פוסטים אחרונים

קריאה משותפת במוקס נוקס /ש. אדף פרק ה

פרק 5

ורדן:

המספר, כעת שוב הסופר הצעיר (בשנות ה-20 שלו? לא נאמר) מטייל בעיר עם אוטובוס ושוטח בפנינו את זרם תודעתו. מה נעשה, אני אוהב את הסגנון ביחוד שהוא אכן זורם ולא נקבץ לשלוליות מעופשות. בעצם הבעיה שלי היא לא שלולית מעופשת אלא אגמים מעופשים. הבעיות של סופרים שמשתמשים בזרם התודעה הן שתיים א- שג'ימס ג'וייס, שפיתח את הזרם, הצליח להפיח זרמים בתוך אגם דבלין והציב סטנדרט גבוה כבר בתחילת השימוש בטכניקה. ב- רובד המחשבות המילולי הוא רק פאן אחד של הדמות. הגיבור נוסע באוטובוס חוצה את העיר. תל אביב מן הסתם אם כי, להבדיל מיוליסס אין פה זיהוי ודאי. הפרבר הערבי יכול להיות יפו של ת"א או חליסה בחיפה. הבדיחות הפנימיות משקפות אותו; כשהוא מדבר על הפרבר הערבי הוא מוסיף "...בו אני גר, יש לומר שבו, מה קרה לשין השיעבוד בימינו, לאן היא נחפזת לנשור". הוא מנהל דיאלוג עם השפה, שומע את מחשבותיו, קולות של נוסעים, השכונה, קולות של סופרים משיחות מוקלטות. הדיאלוגים המוכרים מיייגעים אותו הוא רוצה משהו חדש, גם אני. ספרי אימה מסוימים הוא קורא בגלל הפרו--- , סוג של שלוש נקודות. רק עולה בראשי המילה פרותזה. הוא קורא ספרי אימה כאביזר מכני להגיע לחסר בו ומבחינה תפקודית ממלא, באופן מלא או חלקי, ממלאים ספרי האימה את תפקידו של האיבר החסר.

תמרה:

אוטובוס ומראה שוב חזרנו לסופר המתוסכל, הנוסע הרחק מהבית, אל עוני פרברים. רוב הפרק הוא שברי משפטים ושיחות, תוך נסיעה באוטובוס - אולי מהרדיו, אולי מהנוסעים, מכותרות העיתון, מהרהורי הלב. מהזיכרון. מהשיממון. מהנגן שבאוזניות, שבו נשמעים ראיונות עם סופרים כמוהו. "ובנגן שלי מטרחנים סופרים, זה או זו, מה ההבדל".... הפרק הזה, במובן מה, ממחיש מהי טרחנות של סופר. כן, הטרחנות הספרותית מחלחלת כאן לכל שורה כמעט, והפרק מסתיים באקורד הצורם של הגאוותנות : ..."אני רואה מבעד לפטפוטים של אמנים שבעים, דבקים בתהילת הסחי של השוליים" נו, טוב. דווקא הסצנה בתחילת הפרק, הרשימה אותי יותר. שם הוא מתאר כיצד בילדותו דמיין שהוא חומק דרך המראה אל עולם זהה, אך ריק מאנשים. אם יש כאן איזו הקבלה בין ההחלקה החוצה דרך המראה, לבין הנסיעה האינסופית באוטובוס, אני אוהבת יותר את המראה, ואת הילד שמתבונן בה. ממה הוא מנסה לברוח בילדותו? מהלחץ שמופעל עליו כשאביו מכין אותו לחידון ( חידון תנ"ך? ) והוא שוכח את כל מה שניסה ללמדו. הכעס, האיום, מכות הבוז הצורבות, הציפייה המוגזמת של האב ועודף האינפורמציה משתקים את הילד. האם יש כאן גם הקבלה למצבו של הסופר המתוסכל בהווה? האם הספר בנוי לסירוגין? פרק הווה ופרק עבר? האם מסתמן כאן שתיאורי העבר קוסמים לי יותר? אני מקווה שבפרק הבא נחזור למסגרייה של הקיבוץ.

צילום: תמרה פרת

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon