סיפורים שהארץ אהב; אנא מן אל יהוד - אלמוג בהר

אאאופס סנוקרת מתקנת לחג....לא ציפיתי but what the heck. אלמוג בהר הופך לי לשון לערבית. חג. גינת כלבים שלושה קבועים צמודים על הספסל פנים מזרחה. עלינו וסביבנו מצטרפים כלבינו וכלבי אחרים שבאים לרחרח. המאבק על שטח המחייה/קריאה תמידי, אך משחרר. הנה הצטרפה ליושבים בת שלושים היום יום הולדת. מפלסת מקומה. עכשיו אנחנו ארבעה עם ארבע שפות-אם שונות שנאמרות לכלבים. בינינו המשותפת בספסל היא עברית. אני שותק וקורא. חווית קריאה היא התמקדות בשפה האחרת. מנתק עצמי לסיפור Shit הסיפור גורם לי לקרוא אותו בקול wow איזה כייף אבל לא מתאים על גיבור הסיפור יליד הארץ משתלט קול סבו העיראקי ומאלץ אותו להתמודד עם המציאות הממשית סביבו. הנכד בקול סבו מדביק בני ונכדי עדות המזרח סביבו. גם להם, בדברם איתו משתלט המבטא והערבית. לגיבור יש "חזות מזרחית" ומכיוון שהסיפור מתרחש בירושלים על קו התפר לשאלת הברירה אם להשתיק את קול הסב יש משמעות מעשית, יודע כל מעוכב חקירה או מי שאחריו בכניסות עם שומר. המחיר שישלם הגיבור על השתקת הסב הוא שלילת האומץ שלו לצעוק בקול "זה אני". למרות שאותו אני הוא דמיוני, מסכת הסב שמת לפני שהוא נולד, הוא מאפשר לו לבדוק מקרוב את חוטי השתי וערב של החברה, את המערכות שנקראות תרבות. בעזרת הקול של הסב יש לו נוכחות. ללא קולו של סבו הוא נדון לחיי הפחדים של הוריו שנדונו לחלום את הסביר. הגיבור מזהה נכון את חיקוי מבטא השפה של הוריו "ניסיתי ניסיתי לרכך את העַיִ"ן לרכך את העַיִ"ן כמו אמא שעשתה זאת בילדותה נוכח המורים ומבטֵי שאר התלמידים" כסיבה מכוננת לבלבול זהותו שלו. סיפור עוצמתי. זהות הגיבור היא סך פחדי הוריו. הדרך היחידה היא או לחיות בעולם הדמיוני שקולו וקול סבו יוצרים או התאיידות לשקרי התקופה. המלכודת פרושה סביבו. או שהוא ממריא, מסתכן בנפילה או שהוא הולך על בטוח איתם. כדי להמריא הוא צריך להתנתק מהם. הוא לא מסוגל. הם, מסוגלים לאיים אך לא לנתק. חוסר הבנתם אותו אינו עומד בסתירה לדאגתם הכנה. הוא נכנע לחמימות המוכר. גזר דינו להיות מוקף באהבת המשפחה, באימוץ מבטאה ובסולם ערכיה שמקדש פרנסה וכבוד.