פוסטים אחרונים

סיפור שהארץ אהב; חלום בדמי כבודו מאת גרמאו מנגיסטו

ירושלים, מושא התפילה שהתממשה היא המראה הראשון שרואים כוהן איוב בטיבבו, אשתו, אמאוייש מנשה ושבעים בני ביתם מבעד חלון המטוס. השנה היא 1985 סוף “מבצע משה” הצעד הגלוי של מדינת ישראל להאצת פינויים של “בית ישראל”, הקהילה היהודית שהתקיימה באזור חבש ההיסטורי. פערי היחס למחילה על הכבוד הוא הדיון המתמשך בין בני הזוג בני השמונים שהקורא נחשף לשיחותיהם ביומם הראשון בארץ. הדיוןבעברית מלאת הוד הוא שיוצר את הכבוד כלפי נציגי מרכז יהודי עצמאי, ארץ יהודים שהצליחה להתרחב מספיק בתקופה מסוימת לממלכת הגידעונים. הגיבורה, אמאוייש מנשה, שמפיה הקורא מכיר את בעלה מספרת על עצמה שהיא “אני הולכת על שלוש, אני טרף קל, אילולא סייעו לי צעירים הייתי נמעכת תחת צירי הדלת־המלכודת ונלעסת בלסתותיה האיומות” ומייצגת את חרדות הקהילה. כוהן איוב בטיבבו מצויר כדמות גדולה מהחיים, בעל 100 נכדים ונינים, עובר רכוב על סוסו, ממונה על ההלכה שמדבר פנים אל פנים עם אלוהים. החוק שמייצג כהן בטיבבו הוא החוק הטוב, העוזר לאדם, הפוך מהתפיסה המקובלת של חוק. לא רק כהן איוב בטיבבט מסרב לראות את כבודו של החוק הטוב נרמס. מערכת שלמה של משפחתו מתגודדת כדי לשמור אותו מורם מהעם. המשפחה צופה בו מפרשן לאשתו הספקנית והחששנית את המרכיבים הלא מוכרים של החלום שהתגשם. יכולת אבי המשפחה להמשיך לפנטז היא זאתי שמשמרת את כבודו ואת אחדות משפחתו. זוג הזקנים מוקף בצעירים שמגנים עליהם בארץ הקודש. מבחינה טכנית הצעירים הם תוכנת התרגום שיודעת מה הזקנים חושבים ומה חושבים המקומיים, אלו שלא דוברי שפת הפאר הקדומה שמיוצגים פעמיים על ידי נשים חריגות ועל ידי בת הקול. הראשונה היא פקידת הקבלה “פתע, צלע מרובעת נפערה באמצע הקיר, וראש אישה נמזג לתוך האולם. פה נטול גוף בירך: ‘ברוכים הבאים לישראל” ‘. . השנייה היא המדריכה שתיקח אותם למרכז הקליטה “פתע נדמה היה לי שאני חוזה, שפשפתי עיניי, עצמתי, פקחתי וראיתי מולי עומדת נערה עירומה למחצה. בת עשרים היא לערך, לִבשרה דבוקה חולצה סגולה, הולכת ומתכווצת מעלה מעלה, מטה מטה מושכת אותה כדי להשיקה לקצוות גג מכנסי הג’ינס השחורים שלה, החונקים מותניה הרזות”. כסוכני החוק החדש מצטרפות בת הקול, אותן הוראות שנאמרות בקול נשי ללא פנים דרך רמקול ורכבת ישראל שלקרונותיה אין את הכיסאות המתאימים לצורת הישיבה של הסדר הישן. הדור הצעיר- אלו שהולכים אחר תשוקתם מישירים מבט אל הצעירה ויושבים על רצפת הרכבת מתוך כבוד להעמדת הפנים שיש כבוד בישראל לכהן איוב בטיבבו- מסומן בסוגריים. אחת לכמה פסקאות מופיעים הסוגריים עם אותיות שכביכול חסרות, קביים של שפה לחלש, שלא יודה שהוא נזקק להן אך מסמל לקיחת אחריות היסטורית לספר את הסיפור כראוי. כוחו של המנהיג להתעקש על שליטתו במרחב, לא לראות חורבן, ולהבהיר לחלש-הוא עצמו, את החורים השחורים של הסדר החדש בשפת אלוהים שלו, מדבק.

איור אדריכלי: רן מונטה

חלום בדמי חייה

גרמאו מנגיסטו

אלף תשע מאות שמונים וחמש. ארבעים אלף רגל גובה מעל ים סוף משיגים מרחב געגועים נרחב ומקצרים ציר זמן ערגה ארוך; שבעים יהודים כהי עור וכהן אחד, באנו וקרבנו יותר מאי פעם אל מחוז חפצנו. מעלינו נפרש רקיע־השמים אוזניים כרויות, מתחתינו רובצים עבים מנומרי צלע ורגועי אופי, ואנו נפעמים ונרגשים מונים דקות אחרונות של שלהי גלות, גלות חבש בת אלף כפול פעמיים שנה.

בצמד המושבים הקדמיים ביותר, צמודים ישבנו כהן איוב בטיבבו ואנוכי אמאוייש מנשה, והיתר במושבים אחרונים. אב נפשי, אני קוראת לכהן בטיבבו, אמא רבתה, הוא קורא לי, שנינו חזינו במו עינינו שמונים פעמים בשריפת פתיל חיינו בנרות שעווה. כהרגלן של הבריות, גם אנחנו כיבינו באוויר ריאותינו את האש האוכלת תוחלת חיינו. בשונה ממנהג עמים השוכנים קבע בארצם, בה בעת שיככנו שריפת קור חיינו, הצתנו גיצי תקווה בלבינו: בשנה הבאה בירושלים, איחלנו, שנה אחר שנה. רבים מאמינים כי שלוש המלים הן האחריות הבלעדיות לאריכות חיינו.

אני מביטה באב נפשי, אני רואה את עצמי, כמעט. השָנים הרבות הארוגות בנוף מראהו, שערו לבן למחצה, זקן שחור־לבן ארוך נופל לחזהו כמו מפל מים עשיר זרמים. קמטים וקפלי עור הכובשים את תבנית פניו המוארכות מעידים כי חלה נסיגה בבשר חזותו. אב נפשי מעורר מורא בקרב הבריות, בעוברו בתוך הכפרים, רכוב על סוס עב חזה, מאריך רעמה ועדוי פנים. העוברים ושבים נהגו לעמוד דום עד שהרים הסתירוהו ואופקים חבקוהו; מארחיו התקינו מושב רם בעבורו; מאמיניו נשמעו לפסיקותיו ההלכתיות ללא סייג, ואפילו הורים שדם יוצא ירכיהם זועק באדמה, קיבלו בצייתנות ובכניעות את הכרעתו ולחצו לשלום ידיים מגואלות דם. לבד מעקבות שהותירו השנים הרבות בגוף שנינו, הגם זה חלקי, דבר וחצי דבר אין בי, בו יש. זה רחמי הפורה, שהפרה שנים־עשר עוברים ונשאם מאה ושמונה ירחים תמימים, ואלו זרועותיי הנדיבות שחבקו מאה נכדים ואלו זוג עיניי שראו מאתיים נינים, זיכוני להצטופף בצל הילתו.

פתע "יש חשש ממשי", אמרתי. שלוש מלים בלבד. הייתם צריכים לראות כמה עיניים חוששות רצו בתקרת המטוס וחיפשו חששות. אני בת שמונים, אני יודעת היטב איך מביטים אנשים חוששים, אסור היה לי להגיד זאת. אנשים תלויים בין ארץ לשמים, רובם צעירים. אב נפשי נותר רגוע, הוא בן שמונים. רק הניף לצדדים כמה וכמה פעמים מצנפתו הנהדרת ושאל, "אי־זה חשש מישש ומיחש לבך".

"יש חשש ממשי", אמרתי, "שמא אב נפשנו יגדל ויתגדל שבעתיים בירושלים, וגופו ייאלץ לעלות שמימה בחסות נפשו כצדיקינו מקדם הימים, והיה כלא היה בעבור אדמה והיה נצח מוּנְצָח בלב אדם ו[ב]תודעתו".

אנשינו אספו עיניהם מהתקרה. "כבוד", אמר אב נפשי, "בורח כצל מרודפיו; לתוכו שואב הוא כאבן שואבת עובדי אלוהים והבאים בימים. בין אחינו בירושלים נהלך ראש זקוף וחזה מורם". ואז הוא התחיל להתפלל בשפה שאיש אינו מבין, שפה שבה הוא מדבר עם אלוהים. כולנו התחלנו להגיד אמן, כולנו יודעים מתי להגיד אמן ומתי לשתוק, אפילו הילדים, באי עולם החדשים יודעים, באמת.

פתע יצאה בת קול ואמרה, "אחים ואחיות הנכבדים, עתה אנו טסים מעל ירושלים, סוף כל סוף רשאים אתם להביט בירושלים בעד אשנבי המטוס". חזנו עלה וירד כמפוח ולבנו חישב להינתק ממקומו ולהיפלט החוצה. מקטן עד גדול, כיסינו פנינו בצעיפינו החגיגיים ותחבנו ראשינו בין ברכינו, אם נחזה באורות ירושלים, עינינו יאבדו מאורן וגופנו יתמוסס, ככה באמת חשבנו.

דממה שררה. כולנו התכנסנו לתוך עצמנו וצפינו בהשתאות בירושלים. אני יודעת בדיוק איזו ירושלים רואה כל איש בדמיונו, אני בת שמונים. זה חוזה בבית מקדש עטור זהב, מראשו בוקעות אלומות אור, העולות שמימה ויורדות ארצה וזורעות שלום וביטחון בין שבטי ישראל; זה צופה בדביר, העומד על אבן השתייה, שבו מוצבים בהדר משכן ארון הברית והכרובים, בהיכל הקודש שבו מתבצעות עבודות פולחן ובאולם שדרכו נכנסים ויוצאים רבבות מתפללים; זה צופה בחדווה בחיות טורפות, המתפתלות בצלעות הר ציון ומלחכות עשבים רכים ככבשים; וזה מביט בפליאה בזרעים הנופלים ארצה ממקורות יונים, נובטים כהרף עין, קורמים עור וגידים ובו ביום נושאים פֵּרות מתוקים ומזינים, שאותם קוטפים ואוכלים השוקדים בלימוד תורה ותפילה בבית אלוהים.

עלייה עולים אתיופים איורים 2010 איור : ערן וולקובס יצאה שוב בת קול ובישרה, "אחים ואחיות הנכבדים, בעוד חמש דקות ננחת בנמל תעופה בן גוריון, אנא הישארו חגורים במקומותיכם". כולנו הקצנו, הסרנו צעיפינו מעינינו, כלא מאמינים התבוננו באדמת הקודש באה וקרבה אלינו ודמעות אצורות [עצורות] בתוכנו התפרצו בפרץ גדול וחנקו גרונותינו. גלגלי המטוס נגעו בקרקע, מנועיו דממו, דלתותיו נפערו לרווחה. כחולמים היינו מביטים בסולם מוצב ארצה וראשו נושק למפתן המטוס.

ראשון אב נפשי ירד, אני אחריו, נשים, תינוקות; גברים - קשישים, נושאים על גביהם, ירדו בעקבותנו. ממשלות, שרים, רבנים, אלופים ואמנים נעמדו בשורות וערכו לנו קבלת פנים, וכתבים הנציחו שובנו אל ארץ חפץ במילים ובתמונות. אנחנו חיש קל חלפנו בין שורות המכובדים, מותירים מאחורינו ידיים מושטות לשלום, ובהגיענו לשטח פתוח, ישישינו נשרו מגב נושאיהם, מקטן עד גדול קרענו ברך, נישקנו האדמה הקדושה ותכופות פרשנו ידינו אל מקום מושבו של אלוה.

אדמת ירושלים מכוסה זיפזיף קשיח, ושפתותינו נותרו משתוקקות לנשק עפרהּ הקדוש, קבל אב נפשי, תראו כמה אכול געגועים היה הוא. "אדמה רכה", אמרתי, "סופגת דם אדם, כל סופג סופו להתמלא במוקדם או במאוחר, ברם אדמה היודעת להקיז דם מבלי שתהיה מסוגלת לסופגו, עלולה להיוותר בצימאון תמידי".

הייתם צריכים לראות איך אב נפשי הניף מצנפתו, אני יודעת בדיוק מה אומרות ההנפות האלה, אני בת שמונים. אסור היה לי להגיד דברים האלה. אתם צריכים להבין אותי, מאז שהייתי ילדה קטנה האמנתי, בירושלים לא נשפך דם ולא מתים.

"אמא רבתה, מה לך דברי צחוק ולצון, הלוא ידעת כי בירושלים אין פגעים ואין נגעים, אלא מתחוללים אותות ומופתים, והדם המפעפע ממצחי אינו אלא נס בתוך נס, והוא אות ברית בינינו ובין ירושלים", לימדני אב נפשי תוכחה, ואני השפלתי מבט ונצרתי לשון.

ובתום ההודיה ושבח ההשגחה, שבנו אל מקבלי פנינו, ילדינו כרעו ברך ונישקו בהונות אדונים ואדוניות כאילו היו אלו הוריהם. נושאי המשרות נשאו ילדינו ונשקו להם כאילו היו אלה ילדיהם. זוג זוג, שחור לבן, לבן שחור, התחבקנו והתנשקנו כדרך אחים אכולי געגועים הנפגשים לאחר פרידה ממושכת.

המפגש החטוף בין אחים תם. המכובדים נבלעו לרכביהם הממוגנים וחמקו ירושלימה, אנחנו פסענו אל תוך אולם אורחים. שוב יצאה בת קול נשית ונטולת גוף ובישרה: "לעולים שהגיעו זה עתה מחבש, ברוכים הבאים לישראל". ברוכה הנמצאת, אחותינו, השבנו במקהלה, וסימני אי־שביעות רצון נחרצו במצח כל אחד ואחד מאִתנו. אנחנו חצינו ג'ונגלים שורצי חיות רעות, עברנו מדבריות צחיחות, הקרבנו דם אחינו במסע מפרך אל החלום, ואחותינו מברכת אותנו בהד קולה, "מדוע אינה ניצבת מולנו, לוחצת ידינו, מדברת עמנו כדרך אחים", רטנתי.

"אמא רבתה, מדוע תהי מרירה דווקא עתה, זמן שחלומנו עתיק יומין מתגשם", נזף בי אב נפשי, ולימד, "אחותנו כוספת לפגוש אותנו, בה בעת חוששת מהמפגש הממשי, כפי שאנו שחפצנו לחזות באורות ירושלים, והעדפנו לכסות עינינו בצעיפינו וצללנו לתוך ירושלים המדומיינת. במוקדם או במאוחר המפגש בינינו לבין אחינו וירושלים הוא בלתי־נמנע". אב נפשי תמיד צודק, ואני תמיד טועה, שנינו בני שמונים.

צעירינו גלשו בקלילות במדרגות נעות, זקנינו דשדשו במדרגות יציבות, ובקצה נפגשו דרכינו.

"אב נפשי, הרואה אתה עצם דומם מסתובב סביב עצמו ומוסר תיקים לאדם", שאלתי. "אנחנו נמצאים בירושלים, היהודים עובדים אלוה, והדוממים משרתים האדם", השיב אב נפשי ברוב חכמה.

מביטים לאחור המשכנו בדרכנו עד שמצאנו את עצמנו בתוך אולם רחב ורם תקרה, שבו מסודרים במעגל שבעים ואחד כיסאות כחולים שווים בגודלם. אב נפשי בהה מבולבל בחלל הריק הנפרש לפניו. אני יודעת בדיוק מה משמעות המבט הזה, אני בת שמונים. "בחורי", פקדתי לצעיר בריא בשר, "השחל נא כיסא על כיסא וצור מושב רם". בחורי עשה כדבריי. אב נפשי זיהה מושב רם ובשעלים מהוססים ניגש וישב בו. נפל דבר, המושבים המשודכים התפרקו, אב נפשי נפל ארצה, הכיסאות התהוללו מעליו. נערינו חיש הקיפוהו וגלגלוּ מעליו המושבים הבוגדנים. אב נפשי הזדקף, וכולנו דום עמדנו.

פתע, צלע מרובעת נפערה באמצע הקיר, וראש אישה נמזג לתוך האולם. פה נטול גוף בירך: "ברוכים הבאים לישראל". כולנו בחנו בתמיהה את הפנים התחובות בין הקירות. טרם עיכלנו המחזה, פקד הראש: "כהן בטיבבו גש וקבל סל קליטה". איננו יודעים מה הוא סל קליטה, אבל אב נפשי ניגש, בידו שק מלא שטרות שב אלינו, ועד מהרה בטן האולם שקקה בהולכים ושבים כמפתן כוורת, שבו שוקקות דבורים עמלות. בתום החלוקה, הראש דיבר, "הכסף הזה ישמש אתכם לצורכי מחייתכם החודש, ובמשך שלוש שנים בתחילת כל חודש תקבלו סכום דומה. במהלך תקופה זו, תשהו במרכז קליטה, שבו נלמד אתכם לשכוח אורחות חייכם הגלותיים, ונטמיע בכם דרך חיים חדשה, ועתה צאו בדלת הזכוכית ועלו למרכבה". הראש נעלם, והקיר התאחה.

דלת הזכוכית חשבה כמה וכמה פעמים למחוץ את צלעותינו בדפנותיה. אני בת שמונים, אני הולכת על שלוש, אני טרף קל, אילולא סייעו לי צעירים הייתי נמעכת תחת צירי הדלת־המלכודת ונלעסת בלסתותיה האיומות. פתע נדמה היה לי שאני חוזה, שפשפתי עיניי, עצמתי, פקחתי וראיתי מולי עומדת נערה עירומה למחצה. בת עשרים היא לערך, לִבשרה דבוקה חולצה סגולה, הולכת ומתכווצת מעלה מעלה, מטה מטה מושכת אותה כדי להשיקה לקצוות גג מכנסי הג'ינס השחורים שלה, החונקים מותניה הרזות.

גברים ונשים לבושים היינו גלימות לבנות, שאברותיה גורפות פני אדמה. בחבש התלבשנו כך, ובארץ הקודש לא נתלבש ככה. "אב נפשי", שאלתי, "איכה אישה מותרת לחשוף טבורה; היאך נקבת אדם מותרת לכנס לתוך מכנסיים, לבוש זכר אדם?".

"אחותנו מחזירה עטרה ליושנה, עדן טרום עץ דעת", השיב אב נפשי לשאלה ראשונה, מסוכך פניו במצנפתו. לאב נפשי תמיד יש תשובה לכל שאלה, הוא תמיד בוחר [ל]איזו שאלה לענות, [ל]איזו שאלה לא לענות. התשובות שלו תמיד נכונות, הוא לעולם אינו טועה.

הייתם צריכים לראות, קשישים תולים מבטם בכל דבר שאינו הנערה, נערים מתבגרים נועצים מבטם בכל דבר שהוא רק הנערה, ונשים מעופפות צעיפיהן רודפות אחר הנערה ומנסות לכסותה, והנערה מתהוללת אנה ואנה.

נפל דבר, עד מהרה התברר לנו כי הנערה העירומה למחצה אינה נמלטת מבית משוגעים כי אם סוכנת הקליטה שלנו.

תראו מה היא עשתה, שלפה מכיסי הג'ינס שלה דף צהוב ונושמת ומתנשפת קראה "איוב בטיבבו". "אסור", אמרתי, "אסור בכל האיסורים לנתק התואר 'כהן' משמו המלא של אב נפשי; אם אין זה בכבודך לכנותו 'צדיק הצדיקים', 'כהן הכהנים', 'אב נפשנו' או 'המפייס הגדול', כפי שכולנו קוראים לו, הגידי לפחות כהן בטיבבו".

"כהן בטיבבו", קראה והוסיפה בלחש: "לא רק תואר פאר שמו יוסר, אלא שמו יְעוּברת", ככה אמרה, שמעתי אותה. "היא באמת משוגעת", אמרתי.

הנערה הזאת באמת משוגעת, היא פסעה בראש התור. מהר מהר צעדתי בשלוש רגליים ועמדתי מולה ונעצתי בה מבט. היא לא יכלה לראות אותי, כל הפנים שלה היו מכוסות משקפיים אפורים ורחבים. אב נפשי ואני נכנסנו אחריה, והיתר אחרינו. אני בת שמונים, אני אומרת אמת.

"שב", אמרה המשוגעת הזאת לאב נפשי, ככה אמרה, באמת. אב נפשי נעמד אבוד, פקד מושב מושב ברצפת המרכבה בקירותיה ובתקרותיה מבטו שב עקר, אין מושב בעבורו.

"שב בבקשה לבל תיפול, אנחנו נוסעים", אמרה המשוגעת. "אין מקום בעבורי", השיב אב נפשי בצדק. "בזנב המרכבה ארבעה מושבים פנויים, שב שם", אמרה החוצפנית הזאת. אב נפשי ואני פסענו לאטנו, גופנו רועד, אנחנו בני שמונים, והרכבת זקנה הרבה יותר מכל אחד מאתנו ואף משנינו יחדיו. היא רועדת, מאוד רועדת. אב נפשי הביט בכיסאות ואמר, "יש פה ארבעה מושבים, אין המושב האחד".

"מתוך ארבעה, בחר אחד ושב בו", געתה המשוגעת.

"אי אפשר לבחור אחד מתוך ארבעה", אמר אב נפשי.

"אם אתה מתקשה לבחור אחד מארבעה מושבים המרופדים של רכבת ישראל, שב על כל אחד מהם עשרים דקות, נכונה לנו נסיעה של שמונים דקות", פקדה, והיא בת עשרים בלבד.

"ארבעה כתרי נחושת יחד אינם הופכים לכתר זהב אחד; ארבעה כוכבים אינם נעשים לחמה אחת, ארבעה כיסאות רגילים אינם משתווים לכס כבוד אחד", הסביר אב נפשי ברוב חכמה.

"הרגו אותי, אינני מבינה מה רוצה האיש המוזר הזה", התלוננה.

תראו היא עוד מתלוננת.

אז מה עשינו, אב נפשי ואנוכי יצאנו לחפש מושב רם, עברנו בין קרון לקרון, עברנו אלף קרונות, עברנו אין סוף קרונות. הקרונות מלאים אנשים, אנשים שקטים מאוד, בחיי, אנשים אילמים. איש אינו פוצה פה ואיש אינו דומה לנו. באף קרון אין נהג, קרונות נוסעים ללא נהג, אפילו אם יהיה נהג באחד הקרונות, הוא לא יכול לעצור אינסוף קרונות. והרכבת תמיד נוסעת ישר, איך אפשר לנסוע תמיד ישר ולהגיע לאן שרוצים.

"אני לא אוהבת הרכבת הזאת, אי אפשר לדעת לאן היא נוסעת", אמרתי. מיד נזכרתי בדברי אב נפשי: "בירושלים יהודים עובדים אלוה, דוממים משרתים האדם", ונרגעתי.

אב נפשי ואנוכי בני שמונים, בגיל זה כל דבר נראה אינסופי. כשאנו עומדים ליד אילן [אנו] רואים רק גזע אינסופי. אדם בן שמונים לא רואה אמירי אילנות, ולאילנות אין אמירים. אין סוף לרכבת הזאת, ואין כס רם ברכבת הזאת. "בוא נחזור", אמרתי לאב נפשי. הוא איש חכם, הסכים, ובשובנו, הייתה הדרך ארוכה אף יותר, דרך אינסופית.

בהגיענו לקרוננו, אמרתי, "אב נפשי, ייטב נא בעיניך אם אבקשך כי תשב עמי במושב עמך כי דבר מה, שלא הכרתיהו מאתמול שלשום, מפר שלוותי ומסעיר רגשותיי"; עורקים עבים חרצו מצח אב נפשי. צמודים זה לזו ישבנו בזנב המרכבה, יתר אנשינו ירדו לרצפה, והרצפה חשבה לנערם מעל פרצופה.

"רק הגענו זה עתה לעיר חפצנו והבט נא מה קרה לנו, היום חולף מהר מאוד, השמש שוקעת, איש אינו מביט בה בשקיקה; איש אלוהים מכובד ובא בימים כמוך מושלך למושב עמך, ואיש אינו מתחלחל מהידרדרות מעמדו. אולי זה קורה משום שאדם בא במים [ה]חוצה אוקיינוסים נרחבים, יבשות שטופות שמש, כבודו נשטף בזרמי מים ומתאדה מחום החמה", רטנתי ובצדק.

"לא הימות הגדולות ולא החמה מעניקים כבוד לאדם או נוטלים לו אותו, אלא מספר שנות חייו", הרגיע אב נפשי.

"משום מה נדמה לי כי מספר שנות חייו של אדם חקוק רק בנוף ארצו, בעונות השנה ובאנשי מולדתו, הם שהיו עדים לשינויים שחלו בגופו ובתובנתו מסוגלים לזקוף לו כבוד", סייגתי, ואב נפשי נותר איתן בדעתו ואמר, "המעבר מאתר לאתר אינו אמור לפגוע בכבוד אדם בא בימים".

"אולי ככסף הנשאב אל כיס עשירים ו[כ]נהרות הנוהרים אל הים, כך כבוד הקשישים בירושלים נשאב לתוך רוח השכינה המרחפת מעל בית המקדש", הצעתי.

"נהרות נוהרים מהרים למהמורות; הכסף מתגלגל אל אנשים החשים חיסרון תמידי ובלתי־מסופק לחומר, ורוח השכינה המרחפת מעל העיר הקדושה, שלמה היא ואין בה שום חיסרון, אינה נוטלת כבוד מאדם, אלא מאצילה לו אותו", השיב אב נפשי.

"אולי ביום מן הימים נשבה רוח רעה בעיר הקודש והעיפה כל כתרי הכבוד מראשי הכהנים והמלכים והשליכה אותם מחוץ לגבולות המדינה, ומאותו זמן הדורות גדלים בלי כהנים, בלי מלכים ובלי כבוד", הנחתי.

"נחילי דבורים אובדים בהעדר מלכות דבורים וכך גם חברות אנושיות. אי אפשר להם לדורות להתקיים בלי כוהנים, בלי מלכים ובלי כבוד", הפריך אב נפשי, הנחתי. "אב נפשי, הרואה אתה דבר מה מוזר מאוד מאוד?", שאלתי.

"מהו הדבר המוזר כל כך אשר לכד את תשומת לבך", שאל בסקרנות אב נפשי.

"הבט נא בכיסאות, הם זהים בגודלם, בצורתם, בצבעם, בעוביים, בכיסוייהם וביתר מאפייניהם. הואיל והם דומים כל כך ביניהם, מסתירים הם את התכונות הבסיסיות של האדם - היכולת לטעות והיכולת לעקם במלאכות ידיו", אמרתי.

"דעתך נתת יפה בדברים והבחנת בדמיון מופתי בין המושבים, שאינם משאירים ספק כי נוצרו בהם ביד יצור מוזר, חקייני ובלתי־יצירתי, שאין לו שמץ של מושג בגינוני האדם ומנהגיו", הסכים אב נפשי.

"נדמה לי שאחינו יודעים דבר וחצי דבר על אודות הצו הנצחי 'הדרת פני זקן', אלא שהם הפקידו בידי דוממים את האחריות ליצור כיסאות, דוממים הסוגדים להמונים ולהמוניות", אמרתי.

"דבר מטריד הוא אשר זה עתה אמרת", אמר אב נפשי בסבר פנים חמור, "חברה שאינה מייצרת במו ידיה ביטוי כבוד, אינה מסוגלת להעניק אותו למי שראוי לכך ולפיכך אי אפשר גם לבוא אליה בטרוניה".

טרם מיציתי שאלותיי פקדה הסוכנת: "הגענו למרכז הקליטה, שבו נלמד אתכם לשכוח אורחות חייכם הגלותיים ונטמיע בכם תרבות ודרך חיים חדשים, ועתה רדו מהרכבת ובואו אחריי".

בואו אחריי אמרה, באמת ככה אמרה. אב נפשי, אנוכי ויתר הקשישים הושלכנו בקומה התחתונה של בניין בן מאה קומות, הבניין לבדו עומד בעולם, הצעירים שוכנו בקומות עליונות הנושקות לשמים.

יסלח נא אלוהים לאחינו, המשליכים לשפל עובדי אלוהים והבאים בימים, ומרוממים צעירים ופשוטי העם, התפללתי בדאגה.

אב נפשי שתק שתיקה רועמת. אני קמתי ממושבי ופסעתי אל צוהר ביתנו, ובעדו הבטתי בשטח אינסופי נטול הרים וגבעות ובדרור הפורח בעפעוף כנפיים נדיב אל האופק. אב נפשי צעד אחריי ונעמד, פניו מול קיר, קיר חדר ביטחון.

"בטיבבו, הגשמנו חלום", אמרתי, "בחיי בטיבבו", קראתי לו; והוא נאנח אנחה כבדה ואמר, "הגשמנו חלום בדמי כבוד".

היקיצה היא קץ החלום. אף שבמעבר מחלום להכרה מאכלת חלודה אוכלת חבלי לידה רגישים וכואבים מכול, טובה שבעתיים התפכחות מאשליה מאשר חלום אוטופי.

קישור לסיפור

*גרמאו מנגיסטו נולד במחוז גונדר שבאתיופיה, 1975. החלום עתיק היומין של אבותיו ואימהותיו לעלות לישראל התגשם כאשר גרמאו ובני משפחתו עלו לישראל בשנת 1991. אף שהגיע לישראל בגיל 16, השלים את חוק לימודיו התיכוניים, שירת כלוחם בצה"ל, ולמד באוניברסיטת חיפה. בשנת 2010 זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". בימים אלה, בד בבד עם כתיבת עבודת הדוקטורט, גרמאו עורך עיתון דו־חודשי, "ידיעות נגט", המיוחד לקהילה האתיופית בישראל הכתוב ברובו בעברית, והיתר מתורגם לאמהרית ולטיגרית. זהו העיתון היחיד הקיים לרשות קהילת ביתא ישראל, והוקם ב-1999 ביוזמת מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך ובחסות "ידיעות אחרונות".

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now