פוסטים אחרונים

סיפורים שהארץ אהב; EVIRED מאת דרור משעני

קישור לסיפור

יש סיפורים שמוליכים את הקורא לתוך ערפל ואז עוזבים אותו. כזה הוא הסיפור EVIRED .הלא ברור מקריאה ראשונה (מהו פירוש שם הסיפור ? אז בסוף הם קפצו?) הוא המחוז שבו מתרחשת העלילה. הנורמאליות של המצב: אב שהתאלמן יוצא לטיול ניחומים עם ביתו, כל כך משכנעת שהקורא מחזיק בה גם לאחר שהמצב יוצא מכלל שליטה הגיונית. כשהאב, שנמצא בסערה רגשית מפציעת כלב מול עיניו, מתקשר לבתו, חודש לאחר פטירת אשתו, להודיע לה שוב שאמאנפטרה, הקורא הוא זה שנותן לעצמו את ההסבר. מאוחר יותר, כשביום ערפילי במיוחד, מתחילה הבת כמעשה קסם להתנהג כילדה קטנה מתרחש אותו תהליך אוטומאטי כמעט של מציאת הסבר לתופעה. בפעם הזאת, השלמת הפרטים שלא נאמרו ולא קרו נעשית בהעצמה כפולה כי השניים פוצחים במסע לאורך אירופה שמתחיל בלונדון ומסתיים בנורבגיה בחורף הקר תחת מטר אפוקליפטי של פרות מאבדות כיוון שצונחות מצוק. המרתק הוא שההשלמה בדמיון קורית בלי לפקפק או להתעכב על השאלה האם המספר הכל-יודע באמת יודע. למשל: המספר מעלה השערה שהריחוק של דורסת הכלב הוא תוצאת היותה אם לשני ילדים בוגרים. בגלל שהקורא נאלץ מדי פעם להיות קר רוח בשאלות רגשיות הוא מקבל את הנחת הקשר ומי שיתקשה יעלה בדמיונו אשה קשת יום ששני ילדיה מובטלים חיים על חשבונה וכיצד אפשר לצפות מאשה כזאת לא להיות קשוחה. מילות המפתח בסיפור הזה הן מרחק וקרבה. מרחק פיסי שמתערבב עם קרבה רגשית וריחוק רגשי שנוזל לקרבה פיסית. ורגשי שגבולותיו נזילים. למרות הקרבה הפיסית, האב, שצפה במשחק ספורט באותו זמן, לא שמע ולא הרגיש שמשהו רע קורה לאשתו. הבת יוזמת טיול עם האב כדי שיוכלו להתקרב בלי שהיא תצטרך להיות איתו בביתו. ככול שהנסיעות הופכות להיות יותר ויותר ארוכות, חוזרים האב והבת לתפקידיהם התלותיים המסורתיים. הם חללית שנעה בתוך מציאות של זמן ורגש, מנותקת מסביבתם. רק לאחר אלפי קילומטרים שהם גומאים ביחד מתחיל לשכוך עונג הנסיעה. למרות זאת, כשהם נאלצים לעצור בגלל מזג האוויר הם משתעממים, מאבדים סבלנות. הפיתרון היחידי הוא לחזור הביתה, שם יכול להתקיים איזון מרפה שממלא רוחק לקרבה

[מתוך ‫#‏המאושרבחגים]

איור אדריכלי: רן מונטה ‬

EVIRED

דרור משעני

1בוקר אחד, בדרכה חזרה מן הסופרמרקט, נפלה קתרין ריילי נפילה מנומקת בהחלט ונחבלה בברכה; בשעה שעיניה כבר חצו את הכביש נתקלו רגליה בבור רגיל למדי שהתמקם לו על מדרכה, אחת מאלה שהעיר דנוור מלאה בהן. למזלה של קתרין לא היה בנפילה שום דבר יומרני או מעניין, סתם נפילה קצרה ולא אתלטית שנגמרה רק סנטימטרים אחדים מן המקום שבו התחילה - על המדרכה - וכך נחסך ממנה מוות כמעט ודאי ומאוד לא נעים תחת גלגלי אחת או יותר מן המכוניות הדוהרות בכביש.

בערבו של אותו יום מתה קתרין מהתקף לב מנומק קצת פחות ועדיין ריאליסטי. היא נפלה, שוב, הפעם בחדר האמבטיה בביתה כשהכינה עצמה למקלחת. בעלה, ג'ון, שצפה באותו זמן במשחק פוטבול בטלוויזיה, לא שמע דבר וגם אם היה שומע היה חושב שמדובר בנפילת סבון או בקבוק שמפו ובמחשבה זו, אילו נחשבה, לא היה שום דבר משונה מאחר שסטטיסטיקות בוודאי הוכיחו כי סיכוייהם של חפצים ליפול גדולים מאלה של בני אדם, קל וחומר שגדולים סיכוייו של סבון ליפול מסיכוייה של אשה אהובה למות מהתקף לב באמבטיה.

לג'ון נודע דבר המוות רק לאחר המשחק. במהלכו, בעיקר בזמן הפסקות הפרסומת, שאל את עצמו מדוע לא מופיעה אשתו עם שואב אבק או מטלית אבק או מדביר אבק אחר כדי להפריע לו ואפילו חשב שבסיכומו של דבר יש לו אשה מצוינת. קשה לדעת מתי בדיוק פילסה לעצמה המחשבה המעודנת דרך בראשו של ג'ון הצפוף מנתונים מספריים, האם בזמן שאשתו עוד היתה בין החיים או כשכבר היתה שרועה בין המגבות על חדר האמבטיה, אבל מי שמתעקש למצוץ מן החיים טיפת אירוניה רשאי לעשות זאת כאן.

כשגילה ג'ון את הגופה צילצל לבתו אליזבת ולמשטרה. למה צילצל לאליזבת אפשר להבין, גם אם יש כאלה שהיו פועלים אחרת, קצת יותר קשה להבין למה צילצל למשטרה אבל גם לכך היו בוודאי סיבות. אנחנו יכולים רק לשער מה הן אבל אחת לפחות נראית הולמת את הנסיבות - ההלם. ניסיון במציאת נשים מתות לא היה לג'ון ולכן לא ידע מה עושים במקרים כאלה וטעה, ואם תורשה לנו הערת אגב מהורהרת, ותורשה, כל זמן שלא נקבעו נהלים חוקיים בעניין מי בכלל יכול לומר מה ראוי בנסיבות מצערות מן הסוג הזה. על כל פנים, אין בצלצול המיותר כדי לעורר חשד, גם השוטרים חשבו כך ואפילו לא נזפו בג'ון על הטירחה המיותרת שגרם להם אלא ניחמו אותו והבינו את מקור טעותו - רוב האלמנים הטריים שהכיר מהטלוויזיה טילפנו למשטרה כשגילו את גופות נשותיהם הרצוחות.

ואולי לכן, למרות השוני בנסיבות ובתוספת ההלם, טילפן גם הוא וכמובן שאין להסיק מכך את סיבת המוות, למרות הפיתוי. כל החשדנים המפקפקים גם בכך שג'ון לא שמע את הנפילה ההיא באמבטיה יכולים להירגע, ג'ון היה אבל באמת על מות אשתו. אין צורך להרחיב בתיאורים ומספיק לומר שג'ון לא היה אבל במידה כזאת שתעורר ספק אצל הבלש חד העין, אם לכך חותרים עדיין בעלי הדמיון, כלומר לא אבל קל מדי אבל גם לא מופרז וחגיגי, אבל מדוד ומשוער בדיוק כדי לסתום את פיותיהם של המלעיזים ובכל זאת קצת חורג מאותו שיעור כי הדיוק היה עלול לפתוח את פיותיהם מחדש, ומי שעדיין לא השתכנע יעיין שוב בדברים הברורים שנכתבו כאן בהתחלה - אותה אשה מתה מהתקף לב שהרופאים, לו רק ניתנה להם הזדמנות, היו יכולים לספר את השתלשלותו החד משמעית במלים מוחלטות.

השבועות הבאים היו קשים לג'ון. בכל נפילה של דבר־מה דימה לשמוע את עצמות אשתו נחבטות ברצפה, והדברים נפלו בתדירות צפויה, אם בגלל מגע לא זהיר מצדו של ג'ון ואם בגלל תנועתם הפנימית, זו הנעלמת מן העין ונצברת בשקדנות לאורך חודשים ושנים עד למימוש הכביר של הגרוויטציה בנפילה הנכספת. הוא ראה אותה הרבה, בעיקר בשעות מסוימות של היום, ועל זה אף אחד לא יכול לבוא בטענות. לפעמים היתה ילדה בקוקיות ולבשה חולצת תכלת וחצאית קצרה וברכיה משופשפות ממש כמו ביום שמתה, ולפעמים היתה מבוגרת מאיך שזכר אותה, אטית וכפופה, שרועה על מדרכה בפינת רחוב ומבקשת נדבה ובגדיה ועורה מאובקים כאילו פלטה אותה האדמה. ערב אחד, בזמן שהתכונן ללכת לישון, אפילו באה לבקרו ושאלה איך הוא מסתדר עם הניקיונות והארוחות בלעדיה. ג'ון רצה לומר לה שהוא מתגעגע אבל היא היתה קצרה ועניינית, מרוחקת משהו, כך לפחות אמר לעצמו, ואחרי שהסבירה לו איך משתמשים במכונת הכביסה הסתלקה ולא חזרה יותר, למרות כשלונותיו החוזרים להפעילה.

כחודש אחרי שלפחות מבחינה חומרית הפכה השתתפותה של האם באותה חגיגה עירנית וסואנת המכונה חיים לסבילה בלבד, התעורר ג'ון באמצע הלילה לקול חריקת בלמים. כלב רחוב שכיח, שג'ון הכיר ממסעותיו באזור פחי האשפה וגם ריחם עליו כמה פעמים לאורך השנים, הפיל את עצמו לפני מכונית נוסעת. כשיצאה הנהגת והסתכלה בכלב היה עוד נושם, על גבו, ועצם שלוחה מתוך עורו כמו כף יד של קבצן מצורע מן הסמרטוטים שהוא מתכסה בהם. ניסיונו לכפות רחמים על הדורס לא צלח - לנהגת היו כבר שני ילדים בוגרים כך שמעט הרגשות הנדיבים, אלה הפונים כלפי העולם, אזלו אצלה מזמן וחבל. זה היה יכול להיות מראה לא רע. כביש צלול. כלב שותת מונח על אלונקת ידיים בודדות, הכל מואר חגיגית בפנסי המכונית, ניצוץ מיקרוסקופי בשוליו התחתונים של הלילה. מילא. הנהגת בדקה את פגוש המכונית ונסעה וג'ון הלך לחדר האמבטיה, כרע ליד הכיור ובכה. אחר כך טילפן לאליזבת והודיע לה על מות אמה.

כבר למחרת בבוקר התייעצה אליזבת בעניין עם בעלה שהציע שתיקח חופשה מהעבודה ותיסע לדנוור לבלות קצת זמן עם אביה. חברה מנוסה כבר במוות של הורה אחד המליצה לאליזבת להוציא את ג'ון מן הבית לתקופה, להזמין אותו לפורטלנד או להציע נסיעה משותפת לכל מקום שבו יוכל לשכוח לפחות באופן חלקי את הפרידה. הרעיון משך את לבה. לדנוור לא התלהבה לנסוע, בגלל הזיכרונות, וגם לה, חשבה, לא יזיק נופש קצר. ג'ון לא התנגד. מאחר שיצא לפנסיה לפני שנתיים לא היו לו מחויבויות מגבילות, עונת הפוטבול עוד לא החלה וכל דבר שעשוי להסיח את דעתו נראה לו מתבקש. לאן לנסוע לא היה איכפת לו, העיקר שיהיה רחוק מדנוור, מחדר האמבטיה הצהוב ומהמיטה ומהארון הבגדים המלא שמלות ששמרו את ריח הגוף החי וגם צורתו עוד ניכרת בהן. אליזבת עשתה את כל הסידורים בעצמה. היא שברה חיסכון קטן וביקשה משכורת אחת על החשבון ודאגה לדרכונים וקנתה את הכרטיסים והזמינה מקום בבית מלון ואפילו לבדה בחרה את היעד - לונדון, ולמה לונדון אין צורך להסביר. מי שכבר היה בלונדון ודאי יודע למה ומי שלא היה אפשר להניח שהוא מתכנן לנסוע בהזדמנות הראשונה.

נורווגיה AP שניהם חששו קצת לפני הטיול. אליזבת אולי דיברה על החששות שלה עם בעלה, לג'ון לא היה עם מי והוא כנראה גם לא הטיפוס. הרבה שנים עברו מאז נמצאו יחד זמן ארוך כל כך ובמשך השנים התרחקו זה מזה, אבל לא יותר מן המרחק שבין דנוור לפורטלנד או המרחק הנהוג בין הורים בריאים יחסית לילדים שעוד אין בהם רגשי אשמה. שום דבר מיוחד שהקורא צריך לדעת עליו לא היה כאן, שום נגיעות אפלות שפסיכיאטר העלה מקרקעית הזיכרון, שום סכסוך כספי יוצא דופן, ריחוק, עובדה מעובדותיו המרות של הקיום האנושי ותנאי למתיקותן של החרטה וההתקרבות הבאות בשלבים מאוחרים יותר ואף פעם לא מאוחרים מדי.

2הטיול היה בסך הכל בסדר גמור. כל הדברים שבגללם נהנים בלונדון - המחזמרים, בתי הכלבו, הפארקים - הם אותם הדברים שבגללם לא נהנים בלונדון מאוד ומי שלא מבין שיחשוב על זה. הם ראו שתי הצגות לא רעות, שמעו ויכוח סוער בענייני כדורגל בהייד פארק, אכלו הרבה פיש אנד צ'יפס, אליזבת הצטלמה עם פסל שעווה של המלכה בעלת אותו השם וג'ון לא הבין איך אין במוזיאון פסל של בייב רות' או מיקי מנטל ולבסוף ניאות לכרוך את זרועו סביב מותני מדונה ולהגיד צ'יז. זיכרון האם לא נמוג לגמרי אבל הפך קל ונעים יותר לנשיאה. הם הצטערו שלא נסעו עוד בחייה והסכימו שבמובנים מסוימים היא נמצאת כאן אתם.

הם הרימו כוסית לזכרה ובכל לגימה מן היין הרגיש ג'ון את דמותה אוזלת מן העולם, בערך, הכוונה בטח מובנת, ומתנקזת באיזשהו מקום קטן וכמוס בתוכו ובכל זאת לפעמים היה מכיר משהו ממנה במשבים רחומים של רוח עדינה. ההספק שלהם היה מרשים - ביום אחד ביקרו בשני מוזיאונים, עשו קניות באוקספורד סטריט, חלפו על פני ארמון וינדזור והתרשמו לטובה ממזג האוויר. ליד כיכר טרפלגר שדדו אותם שני כושים גבוהים ואליזבת די נבהלה אבל ג'ון הרגיע אותה ואמר שזה רק מאה דולר ושבלי זה הרי אי אפשר להגיד באמת שהיית בחו"ל. אחרי ארוחת הערב הלכו לאורך התמזה שאורות צעירים רקדו על פניו ואליזבת הניחה את ידה בכפו, ג'ון הביט בה וחייך והם הלכו כך עד בית המלון.

את מה שקרה ביום האחרון של הטיול אפשר לנתח, קשה להסביר ורצוי לתאר. הכל התחיל בזה שאליזבת היתה קצת עצובה. אם ישאל הקורא מדוע, נפרוש מולו את ידינו ונהיה חסרי אונים - אולי זה בגלל שהבינה שבקצה כל נסיעה יש בעל רעב וילדים שלא התרחצו שבוע ובוס שבטוח שחייבים לו תודה גדולה מדי ואולי בגלל שערימת עננים כבדה האפירה את הבוקר. גם אם יירשם שאליזבת פשוט קמה על צד שמאל ישתכנע הקורא שלפניו נרקם דכדוך הגיוני ומדויק שמבטא את הפכפכותו ומורכבותו של הרגש האנושי במלואם ולכן השאלה לגמרי מיותרת ואפילו עצלנית קצת. ג'ון, בחושים מיוחדים של אב או בגלל שעיניו היו עדיין בריאות למדי, שם לב שמשהו לא בסדר אבל לא עשה מזה עניין, ובצדק, כי לפחות בהתחלה לא היה בדכדוך משהו מיוחד, הוא היה קל מן המזוודות שנארזו לילה קודם וגם הן לא היו עניין לאנשי שרירים בלבד.

הם לקחו מונית מהמלון לתחנת ויקטוריה ומשם תיכננו לנסוע ברכבת לנמל התעופה אבל ג'ון הרגיש שהמשהו ממשיך להציק לאליזבת המשתרכת אחריו עם המזוודה ואמר שיש עוד זמן ושאולי כדאי שיילכו לקנות גלידה. אליזבת שמחה והם יצאו מהתחנה עם המזוודות. עד כאן אין שום דבר משונה ואף לא רמז אחד, כנראה, למה שעתיד להתרחש, להוציא אולי את מזג האוויר שהיה כאמור נמוך וכהה ויש שיראו בו אות מבשר רע אבל מצד שני רוב הבקרים הלונדוניים רציניים כמו זה המתואר ומשמעות האובך האטי ממילא אינה מוסכמת על כולם. ליד התחנה היה סניף של מקדונלד'ס. אליזבת אמרה שהיא רוצה גלידה אמיתית והם הלכו די הרבה עד שמצאו חנות קטנה ובה מוכר זקן שמכין את הגלידה במו ידיו ההיסטוריות על פי מתכון שמועבר במשפחתו מפה לפה בשפה הקלטית דורות רבים. ג'ון קנה לאליזבת גלידה שוקו-וניל.

את הדרך חזרה לתחנה היה כבר קשה הרבה יותר למצוא. ג'ון הוציא מפה מן המזוודה והציץ בשעונו לעתים יותר ויותר קרובות. שוטר אחד הסביר להם באדיבות איך מגיעים לתחנה ובדיוק אז הסתבר שמוכר הגלידה העתיק התרשל במילוי תפקידו או שמא זו דוקא אליזבת שניסתה ללקק את כדור הווניל מתחת לכדור־השוקולד כדי שזה יישאר לסוף וכדור השוקולד נפל ונמרח על המדרכה, מתמסר לשאיפת כל הדברים להתרסקות הענוגה בקרקע, מין תשוקה אודיסיאית להשתברות חייהם בחופיה הקסומים של איתקה לא מסוימת. ג'ון ניסה להסביר שאין כבר זמן אבל כמובן שלא היה לו סיכוי. אליזבת יללה ואמרה שהיא רוצה גלידה חדשה וממש מאותה חנות, גלידה שחור־לבן, ואפילו זרקה את הגביע עם כדור הווניל ודרכה עליו בנעליים חדשות. ג'ון הצביע על חנויות וניסה לשכנע את אליזבת שזו החנות הנכונה אבל אותה אי אפשר היה לרמות ועברה לפחות שעה עד שמצאו את החנות ולג'ון היה ברור שהם החמיצו את הטיסה. המוכר הזקן לא היה בחנות. במקומו עמדה שם בחורה צעירה עם שיער אמיץ ובית חרושת של מתכת באף ובאוזניים. אליזבת דווקא היתה מרוצה - הפעם ביקשה שישימו את כדור השוקולד מתחת לכדור הווניל.

הוא הניח את המזוודות וישב על כיסא בפינת החנות. היא באה וישבה לידו אנשים נכנסו ויצאו ואליזבת הסתכלה עליהם בעיניים גדולות והמשיכה ללקק. שפם השוקולד הבלתי נמנע הצטייר סביב שפתיה. אחר כך קמה והתיישבה על ברכיו של ג'ון. הוא שאל אותה מה יעשו עכשיו והיא הציעה שייסעו לפאריס. אותו יום, כך נודע, חבש ג'ון כובע אפור על ראש בינוני וצעיף כהה היה כרוך לו סביב הצוואר ואליזבת שקלה שישים קילוגרם ודיברה אנגלית בלבד.

3אחרי חודש פאריס התחילה לשעמם והם נסעו ברכבת לילה לאמסטרדם. קצת לפני הגבול הבלגי ג'ון נרדם וסדרה של חלומות רחבי ידיים החזירו אליו לכמה דקות את אמריקה בצבעים חופשיים ובתנועות ארוכות, חותרות למרחק.

בחלום המרכזי ניצחה הקבוצה שלו אחרי הארכה את הסופרבול וג'ון רצה לרדת ולשפוך מים קרים על המאמן, כמקובל, אבל בכל פעם שהגיע למטה גילה שהמים בדלי כבר התחממו וחזר ליציע. אשתו ישבה שם על כיסא נדנדה וקראה ספר, פניה כסופות כמו חיקו הנושם של האופק, וכשהתעייף שם את ראשו על כתפה, הניח לה ללטפו, ושקע בשינה. כשפקח את עיניו היה כבר בהולנד. בחוץ אכלו פרות מהירות שדות ממושכים וערפל מרוכז נשא את הבוקר ופיזר את זרעיו במישור שאין לו מטרה. אליזבת לא ישבה לימינו והוא קם וחיפש אותה לאחור, נגד תנועתם הנחושה של הקרונות, ופתאום נזכר בפגישתו הראשונה עם מדרגות נעות, כילד - הריצה השיגעונית מול תנועתן, זרימתן האדישה, דעיכתן השלווה אל תוך האין, ומי שמרים גבה צריך לזכור שטיבם של קטרים בחשיכה שהם מייצרים זיכרונות מן הסוג הזה, מפעילים ארגון פשוט של גלגלים על סרט נע, הופכים קניון שכונתי לאין. הוא נעצר ועדיין היה מפליג על פני היקום. כל העניין לקח לא יותר מרגע ואחר כך המשיך אבל נושא הכיוון היה ברור לו הרבה פחות.

רוב הנוסעים לא הבינו אנגלית וגם אלה שהבינו לא ראו את אליזבת או שלא הצליחו להפיק מן התיאור המבולבל של ג'ון דמות מוחשית שיכלו להעמיד למסדר זיהוי בדמיונם. עוד פרטים הם רצו, רעבים מן הנסיעה הארוכה ברכבת, ובמומחיות של מפקח משטרה נון־קונפורמיסטי והתלהבות של יומנאי תורן באמצע משמרת לילה דרשו לדעת צבעים של שיער ודקויות כרונולוגיות. אז הוא פשוט הלך. היא לא שיערה עד כמה הוא מודאג ושתתה בנחת את הקפה השחור שלה בקרון המסעדה. גם בראשה אמריקה חלפה אבל במהירות מסחררת ואחריה זרמו שם גם פאריס, סרט אחד עם קלרק גייבל, מלחמת העולם השנייה ועוגת פקאן, לא בהכרח בסדר הזה. שני זבובים הרפתקנים, שנכנסו בפזיזות אל הקרון ועכשיו לא יכלו לצאת ממנו, נגחו שוב ושוב בחלון הסגור, משתוקקים אל הצבע המתעורר במרחב, נמשכים אל האור בחוטים סמויים מן העין הלא מזוינת. קרון המסעדה היה בקצה הרכבת, זה העוזב את צרפת אחרון וקרוב אליה יותר מכולם, וג'ון הגיע אליו מתנשם. הוא צעק עליה לפני כולם וסטר על פניה בכוח. אליזבת בכתה בשקט וג'ון ביקש להחביא את מבטו בנוף המאיט אבל החלון החזיר לו אותו ומאחוריו את ראשה של אליזבת חבוש בידיה.

בהולנד למדה אליזבת לרכב על אופניים. הם קנו שני זוגות במחיר מציאה וג'ון שיכנע את המוכר להוסיף זוג גלגלי עזר על חשבונו. שעות וימים בילו לאורך התעלות, אליזבת מגמגמת על אופניה כאילו רוכבת בזמן רעידת אדמה וג'ון הולך לצדה, אוחז בידו האחת בכידון ובמושב בידו האחרת. ההתחלה לא היתה קלה. אופניה של אליזבת היו מותשים, כבדים מתאווה ליפול, לגעת באדמה, להתאחד אתה, להתפרק ליסודות הבסיסיים ביותר של החומר ולהיוולד שנית בצורות חדשות. היא שכבה על המדרכה, רגליה מעוקמות תחת האופניים וג'ון ראה בה את אשתו בתנוחתה הלפני־אחרונה, מקופלת על רצפת חדר האמבטיה תחת הכיור וליד ארונית המגבות הקטנה כמי שאין לה כל ערעור או מחאה על פסיקת הזמן. לאט לאט למדה אליזבת להכפיף את האופניים לרצונותיה, להשאיל להם את שאיפות רגליה, להפיח בהם את חייה באמצעות סיבובי הדוושות. ג'ון עזב את הכידון, אחר כך גם את המושב, ויחד רכבו יותר מחודשיים ברחובותיה הצרים של אמסטרדם. החורף פלש אל העיר זה מכבר והלילות היו קרים, כי הרי מדובר בעיר בצפון־מערב אירופה.

אחרי שנרדמה כיסה ג'ון את אליזבת בשמיכה שלישית וביום היה מקפיד על שתי שכבות של צמר. התלהבותה מן הרכיבה לא ידעה גבול - היא רצתה שייסעו לאורך היבשת כולה אבל בתנאי הקור, הגיל וכושר הרוכבים זה לא היה רעיון מעשי במיוחד והם מכרו את האופניים ושכרו אוטו.

בדרך לגרמניה עצר אותם שוטר ואליזבת חששה שהכל נגמר. הוא שאל מאיפה הם וביקש מאליזבת להציג רשיון בינלאומי ואז היא הוציאה אקדח וירתה לו כדור עסיסי ישר בין העיניים הכחולות שלו שפורטלנד חוללה בהן כמו השתקפות של להבה במים, או כך לפחות דימתה שעשתה. השוטר אמר איזה דבר על אמריקה ובירך אותם לשלום והנוף פלט את האוויר שנאצר בו, השתחרר והמשיך ללכת.

יותר לא עצרו בערים לתקופות ארוכות. הם נסעו, רק נסעו, כמעט חמש עשרה שעות ביום, מתחלפים ביניהם ליד ההגה. מפעם לפעם נעצרו לכמה נקניקיות וכוס בירה במסעדה מקרית על שפת האוטוסטרדה ולהתרוקן באחד משדות הברזל. הם עברו את גרמניה יותר מהר ממה שצבא הרייך היה כובש אותה, אילו היה צריך כמובן, כך שלא יכלו להתרשם ממנה ומאופיה ובכל זאת רשמו לעצמם את יעילותה הישרה והחלקה של האוטוסטרדה שמרגע שעלית עליה נטלה ממך כל תשוקה לעצור. בלילות ישנו במכונית או במלון דרכים זול, אם טרחו לחפש אחד, אבל קמו עוד בטרם בוקר. ג'ון היה מכין קפה מול החלון וצופה בהבשלת השחר וגלישתו מעל עיירה או כפר שאפילו את שמם לא ידע. הוא העיר את אליזבת בנשיקה ואחרי כמה תלונות וקיטורים היא התלבשה ואכלה משהו והם יצאו שוב לדרך.

4את נורווגיה קשה היה לראות מתחת לשכבת הקרח. כבישים נסגרו לימים שלמים וגם כשנפתחו היתה הנהיגה בהם מסוכנת, בוודאי במהירויות שבהן ביקשו ג'ון ואליזבת להתקדם. הם נתקעו למשך שבוע בכפר דייגים קטן וישנוני ותאוות הנסיעה שלהם נרגעה קצת. ג'ון קנה לאליזבת קופסת צבעים כדי שלא תשתעמם והיא ישבה מול חלון האכסנייה וניסתה לצייר גלויות נוף. הנטייה הריאליסטית שלה היתה בעוכריה - בתוך יומיים אזל האפור והחדר התמלא תמונות רדודות של שמים בגון המלט. בשאר הצבעים לא נגעה בכלל. ג'ון ניסה ליהנות מן השקט

הקפוא, אפילו השלים שעות שינה חסרות, אבל ביום הרביעי כבר היה יוצא כל כמה שעות ומגרד את שמשות המכונית. דקות אחרי שהודיעה להם בעלת המקום שהכבישים באזור נפתחו היו כבר בדרך. פעם אחת עוד נאלצו לעשות חנייה של יומיים באיזו עיר זניחה ומאז לא חדלו לנוע גם כשהוזהרו מפורשות שהכבישים באזור אינם ראויים לנסיעה. לאורך האוקיינוס חתרו, בתוך עננים צפופים, מתחתם ומעליהם שמים ולפניהם רק שתי אלומות רפות של אור. אולי לא היו נעצרים לעולם אלמלא הפרה שהוטחה בשמשת המכונית וסדקה אותה, אבל סביר שהיו, גם אם בזמן ובמקום אחרים ובנסיבות מקוריות פחות. אליזבת בלמה בשלבים ממש כמו שלמדה בשיעורי נהיגה מונעת והמכונית סטתה מן הכביש, עשתה שניים וחצי סיבובים מגושמים למדי ונעצרה ליד עץ במרחק קצר מקצה הצוק הזקוף מעל הים. אם לא ההתרגשות, סביר שהיו נפעמים מן הנוף שנפער מולם בצעקה, לנורווגיה בהחלט יש מראות משלה למרות שזו כנראה לא הדרך להיתקל בהם בפעם הראשונה. כל הסיפור עם הפרה המעופפת הסתבר כפנטסטי הרבה פחות ממה שאפשר היה לחשוב - עדר בקר שסבל מקצר קולקטיווי במערכת החשמל ירד בדהרה מן הגבעות, חצה את הכביש בלי ממש להסתכל ימינה או שמאלה והמשיך בכיוון הצוק. יכול להיות שרק אצל חלק מהפרות נתגלעו אותם חילוקי דעות כימיים וכל השאר פשוט רצו אחריהן, מגשימות את החוק הטבעי המוכר כתופעת העדר. בכל מקרה, כשהגיעו אל הצוק עשה כבר כוח המשיכה את עבודתו היציבה, האמינה, זו שלעולם אינה מכזיבה או מתעייפת, ונשא את הבקר אל המים. שניות בלבד ריחפו הפרות באוויר לפני שנחבטו בים הסוער, הרעב, ונטרפו במלתעות גליו. אחדות הוטחו אל שיני הסלע החדות שלו ונקרעו.

אליזבת וג'ון יצאו מהמכונית רק כשהיו בטוחים שלהקת הפרות חלפה לגמרי. אלה היו פרות בריאות למדי, נורדיות, כך שצלילתן היתה עמוקה ונסיקתן אל פני המים מהירה עוד יותר, לפי משקלן, וכשהסתכלו אל המים השחורים צפו בהם שרידי הבקר המעוכלים כמו חתיכות העוף במרק שקתרין היתה מחממת בערבי חורף. ואולי העלים מן העץ ערוף הרוחות התמוטטו על האדמה הקרה נפילה סופנית, שואפים שאיפה יבשה ומרוסקת אל תנועתו החסונה של הים וחסותו הקוברת. המראה העכור הצטלל מעט כשיצאה השמש ועדיין היה קודר למדי. הם חזרו למכונית. התהום נתלתה לפניהם כמו דימוי תשוש לנופש כפרי על לוח מודעות בעיר מאובנת, והנאום הצפוי, הישן, של הים נשמע מסביב מאלף מגבירי קול, בדיוק כמו ששמע אז את הברז לוחש מים בכיור כשנכנס אל חדר האמבטיה.

אליזבת הכניסה לרוורס וסובבה את ההגה, ג'ון שיחרר את ההנד־ברקס והמכונית החליקה וניצבה מול הכביש. סביבם היה הנוף הולך ומעמיק, הולך ומתכנס, חותר אל המקום שבו מתלכדות כל הנפילות. ג'ון שאל אותה משהו, אולי אם היא עייפה ורוצה להתחלף והיא הניעה את ראשה. באותם ימים התחילו בו כבר השיעולים.

מבטו נרקם לאט לתוך פניה, הוכל בהן ויצר אותן מחדש כמו שמפנים העולם את מבט השמש ונברא בצבעיו. היא נשמה נשימה עמוקה, נשפה אותה, הריאות שלה פעלו כמו שצריך ואפילו יותר מזה, וחייכה חיוך של הכל יהיה בסדר. לעומתם היה הר. סתם הר.

*דרור משעני יליד חולון, 1975, הוא סופר, עורך, חוקר ספרות ומתרגם. הוא בוגר החוגים לספרות עברית ולמשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובעל M.A בספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. בין 2005 ל-2008 ערך את מוסף "ספרים" של עיתון "הארץ", ובין 2008 ל-2013 ערך את הספרות הישראלית בהוצאת "כתר ספרים". כמו כן הוא מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. ספרו הראשון, "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד", הוא חיבור מסאי הדן בהופעת המזרחיות בספרות הישראלית בשנות השמונים, וכולל קריאות ביצירותיהם של עמוס עוז, א"ב יהושע ויהושע קנז. הוא ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2006. רומן הביכורים שלו, "תיק נעדר", ספר ראשון בסדרת רומנים בלשיים שבמרכזה דמותו של פקד אברהם אברהם, ראה אור בהוצאת "כתר ספרים" בשנת 2011 ותורגם לשפות רבות, ביניהן אנגלית, גרמנית, צרפתית, איטלקית ועוד. הרומן זכה בפרס "מרטין בק" לספר המתח המתורגם הטוב ביותר בשבדיה והיה מועמד לפרס "הדוקרן הבינלאומי" המוענק לספר מתח מתורגם בבריטניה. הספר השני בסדרה, "אפשרות של אלימות", ראה אור במהלך 2013, זכה בפרס ברנשטיין, היה מועמד לפרס ספיר ובימים אלה גם הוא מתורגם ליותר מ-15 שפות. תרגומיו של דרור משעני כוללים את יצירתו היומנית של הפילוסוף הצרפתי רולאן בארת, "ערבי פריז" (בהוצאת ידיעות אחרונות, 2001), ואת המסות "מות המחבר" מאת רולאן בארת ו"מהו מחבר" מאת מישל פוקו (בהוצאת רסלינג, 2005). הסיפור "EVIRD" נבחר לסיפור המומלץ על-ידי שופטי תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" בשנת 1998. דרור משעני נשוי למרתה ואב לבנימין ולשרה ומתגורר בתל אביב.

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now