סיפור שהארץ אהב; פקעת שערך העכברי מאת סנאית גיסיס
קישור לסיפור חוט השדרה של הסיפור העדין הזה הוא באופן מילולי זקיפות קומתה של הסבתא. למרות מצבה הגופני והשכלי המדרדר, למרות עיוורונה המתמשך, שומרת הסבתא על גאווה, דעתנות ותחושת בעלת הבית שלא מתירים לקורא או לסביבתה הקרובה לשקוע לסנטימנטליות או עצבות של סוף החיים. סיפורה של הסבתא נגלל מכמה זוויות: שלה, של נכדתה, של חתנה שמגיע לביקור ושל הגנן. הזיכרונות וסיפורי הסבתא על ילדותה ברוסיה לפני המהפכה הוטבעו בדמיונה של הנכדה הקטנה בצורה כה מוחשית, שהקשר בינן לא ניתק למרות המרחק. בזכות הסבתא, הילדה יודעת שהעבר תמיד נוכח ולכן אין צורך לשקוע בנוסטלגיה מתקתקה.המשפחה היתה אמידה וכנראה חילונית על סף ההתבוללות. למרות זאת, הנקודה היהודית של הסיפור חזקה. אף הנקודה הישראלית, למרות שטכנית הסיפור כלל לא מתרחש בישראל. הסיבה לכך היא היות הסבתא שארית תרבות עם נטיות ערכיות ברורות והשלכות להיבטים פרוזאיים של חיי אדם:... ואמא משוחחת, לאחר בילוי באופרה, שיחה על עניינים שבטעם מוסיקלי עם אדונים וגבירות, וכיצד זה לא שח גבה של אמה, וראשה נותר זקוף כאיילה בתוך צווארונים לבנים של תחרה פלורנטינית, שהקיפוהו ומעליהם נצנצו עגילי הפלאים, רקפת כהה שליבתה יהלום אין־ספור צלעיות, ואני מנדנדת בהם על תנוך אוזנה מוקסמת מצחצחות האור, דווקא טווס אמרתי אני בטינה גדולה.." לגאוותנותה ותחושת הריבונות של הסבתא יש מקור ברור. הנכדה נמשכת אחר הסיפורים מלאי הצבעים על ימי הזוהר של המשפחה. לעומתה, הסבתא מסתפקת בהתענגות על סוכריות דבש מארץ ישראל. את הסוכריות האלו היא אפילו מחלקת בגאווה. היכולת של שתיהן לדלג בפיכחון על מצוקות החיים היא הירושה הגדולה של הסבתא. הסבתא, בעזרת התמונות שהיא משאירה במיוחד לנכדה, מאפשרת לה לאחד את רסיסי האור/צל ברורים דיים כחותם המבהיר את המכלול בסיום שלם.
