פוסטים אחרונים

מקרר בסדר; פרק ד' - פרא אציל

הניסיון לשוב ולכתוב במקביל בשתי הסוגות, הבדיונית והיומנאית צולח בקשיים מרובים. התעקשותי, שאותה נכון יהיה לאבחן כגאוותנות במובנה כ"תחושת ערך עצמי", לא לוותר לעצמי מחריפה את מה שאחרים קוראים "סתירה מובנית". בינתיים אני בשלי מנסה לחצוב נתיב יציב בכלכלת הזמן הנזיל של המוח שבו אוכל לשייט ולייצר מילים ראויות לקריאה חוזרת. בפועל, יש הרבה שעות מקלדת ומעט תוצרת ראויה.

הבעיה בכתיבה יומנאית שאין רגע בחיים שלא ראוי לכתיבה ואם לא נכתב על הרגע הזה ממש – ג'ימי הנדריקס בסולו גיטרה נפלא ומיד אחריו ג'ון לנון בYER BLUES ["פילים", ליאור רחמני, 106] לצד המקלדת שתי צלחות שתמתמ מגישה האחת עם חמישה סוגי סלטים והשנייה מהבילה בפשטידה, תפ"א מקדירה וטופו עם נבטים- הוא ייזל לתוך הרגע הבא, בסיס מוצק של עונג ואפס זיכרון.

ההתפתחות היוצרת/אנרי ברגסון, תופס את התגבבות העבר על ההווה ללא הפוגה ומצביע על התודעה, המנגנון השכלי שתפקידו לייעל את קיומי ולהרחיק מטעני זיכרון עודפים שללא הרף מתעקשים למצוא מגירות להיכנס אליהם. כתיבה בדיונית משוחררת מלחץ רצף התיעוד. הבחירה, אילו מהאירועים המסופרים ראוי להרחבה, מתרחשת בהקשרה העלילתי על פי שיקולי טבעו של המספר. אין חשיבות לתיעוד מרבית הרגעים בחיי הרוצח או הקורבן בסיפור אבל יש חשיבות לתיעוד כל רגע בחיי אדם כיוון שכך אפשר להבחין כיצד אישיותו משתנה, מבשילה לעולם לא מתנסה באותו מצב פעמיים.

התודעה משתנה אך האם בהכרח הסיפור? אולי הסיפור בגלל שהוא מקבע את העובדות והפרשנות של המספר, הדמויות המעורבות והקורא מאפשר להעמיד פנים בנוחות, להסתיר ספק שלא היה קודם, שהתעורר. המפליא בגרסתו של אברם גיטלר אהבת עולם/לאור הוא פרשנותו הרגישה לאנשים שמנוגדת לבוטותו ואופיו הגס. את התנהגותו הישירה אפשר לשייך מחד לנבערותו אך ככול שחולפות השנים וממלחמת ששת הימים הנה הגענו למלחמת לבנון, מתגלה גיטלר כמי שלא מוותר על חירות מחשבתו ומתייצב לעזרת חבריו באומץ ששמור לאלו שהם יצריים והפכפכים. אהבתו חסרת סיכויי ההתממשות לכרמלה- שעלבון, אי-נקמה וסליחה שהיא יותר קבלה טבעית של גזירת החיים מאשר הליך רגשי כרוכים סביבה – משרטטים אותו כדמות רומנטית, פרא אציל בגרסת דור 2 לשואה. לו היה שקוע בספרים ובמחשבות על החיים כחבריו מהקיץ שלאחר מלחמת ששת הימים הוא היה מעיד על עצמו כתערובת של ששת/ז'אן ולז'אן/יד הנפץ. לעומת יחסיו הלא פתורים של שאול או בועז לאביהם, הערצתו של אברם גיטלר לאביו, מוישה גיטלר, ניצול מחנה ריכוז שטוטהוף שאיבד את אשתו הראשונה וילדיו בשואה, נוגעת ללב. אברם, יליד הארץ, הוא נקמת האב בנאצים. המקור לביטחונו העצמי של נובע מאהבת אמו, אשתו השנייה של האב, שאת האהבה שלא קיבלה ולא יכלה לתת לבעלה, העניקה לבנה. הזדהותו איתה ועם חרדות אביו לחייו הם מן הסתם הסיבות לפחדו של אברם גיטלר מדם. החרדה, שהחשש מהתעלפות, מהמבוכה וחוסר הנעימות הכרוכים בה, קשרה את גורלו, תקווה קטועת האצבעות ורון, ההומו ש(כנראה)לא יספיק בחייו לצאת מהארון.

פס קול WE KISS BY PSYCHIC TV

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now