מקרר חגים ; פרק ה - סמכות הורית
"איך האירוע?" שאל אותי אורן משונע בעודי מפלס דרכי למשתנה. "בומבה" אני עונה לו קולט בזווית עין חלוץ לחוץ שנע לאותו יעד. "לא, כי אני רוצה שתגיד לי ביושר על איזה פאקים, שעשינו משהו לא בסדר, אתה יודע" אני קולט שהוא שיכור ושלא אספיק להגיע לפני החלוץ. טוב, לפחות זה לא בחורה, יש מצב שיגמור מהר. אני מתעשת, מנסה להיות הכי לאבי-דאבי שאפשר בלאו הכי הוא לא יזכור מילה שאומר עוד שנייה ות'חלס אין לי מילה רעה. הוא לא אשם שהקהל אחרי בירה ורבע לא מזהה פחי איסוף. את הפאשלה שלא השמישו את פינת "הזולה של ינון מגל" אני לוקח עלי [העם לא הבין שמדובר במחווה לח"כ הראשון שהודה כי עישן קנאבאס] "ת'שמע..האווירה נהדרת, יש משהו אינטימי באוויר..יש מתמזמזות בפינת המזמוזים..אנשים רוקדים" והצבעתי על אנטון שהתחרמן עם עמוד תומך ליד הבמה. יתכן שהוא לא הדוגמא הנכונה. אורן לא השתכנע וראיתי שנפתחה דלת השירותים. "נו באמת, מה אתה דפוק? " עכשיו הוארו פניו." אההה אוקיי סליחה.." אני ממשיך "זה מה שרצית לשמוע". קביעה לא שאלה. הוא מהנהן. באירועים משונעלים שכאלו די בקבוע אחד כדי לצלוח משוואות סימן-מסמן-מסומן בשיח. יש תמיכה מהסביבה להיתוך מידע, תהליך שתכליתו קישור איפה אני שם את הבקבוק. הסתיים החלק השלישי מחמש באירוע ה"בומבה" שבו התארחו להקת "מסך לבן", "לילה" ומושא הערצתי רייסקינדר מתקלט. היתה זאת הפעם השנייה שראיתי את "מסך לבן". הפעם צפיתי בהם מקומת הביניים מבעד לדגל המתנפנף, שארית תערוכת הבחירות. ניסיתי להיות רציני ולגגל עליהם ברשת ולאחר רגע הבנתי שבכלכלת זמן גלובאלית טרנסנדנטלית ותשעה יקומים מקבילים אפשרים לפחות עדיף להפיק קליפ ל"מסך לבן" מאשר לנסות לבלוש. "לילה", הרכב של גיטרה חשמלית ותופים, נותנות בראש. גיטריסטיות תמיד עושות לי את זה. אחרי אבישג כהן-רודריגז אני עוקב מימי הצימר. השנה, בגלל העצות מאילה, מעריצה מקצועית בנעוריה, אף זכיתי לאחוז לאבישג את כוס הבירה.
ביום הזיכרון נפגשתי עם ר'. כשהתקשקשנו לפני לתיאום מסעדה היא אמרה שלא משנה לה כי היא במצב של שברון לב מפרידה מחבר ואין לה תיאבון. מייד כתבתי לה איך לפעמים אני רואה את דמותה מול עיני וכותב. התלבטתי אם לשלוח או להקריא לה מחר. דחיתי למחר והוספתי שעכשיו אני שומע את הסימפוניה הראשונה של מאהלר ושהמוסיקה שלו הולמת אותה. וויקי מספרת, שכשמאהלר כתב את הסימפוניה הראשונה הוא עדין האמין שאהבה חובקת כול יצור קרוב. לפגישה הגעתי אחרי השיננית. היו לי שיניים בוהקות ושארית פלאוריד ורוד בטעם בזוקה. דמותי הופכת עם השנים לקומית מחוברת בפיסות נעורים, פירות וקוצים, קרמר שכזה יש בי ביטחון שדברי הניחומים יעשו את העבודה. בפועל, בעזרת היין והים שהתחיל לעלות (וניבא סערה הורסת מנגלים למחרת) עברנו כל כך הרבה נושאים במהירות שנאום האהבה שלי נשמר לקינוח. משם הלכתי לחלוץ וצפינו בלוסי אהריש אהובתי מדליקה משואת יום העצמאות. צפינו במקביל בזיקוקי כיכר רבין מבעד לחלון שכאילו תוכנן במיוחד למטרה זאת. בלילה, לרגל העצמאות בחרנו תמתמ ואני את לצפייה משותפת את "אפס בהתנהגות". קומדיה מאלפת של טליה לביא. סרט מהודק על חיי צבא שמתכתב עם יצירות קנוניות בקולנוע העולמי (מ.א.ש.) הישראלי (גבעת חלפון אינה עונה) והספרות (החדר/שמעוני ומלכוד 22/הלר)
דף הכותבים לתחרות סיפורי הארץ הרחיב את פעילותו עד לל"ג בעומר. גם להם היה צריך לתת עצות שיווקיות. לא מצליח לעבור את מחסום הניכור ביני לבין מנהלי העמוד. אני יודע שכל מה שאני צריך הוא לכתוב להם במקום ליומן אבל..אפילו עולה במוחי תיאורית קונספירציה עצמית; שאני לא באמת רוצה לעזור להם, שאחרת אאלץ לקרוא את כל הסיפורים, שאם אני הייתי וגו'..יוצא לי טוב כי בלאו הכי לא אספיק לקרוא את כל הסיפורים
הקדימון של "אורות הקודש", סיפור שנשלח בעילום שם- "כי אני 'חרדי' ולא יקבלו את זה בעין טובה" – פועל לטובתו ולרעתו. הוא מושך את תשומת הלב אך מחשיד שמא מדובר בבקיא בהלכות שכניו שבא להסתלבט על הארץ. התאווה והגועל מוגשים כבוטות עצמית חושפנית ואלימה, בזרימה שוצפת שלא מחייבת בקיאות במונחי קודש. הנתק מהאמונה ומיכולת הכלת האישה באשר היא מתבטא בחיבור מוחשי, כואב ומלא גועל לעולם הפיסי מסביב. יש פתיינות בסיפור. אם אשווה אותו לסיפור הנפלא "זונות, עיר הקודש והמדריך המלא לספרות העברית"/אורין מוריס הרי שמדובר בחגיגת ביזוי והשפלה בשפה שעדין יש לי הרבה מה ללמוד. גאוותי, ששולחת אותי לוולבק פילדינג, רבלה ועוד' מעלימה ממדפי ספרות מקור בתחום הרומן הארוטי מאז ידיו המסוקסות של פטריק קים. נחמד שלא מבוזבזים מילים על אהבה. " מבשורה משחרר רק המוות" סיפור מאת מעין אבן. גיל הכותב בן 20. אופפפפ, זה לא פייר. בן עשרים כותב ככה. בגילו בקושי מכתב יכולתי לכתוב. כדי לצאת מתהום ההשוואה גיגלתי וטיפסתי לו לקיר. יש תבונה חומלת בסיפור שמחבר בצורה נאצלת את גיבורות הסרט "אפס בהתבגרות" ובניהם של גליה ותהילה באהבת עולם/לאור. אורי, בנה של תהילה שונא אותה ולא סולח לה על שהיא לא מוכנה לאפשר לו להתגייס לקרבי. גדי, בנה של גליה, מדרדר בלימודים, משתחרר מצה"ל על סעיף נפשי ויוצא מהארון. גליה, שכדי להימנע מחיכוכי גיל בגרות התרחקה מבנה, לא שמה לב לשינויים בחיי בנה ואף הואשמה שתעדיף בגלל שמירת מסורת ולאומנות לעודד את בנה ללכת לצבא. תהליכים מעניינים קורים לילדיהם של הצעירים שנפגשו באקראי בבנין המושל הצבאי בעזה לאחר ששת הימים. סגנון המרד של בני הדור השני שונה ביעדו ואף בתכליתו. לילידי קום המדינה חוסר תקשורת עם ההורים ובעיקר עם האב, מייצג הסמכות השלטונית הוא טבעי. המרד שלהם הוא פחות כלפי האדם ויותר כלפי השיטה שהאב חיי ומייצג. המרד של ילידי שנות השבעים הוא החופש להיות אנוכי. אם מרדם של ילידי קום המדינה מוסבר בחישול שאותו הם ספגו מהוריהם הרי שמרד ילידי שנות הששים והשבעים נתפס כניצול הזדמנויות מתוחכם. לא רק שאבותיהם של גדי ואורי נהרגו בשירות צבאי גם נסדק "חוק האב" במדינת ישראל.

ran moneta - איור אדריכלי