פרק ו'- בספר של עצמי
מתקשה לכתוב. ההפקה משתלטת לי על הראש ובפועל היא מונופול כל יכול בכלכלת הזמן. את מכסת כתיבת הרצף אני משלים בעזרת לה לה לה טריקים 1234567890 וציטוטים משירים. דוגמית: מעפולה הנה באנו יחד ברכבת יום שישי יש לי דג מלוח בצלחת ותסרוקת לראשי ועלי שמלת שבת עם ארנק של עור ביד הו אמא, כמה זה נחמד יהודה הבטיח לה שישמור לה אמונה. ממלא טבלאות אקסל במשימות יומבלום וציטוטים מהספר ואז בונה אותן בוורד, מייצר גרסה בגוגל דוקס. באילוסטרייטור עוצר. יש גבול לקבעון. גם לי. חייב לשתות משהו אלכוהולי קיצי. יש ג'ין חסר טוניק. יורד לקנות סודה טוניק. היד רועדת לפני השוופס. איכסה... עם כל התמציות. תמתמ אומרת שאדי עושה טוניק בלי כל הזבל. אני רושם בטבלה בקצה עמודת המטלות הפרטיות להשיג טוניק. כעבור כמה דקות של בהייה אני מעביר את המטלה לראש עמודת המטלות הדחופות, מעתיק אותה לטבלאות האחרות ורק אז מתחיל לתאם איתו. מדווש למרכז העיר לקחת ממנו את הבקבוקון, חוזר מיוזע הביתה מתנפל על המקרר ומגיע למנוחה עם ג'ין וטוניק ראוי. קליל ראש יוצא לאימון ואחרי זה הולך לראות את הופעת הסיום של נור בבית ספר לאומנויות. מ' לא מחכה לה אחר ההופעה. שריטת אכזבה נחרטת על פניה. כואב לראות. מקנא במ' על היכולת שלו לאכזב בטבעיות, בלי להרגיש, להנחית פצצות ככלי טיס לא מאויש ואמר את זה לרעות. היא מביטה עלי בתדהמה ופולטת "אידיוט". מתיישבים ב"תחתית" ושוכחים. אורי, בביקור קצר מניו-זילנד, מצלצל ומבטל את פגישת הלילה, מצב בית חולים במשפחה. תמתמ ואני מתחילים לצפות במד-מן עונה אחרונה
בבוקר שישי מתעורר מוקדם ויוצא לאימון. אחר כך עולה ל"ניסן נתיב" מברר אם נשארו כרטיסים להצגה ATTEMPTS ON HER LIFE" או בעברית:אן". שניים אחרונים. מזמין את פרופ' אמיר שהגיע לביקור קצר מפלורידה. סנוקרת לפנים. לא צפוי. לא ידעתי כלום וגם לא הצצתי בדף ההסבר. ההצגה מספיק מנוכרת שאני יכול לגגל ולווקפד בזווית עין. למחזאי קוראים מרטין קרימפ, מסוגת "In-yer-face theatre". אמת במיתוג. הכאב לפניי מוחשי, לא ייסורי המלט "מטייל וקורא בספר של עצמו" (כפי שאומר לסטיבן דדלוס מר שופרא, סגן מנהל הספרייה הלאומית בדבלין, בעודם יושבים בצהריי 16 ליוני 1904). הצופים יושבים בצדדים, ההצגה מתרחשת באמצע. אנחנו מביטים על ההצגה ועל הקהל שבגוש מולנו, כשם שהם מביטים עלינו זעים בחוסר מנוחה למשמע תיאורים סותרים על הגיבורה הראשית שאינה נוכחת שלעיתים משוחחים עליה כאילו שהיא פה, שהיא בזמנים שונים חיה או מתה, טרוריסטית, בתם של הורים שכולים, אמנית, כוכבת פורנו וסתם חפץ.
את הלילה אני עובר במדרחוב של ראשל"צ עם אורי, מתכננים יחד בית קפה באוקלנד, אורי מתלהב ממרק בקערת לחם ומעכל את הרעיון המהפכני שWIFI צריך להיות בחינם, חידוש בניו זילנד. הולך לישון בארבע בפסיפיק וקם בשבע בישראל, מסויט. העניינים לא עובדים כשורה בחלום ובמציאות. בשלב הזה, בנוהל ראוי של עבודה, חומרי שיווק ומוצרי האירוע הנלווים: כרזות פרסומת, באנרים למדיה הדיגיטאלית, חולצה, כוס וכיו"ב צריכים להיות מוכנים. אבל איך יהיו מוכנים אם לא סגור מקום ובעיקר אני לא סגור על עצמי. שיננתי "אל ייאוש" ויצרתי טבלאות חדשות, עם צבעים יותר יפים, לאירוע המבוגרים ואירוע הילדים. התחלתי באירוע אחד, צמחתי לשניים, נפרדים, שונים ושניהם לא מבשילים מעבר למוחי הקודח. שמיים בלי ענן, סימן. אירוע הילדים הדאיג. לדפוק אירוע מבוגרים אני לא ממש יכול אם אמצא מקום ואביא בירה וויסקי במחיר מצוין. יש גם אפשרות תיאורטית שאדכא רגשי גדלות, אתכחש לרכיב זקפת ג'וייס ואסתפק באירוע קטנטן בפאב נידח עם מוסיקת הלב במקום מסיבת טראנס אירית. לעומת זאת כשמדובר בילדים באה אחריות מוסרית שלאיכותה יש ממשות נפשית, כאב בטן רק מהמחשבה שאצור אירוע משעמם, מעליב, מתנשא. סופית אני מחליט שהאירוע לא מיועד לילדים קטנים אלא 7-14עברו שלושה ימים מאז ששלחתי דוא"ל לתמיר, ספק החלק המדעי-בלומי. אני שונא שלא עונים לי. שולח לו מסרון. שבת, לך תדע, עסוק עם המשפחה אולי הוא בכלל במידברן. לא יכול להרשות לעצמי לאבד עשתונות וחוץ מזה מה עם החלק הספרותי-דדלוסי. מדווש ל"יאפא", חנות הספרים בערבית בשביל לדעת ת'חלס, לו הייתי ילד דובר ערבית, מהן ברירות הקריאה שלי?. נפגש עם מישל, בעל החנות. הוא מפרגן ופורש לפני את מדף ספרות הילדים. יש רק ספר אחד שנכתב במקור בערבית ושבע קלאסיקות עולמיות: ז'ול ורן, תום סוייר, נשים קטנות. נגנז הרעיון להפעלה על ספרות מקור בעברית וערבית. מדף ספרי הילדים בחנות - כותרי הספרים בשפה לא מובנת, איכות הדפסה זולה, איורים על כריכות בצבעי כחול ותכלת כמו השמיים, ירוק זית וצהוב שמש מנוילנים - מזכיר לי דוכני ספרים בתחנות רכבת בעולם השלישי, הודו, אפריקה, מזרח תיכון ישן שמחוץ לווילה היכן שמתגוררים צאצאי המקום, הילידים, שהודרו מהמרכז של התרבות היהודית הלאומית. מדווש לים. עובר אצל מרגרט. היא סוגרת מוקדם מה קרה? שבועות. שבועות? לאן נעלם ל"ג בעומר? רק אתמול היה פסח. החג תפס אותי בהפתעה על גבול ההכחשה.
תוך כדי קריאת חד השיח של בועז ב"אהבת עולם"/יצחק לאור אני חושב על אבא (גל הכאבים ברגל בשיא, הוא נזקק למקל) שלכישורי המפיק-על שלו, החבויים בורידי אי שם, אני זקוק. ועל חזי שלח, שיחד עם עפר בנו כתב את "המדריך ליוליסס". בועז מספר על אביו: "הייתי חדור הערצה ליכולת העסקית שלו ולאופן שבו קבע עניינים. הוא היה אדם מעודן. גם הבוטות שלו היתה מין עידון. הוא שנא רומנטיקה, שנא צביעות, שנא כל דבר שלא היה קשור ללב העניין" שם,155. דמותו של בועז, שנצפתה בדגש על נרפותה בתחילת הספר דרך עיני אשתו הראשונה, מתעבה, מתרככת ומתעצמת באנושיותה, הרבה בגלל מודעותו לחולשותיו.
אילה נצר
