פרק י"א - דרמת כלבים

ציפיתי בקוצר רוח לפתיחת תערוכת הבוגרים של בצלאל 2015. על פי ההסכם הלא כתוב, אילה נצר, הנשק הסודי שלי להפרחת יומבלום, תתפנה לאחר מסע הניצחון שלה ברחוב סלמה 60 ותעזור לי לצרוב את יומבלום בתודעת תרבות המזה"ת חדש. בשבע בערב ניסיתי להיכנס לתערוכה אך השומר הרוסי החסון לא התיר לי ולעוד מספר מקדימים להיכנס לבניין אלא אם כן נגיד משהו/סיסמא/קוד ושילח אותנו להתגודד מולו על המדרכה. זיהיתי אותו מאירועים קודמים, הוא בכוונה שיחק אותה לא מבין עברית ויצר מייצג משלו של חוסר תקשורת. הייתי חם, נחוש ומסטול מדי בשביל לנחש מה זה "משהו" ובחרתי בדרך יעילה מול בריונים על לפלפים: סתם לעמוד, לחסום את הדרך ולמלמל שוב ושוב את הסיסמא הרלוונטית לי: אילהנצראילהנצראילהנצר. כמובן שזה עבד וטיפסתי למעלה. 21 מציגים/ות נרגשים/ות במיטב המחלצות התגודדו בקבוצות ניסו להפיג את עצבנותם. אילה נשארה בחדר שבה הוצגה עבודת האנימציה המרהיבה שלה, יומן השנה שלה לא התחלה-אמצע-סוף, מעגל נצחי של תובנות. בתערוכה היתה אומנות מרגשת כצפוי מחבורה מוכשרת שהקדישו את מלא נשמתם לאסתטיקה, אוסף יצירות שהמכנה המשותף היה היעדר השיתוף. לא היה דבר שירמוז שמדובר באנשים שחלקו את אותו ספסל לימודים במשך שנתיים, שהתערוכה מייצגת חוויה מכוננת שאותם הם עברו יחד. הם היו אוסף יחידים שויתרו מראש, לא התיימרו ולא התבקשו לעשות ניסוי קהילה בינם לבין עצמם, בינם למה שקורה מחוץ לבניין. בשנה הראשונה שלהם היתה להם הזדמנות לפעילות קהילתית בעזרת פעולות המחאה נגד ההתפטרות של ראש המחלקה ד"ר רפאל זגורי ואחרי זה הם שוב הפכו לבדידים סבילים המתמקדים בסבלם הפרטי. אילה ביקשה מים, נתתי לה בכוס זכוכית ששטפתי בכיור לצד החדר שבו הוצגה עבודתה, הלכתי לשדוד דובדבנים והמשכתי לאימון. כשחזרתי מהאימון היתה רכבת של אנשים שנכנסה ויצאה, החדר של אילה היה מלא עד אפס מקום, לא הצלחתי לראות אותה ויצאתי החוצה. בדרך נתקלתי באחת מהאקסיות של מניש ופטפטתי איתה קצת. היא חזרה משולהבת ושזופה מה"מידברן". איכשהו השיחה התגלגלה לסוגת שירי פעימת הלב ומשם להיכרותי עם שמעון לב-טהור, מחלוצי הסוגה, שהוזמנתי לחגיגת יום הולדתו ה- 50 ביער נווה שלום ועד לאותו רגע לא שקלתי ללכת. אומנם היה לי דיבור עם שמעון כשבועיים קודם – בשלב שמשחק ההקראה ב"יומבלום" תוכנן להתחיל באירוע פרטי אצל מרגרט לאחר "קיפולים וסיפורים", להמשיך במועדון הגלישה עם באסטת בירה בוטיק, מדורה על החוף ומעגל שירי פעימת הלב איריים- אך כיוון שהשתדלתי להימנע ממסיבות יומולדת הסתפקתי בלסמן את האירוע ביומן אירועי פייסבוק. צץ לי רעיון לבוא למסיבה עם אדוארדו שבלאו הכי אני רואה אותו ביום חמישי באימון ונצרף אלינו שתיים לדאבל-דייט רוחני ביער נווה שלום. למחרת הלכתי ל"חללית" לבדוק מה קורה איתם ואיתי. התברר שרובין ולולי, כלב הבית, ממש לא מסתדרים וכשהצטרפתי לטקס השקת כוסית וודקה אחה"צ עם חברי קומונת היצירה. דיברתי על המיזם שלי ואם היה מישהו שחשב/ה להגיע בזכות המוצרים הגרפיים של תמתמ הרי שהרחקתי אותו/ה. רנן הודיעה לי שזכיתי בתואר הפיץ' הגרוע של השנה, בארוגנטיות עניתי לה שהפיץ' שלי זה החברים שלי. בחמישי היתה אילה מצוברחת לאחר שגליה יהב התעלמה ממנה בביקורת שלה ב"הארץ" הצעתי לה להצטרף בלילה כחוויה אנתרופולוגית לביקור של שעתיים מרפא לב ביומולדת של לב-טהור. הגענו ליער בסביבות אחת עשרה. אדוארדו, אילה ואני הלכנו כעשרים דקות בעקבות הצלילים. אדוארדו, ערני לאחר שינה, ערכת חלילים לצידו היה סקרן להתרחשות המוסיקאלית ושנינו, לא לבושים להליכת יער, ניסינו לא ליפול. רובין וקושקושון התרוצצו סביבנו נלהבים להרפתקת לילה. בחלקת היער במורד ההר היו כמאה איש, סיפרתי לשמעון שהגעתי עם מוסיקאי, מתנה ממני, והתמקמנו שלושתנו בשולי המעגל. אחרי מספר שירים יצאתי להסתובב בשטח, לבדוק את מצב האוכל והשתייה. כשחזרתי אדוארדו נכנס יותר פנימה למעגל ואילה לא הייתה. התיישבתי לצידו עם שלושת כוסות התה שהבאתי ואז היא הגיעה נסערת מ איזו דרמת כלבים שלכאורה מתרחשת, השלכה לחוסר יכולתה להירגע ליער, למעגל השירה. הבטתי עליה, קלטתי איזו טעות עשיתי שצירפתי אותה אלינו אבל לא הייתי מסוגל למילות הרגעה. כשהיא לא קיבלה את החיזוק שהיא רצתה היא התפוצצה מבפנים ועלתה חזרה עם רובין וקושקושון למכונית. הרחתי צרות אבל היה מאוחר מדי. היא דיווחה בפייס על הנטישה, הראיתי לאדוארדו, הוא הנהן. שנינו היינו שבויים שלה והוא חייב לחזור לעבודה. עכשיו מדובר בהתנהלות נפיצה אם אנחנו לא רוצים לבלות את הלילה. היה אסור להיתפס להיסטריה או להיגרר לדיון. היא הודיעה שהסיבה ששנינו לא נשארים בנווה שלום היא כדי שהיא לא תצטרך לחוש רגשי אשם בלילה ויום למחרת. התחלנו לטפס בתום השעתיים שהוקצבו לביקור. סימסתי לה שאנחנו עולים ושאלתי אם היא רוצה מהפוקאצ'ות המופלאות מקמח מלא על טאבון. כמובן שהיא לא רצתה אבל לפחות היתה תשובה. בדרך חזרה היא נהגה באופן מהיר מהרגיל. אני מת עליה שהיא נוהגת מהר אבל אדוארדו ישב מכווץ. משהו בי נורא התגאה בה. עם כל הצרות שהיו לו עם הנשים שלו, אף לא אחת נהגת מרוץ כמו שלי

יום כתיבת הרשומה 26.6

נוסע עם עם נור לצלם סצנת אריזה מ#סרטסבאסבתא. הגענו כשאורלי, בת חברים שעובדת באריזה לקראת מעבר הגיעה עם עוד מומחית לאריזות. הראיתי לנור מה זה קלטת, חפץ שהחל להיעלם בתקופה שהיא נולדה, איך רושמים על הקופסה ועל שתי המדבקות וכמובן-את השן שמונעת הקלטה חוזרת בטעות. מצא חן בעיניה להתחיל ממשהו ישן ולא מכרטיס דיגיטאלי כמו של כולם, הזדמנות להכניס לקורות החיים עבודה עם מכשור שבקרוב יהיה קיים רק במוזיאון. אחר כך נסענו לדירה החדשה להעביר קצת חפצים עדינים. נור ראתה את הדירה פעם ראשונה ועיניה נפערו. עד אז היא הבינה שמדובר בדירונת, שנמוך תנאי המחייה שלהם. משופצת, מרווחת, נוחה עם מרפסת מול הים, משם ראוי להם לצפות ביום הראשון של שארית חייהם.