פרק י"ג - עפיפון יומבלום

מטען הצד שחטפתי יצר קרע בין כל אותן ישויות שהייתי אני ונחל עכור סיבתי של הרס עצמי שחצני החל לזלוג. לצד הקפדנות בתקציב ומערכת יחסי העבודה הפורייה עם תמתמ שהזכירה ולו במקצת את הימים שבהן עבדנו כצוות בעולם עמדה העובדה שמספר הנרשמים/מביעי התעניינות במאורע ובמשחק היה אפסי. לא יכולתי להודות בפומבי שיש באמתחתי מדדים שדווקא עולים ככול שמספר המשתתפים נמוך יותר: עקומת שיפור ענקית ליומבלום 2016 ורוגע יחסי ביומבלום 2015. "כנגד הרוח", היותי לא מובן, רק חיזקה את כנפי אצילותי הדמיונית ועינגה את טיסתי במרחב הממוצא. כיוון שירשתי מהורי את תכונות ההפקה המופלאות שלהם, לא יכולתי שלא לחגוג על גחמה שעד לפני מספר חודשים אפילו לא נכללה בסל הפנטזיות.

עדכנתי את נור ועידו על המשתמע מהיותם שותפים ליצירת #סרטסבאסבתא, חלק הוידיאו בתוכנית העל. נוכחותם ועזרתם היתה חשובה לי למתווה. לשלד יומבלום שיוכל ברבות הימים, ועדיף בלעדיי, להתפתח היו מספר גפיים: אירוע הפעלה למשפחות, משחק למבוגרים, תערוכה ובימת שיר ומלל. ארבעת גפי האירוע מזרימים מידע ליחידת זיכרון. יחידת הזיכרון, הווה מתווך בין העבר והעתיד. הם הבינו את המהות – צריך את עזרתכם בצילום ועריכה ופתחתי קבוצה בווטסאפ עבורנו. הייתי צריך שמישהו ילמד אותי לעבוד עם הווטסאפ ונור הייתה הבן אדם הנכון.

קפטן ה"חללית" דרשה אישור רשמי לצלם את האירוע ב״מנזר״. שנאתי את הרעיון לבקש אישור ובעיקר את האפשרות לקבל ״לא״. בקשתה הגיונית ולכן הלכתי מייד. הנהלת "המנזר" והמקורבים ישבו על דלפק הבר באחר הצהריים המוקדמים ואישרו מייד שהבינו במה מדובר ושאין צורך בהזמנת שולחן. בחביבות הם ניסו לפתח איתי שיחה אבל לא הייתי מסוגל. ״במנזר״ קלטו את הבדיחה בשנייה, הם ראו דפוקים ממני, בטחו בחוסנם והבינו שאין מה לפחד, שום נזק לא ייגרם להם.

הטלפונים לא הפסיקו לצלצל כשנכנסתי ל"אלמינא" כדי להמשיך ולתפור עם סלמא את החלק השני של הפעלת "סיפורים וקיפולים" . מהחלון במשרד היא סימנה "אני תיכף איתך" אבל לא הצליחה להתפנות. היא דיברה בערבית ולא יכולתי להבין מה, מקולה נשמע התרגשות שגולשת לתשישות. אם זה ימשיך כך לא יהיה מצב לפגישה. תליתי את המודעות, הלכתי לתת שתיים למנהלת הנמל שבזכותם הגעתי הלום, הלכתי להביא חומוס והתיישבתי בתיאטרון לאכול. "מה, לא שמעת?" סלמא שאלתי אותה כששאלתי לשלומה כשהיא סופסוף יצאה ממשרדה. "לא, למה.. משהו קרה." עניתי והיא סיפרה לי על הריב המתוקשר בין מירי רגב ונורמאן עיסא. ראיתי איך כמו ב"כן, אדוני השר" יוזמים יועציה של רגב כותרת לפני הבחירות הפנימיות בליכוד ובוחרים, כמה נפלא, דווקא בנורמאן, מייסד המקום שבו יושק יומבלום. מייד קיזזתי בראש את תקציב שיווק ל"סיפורים וקיפולים". לו יכולתי טכנית הייתי מוסיף "bloom'sday בחסות מירי רגב וג'יימס ג'ויס" לכרזות. סלמא לא היתה במצב לבדיחות. למחרת נכנס מישהו לתיאטרון ואיים על חייה. הרגשתי מספיק בטוח עם "סיפורים וקיפולים" כדי להתכנס פנימה, לא להציק, לא להטריד בחיוך או הערה מטופשת, להסתפק בדאייה מלמעלה על המשב. הפסקתי להגיע לים; שבוע של גלים גבוהים ואחרי זה, כשמשיקולי עיריית תל-אביב סולקו שני לבנים ששימשו לי מדרגות תומכות לטיפוס עם הסאפ מהים חזרה למועדון, התקשיתי לבצע את הפעולה. גופי היה מרוקן מכדי לבצע את הנפת הרגל בשתי מדרגות סלע, לא היה לי כוח וויתרתי. לעת עתה אמרתי לעצמי. שטיפת המוח עם טרילוגיית "הסנדק" עשתה את שלה; את התשובה של מייקל לטום "אני לא הורג את כולם רק את אויביי" הפכתי ל"אני לא מתקשר עם כולם, רק עם מי שלא מבין אותי". מה שזה אמר בפועל הוא שהבינו אותי רק הקבוצה המצומצמת שקלטה מסרים שנוסחו לעיתים כפקודות ביצוע למחשב, שקיבלו והחזירו פינג. ביני לאילו שנדרש הסבר מילולי יותר ממה שהיה כתוב בכרזות ודפי הרשת נוצר תהום. מצידי- נאלמתי דום ומצדם נחוויתי כמופשט וחסר קונקרטיות ופשוט עברו הלאה בחייהם להסחת הדעת הבאה.

כדי לבצר אחיזתי בעפיפון יומבלום מילאתי את החלל בהודעות טקסיות

בלומתנדבים ובלומתנדבות

בלומקרייניות ובלומקריינים

בלומאזינים ובלומאזינות

בלומתשלומזעום ובלומבאקראי

הריני להציג את כרזת "סיפורים וקיפולים", אירוע המשפחות ביומבלום 2015, 101 שנים לפגישת ליאופולד בלום וסטיבן דדלוס.

אתיומבלומתעטוףהצלחה/ביומבלומלואצחוקוחדווה/אתיומבלומתלווהשמחה/עליומבלומתרחפאהבה

על דף האירוע תבוא הודעה נפרדת

‫#‏מקררפורח

‫#‏יומבלומאלתגידולאידעתי, ‫#‏יומבלומאלתגידולאהבנתי , הודעה רשמית 2 מ- 2, שבעה ימים ל ‫#‏יומבלומאירועפורחמעלממשלמופרך

יום כתיבת הרשומה 28.6

מעבר ההורים ותכולת 20% מתכולת דירתם עד לפני חודשיים עבר בשקט, ללא דרמה. בשמונה ושלושים תפסתי בתיאום מראש חנייה שהתפנתה כדי לשמור מקום למשאית, קטנה מהצפוי שהגיעה בשעה תשע. במקום נאגלה אחת יהיו שתיים. המחיר סוכם מראש אז לא היתה בעיה ואפילו מצאנו יתרונות. אחרי שעתיים וחצי רוקנה הדירה מהארגזים ומרבית הריהוט. 18 חודש של בעלות משותפת וסבל לעת מצא בחברת הובלות בניו-יורק התנקזו לשלוש שעות שבה נהפכתי למתאם בין זוג קשישים שבמקרה הם הורי לארבעת מסבלי חברת ההובלות "המסבל". לאחר מכן, בניגוד לעמדתי שכדאי שאעזור באחוזת נווה-חוף, יעד הפריקה, קיבלתי הוראה להישאר בבית ולהמשיך לשמור על החניה למשאית ולמנוף שאמור להגיע. הברירה היחידה לשבת היה כסא המכתבה החום עם משענת הסקיי המנומרת שנקנה לי בבר-מצווה ומיטת ההורים מול הטלוויזיה שעדין היתה מחוברת. לקחתי את הכסא למרפסת המערבית והורדתי ראש, מפר בשם יוםמעבר, משלימו הסמלי של "יומבלום", צו מניעה להתחבר לזרם המרכזי לפני שש בערב בימי חול. נחתי מול שידור חוזר של מאסטר שף, כתבתי קצת וכשהרגשתי רעב יצאתי לקנות משהו לאכול. מחוץ לבניין פגשתי את חנה העוזרת שלהם בחמש עשרה שנה האחרונות, שבאה לסדר את הדירה לקראת הדיירים החדשים. הודעתי לה שאין לה מה לעלות וסירבתי להתקשר להורים כי לא רציתי שיילחצו. כשהיא שמעה שירדתי לאכול היא התעקשה שאבוא לאכול אצלה. ליוויתי אותה עד לבניין בו היא גרה שהיה פעם בסוף רחוב רוטשילד, גבול החולות, ממול למה שהיה פעם מפעל ללבני סיליקאט. היא עשתה לי סבוב בדירה וכשהראתה לי עמדת הפיקוח של המצלמות שהותקנו בתום השיפוץ שהיא יזמה וארגנה כיו"ר ועד הבניין. כשהיא התחילה לעשות לי אוכל התקשר אבא שהם יצאו. ואני בכלל שכחתי. רציתי לצאת מיד אך חנה התעקשה שלפחות אקח סנדוויץ' ועשתה אחד עם אבוקדו. הגעתי לדירה בריצה קלילה. המסבלים הגיעו עם אבא, שהלך להביא לכולנו שווארמה מ"השמן", פירקו את המיטה בחדר השינה, עטפו את שולחן האוכל וארזו את הפסנתר. התיישבנו לאכול עד שsky מנופים הגיע ומשך סולם לקומה הרביעית. כעבור חצי שעה עזבנו לדירה החדשה. PLOOP תקופה נגמרה ותקופה חדשה מתחילה.