פרק י"ד - All ships must sail towrds 1 direction

בשבת ערכתי פגישת צוות אחרונה עם תמיר ומאיה כדי לסגור סופית את תסריט הפעלת "סיפורים וקיפולים". לפי התוכנית המקורית הילדים וההורים מתיישבים עם כניסתם סביב אחד מארבעת ספרי הילדים שנבחרו לאירוע. הפעולה הראשונה שסלמא אמורה לעשות היתה לתחקר את הסיבה לישיבתם סביב ספר מסוים לבקש מהם לעבור למעגל סביב ספר אחר, ספר שהם הכי פחות רוצים לקרוא. במעגל החדש אמורים המשתתפים לבחור מילה מהספר במרכז שתשמש מילת מפתח, מציאת מילים ורעיונות שמתקשרים למילת המפתח וציור על דף גדול של דימויים שצצים בראש ממילת המפתח ומהקשריה. מטרת הנעת האנשים ממעגל אחד לאחר הייתה לחבר פעולה לשיח, להדגים כיצד שיחה על מילים ובחירה יוצרת שינוי וסיפור חדש. ההפעלה של תמיר העבירה את הקהל ממקום סביל לפעיל אך המעבר לפעילות הספרותית הבאה- קריינות שלושת העמודים הראשונים בשתי השפות- לקה בחסר, בעיקר בהנחה שאמורה להיות הפסקה. הרעיון להוסיף "ניעורים" להפעלה התחיל להתבשל בעת יצירת הכרזה וחלק החסויות שתופס 12%. העובדה שיומבלום 2015 הוא גרסת אלפא, ניסוי שמתבצע על ידי קבוצת משתמשים סגורה ולא ניתנה או התבקשה חסות משום גורם לא שינתה. ומאחר שתקוותי ששנה הבאה, ביומבלום 2016 כשגרסת הבטא תשרת קבוצת משתמשים פתוחה, יהיו חסויות, תיעלתי מרצי עד הרגע האחרון של סגירת הקובץ ל: 1- גופים ואנשים שותפים ליצירת היום (תיאטרון אלמינא, תמיר אוקטפולד, מאיה פילאטיס, קייטן הפקות ויאפא קפה וחנות ספרים). 2- פיתוח חסות, עמותת ג'יימס ג'ויס בישראל, כדי לכסות בצילה. 3- סגירת חשבון עם צומתצקי על ההתעלמות בעזרת איגוד חנויות הספרים העצמאיות שייסדתי עבורן. 4- הבעת תמיכה בארגון "תעצומות" ופרופ' זייצ'יק על גישתם למחלת הסרטן שעזרה לי ולאלפי אנשים. 5- החסות האחרונה Berl Dogood Trust (ע"ש ברל כצנלסון) נולדה לאחות קרע עם חבר ילדות, שלא הצלחתי לכתוב לו או לוותר עליו.

העובדה שחסות "תעצומות" נשארה ריקה מתוכן הציקה לי עד שקיבלתי את המכתב השבוע של נירה רבינוביץ', ידידה ותיקה ומתנדבת פעילה ב"תעצומות" בהחדרת מודעות הגוף לטיפול ושיקום ממחלת הסרטן, שבו הוא מודיעה על פעילותה בשבוע הקרוב. נורה נדלקה לי במוח; עומד לרשותי ממשק לקדם את נושא רפואת הגופנפש, שידעתי בוודאות שאין לעניינו כמעט ייצוג בתקשורת בשפה הערבית, ולא אנצל אותו? כשהתקשרתי לנירה התברר שביומבלום היא תפוסה. תמיר הציע שמאיה פילאטיס, שבלאו הכי נמצאת לעזור לו באירוע תחליף את נירה השנה. וכך, תוך כדי השכבת הילדים לישון, באווירה מרוממת רוח וניחוח ניעורים שהזכירה תכנון פעולות חברה בתנועת נוער, כתבנו את תסריט ל"ניעורים", שתי הפעלות של עשר דקות כל אחת, כעוד מימד, והפעם של הגוף, לתקשר ולספר סיפור.

בראשון, יומיים ליומבלום, יצאתי לסבוב חלוקת גלויות הזמנה. כילד קטן מנותק מהמציאות, התעלמתי מחוסר העניין בכול מקום שבו הנחתי אותן וממספר הלייקים הנמוך שקיבלו דפי האירוע. עדין לא הכרזתי רשמית על מדיניות ships must sail in the same direction all, אבל כבר הייתי עסוק בראש בניסיון לחבר את כל הקצוות למשהו קוהרנטי אחד. הכול היה בראש. כתבתי מכתבים לאנשים ולא שלחתי. מיכנתי רשימת דוא"ל לאלו שנפגשתי בחודש האחרון ורצו להקריא ולא עשיתי איתה דבר. לא פחדתי מכישלון האירוע יראתי מהתעלמות, ממבט מזוגג, כל אחד כזה היה יכול, כבר ידעתי, למוטט את מערכת האיזון העדינה שלי.

בערב הלכתי לשים גלויות ב"הודנא". מערכת היחסים שלי עם המקום הידידותי הזה היתה מראה כואבת להפרעתי הנפשית. ל"הודנא" היתה חשיבות סמלית בתולדות ההפקה, בעזרתו השתחררתי מהכבלים למקום וחשיבות מעשית שמרוב פחדי לקבל דחייה, עקפתי אותה בצעד קלאסי של חציית גבולות ברורים וקיימים, אי התייחסות למגבלות ולא סגרתי איתם סופית אלא נעלמתי לשבועיים והופעתי שוב במצב רוח חיובי באופן קיצוני, בבדחנות ועליזות שאינה תואמת את הנסיבות ובתחושה שמותר לי הכול. ב"הודנא" היו נחמדים מדי בשביל להיכנס בי ראש בראש מה עוד שבאותו יום לא נקבעה כל הופעה, אך הם הזהירו אותי שהמקום ייפתח בשמונה ולא בשש וחצי, כפי שתכננתי.

בבוקר שני התקשר עומר, אחראי בידורית "הודנא", והודיע שיש כוננות בצה"ל והוא בטוח לא יוכל להגיע מחר. מיד לאחריו התקשר קריוקי גיא לשאול אם אני מעוניין לקחת את הציוד מוקדם יותר. עניתי "ברור" ושעטתי לראשל"צ לקחת את הרמקולים, חוטי המאריך והמיקרופונים. בנקודה הזאת היתה לי ברירה אם לקחת שתי מערכות בידוריות או שלוש. לקחת שתיים נראה לי כגישה מצמצמת וכניעה מראש לבעיות שלא רק אמורות להגיע ביומבלום אלא כבר התחילו. כשהכנסתי אותם הביתה, מארגן אותם ליד קיר ההפקה התקשר אלי נמיטו, אחראי בידורית "מנזר" והודיע לי שהוא מאושפז בבית חולים. זאת היתה מכה מתחת לחגורה שהפיתרון הקל לה היה ללכת לישון או ללכת לאימון. הלכתי לאימון. כשנכנסתי לבית מארס הבזיק לי הפיתרון: בית ספר למשחק "ניסן נתיב". במקום לעלות לקומה שנייה עליתי לרביעית. בשולחן המזכירות ישבה דפנה שאותה הכרתי לפני שבועיים כשקניתי כרטיסים להצגת הבוגרים " ATTEMPTS ON HER LIFE או בעברית: אן" ומיקי, מנהל בית הספר היה בחדרו. הייתי במצב נואש שחייב התנהגות של מפיק גדול שמשדר אופטימיות ובטחון עצמי מוגזם ואף לא רגע אחד פקפקתי ששלושתנו נמצא מחליפים ראויים. בראש היו לי שני שחקנים שראיתי במהלך השנה בשלוש הצגות, תואמי נמיטו ועומר, שהערכתי שלא יתנגדו לאיזה גיג. מסתבר שם לומדים בערב ומכיוון שלימודים הם קודש ניסינו שחקנים מובטלים קצת רעבים. מצאנו אבל הם היססו, יוליסס, ג'וייס נשמע פישי. בעשר בלילה דפנה ואני סיכמנו שארד להתאמן והיא תמשיך לחפש. באחת עשרה כבר ניהלתי תכתובת ווטסאפית עם בלומבידורית #1 ו-#2, וידאנו שאנחנו מבינים את הפרטים העיקריים, תחילת העבודה, סיומה ומשכורת. פרטים מדויקים יותר הבטחתי בהמשך, נתתי להם את כל הלינקים הדרושים, איחלתי לכולנו הצלחה ונפרדנו בלילה טוב

30.6

הזדמנות אחרונה להיות עם מאסטר וונג פו-לאי. הכי קל שבעולם לבצע את הקאטה הארוכה איתו. אין צורך להסתכל על התנועה, יש להישאר בקצב שלו, לשמור על הכיוון, להיות הכי ארוך וגדול שאפשר ולהתמסר. חווית התנועה גובלת בריקוד. תנועותיו בקדמת החדר הן שרביט מנצח, אנחנו המקהלה. הוא מספק את התווים וגופותינו, שנעים בחלל כפיסול תלת מימדי משנים מקום, מצב וכיוון, הן ביצוע היצירה. תנועתו לא מוגבלת לגופו הפיזי אלא משפיעה על כל החדר. הסדרה חוזרת על תנועות, גופנו מתכנס ומתפשט באיטיות, עד כי נדמה שאנו מתברגים לאדמה, פעימות לבנו מתואמים במקצב איטי ומתמשך, אנחנו לא רק נעים בחלל אלא גם יוצרים אותו.

מיד אחרי השיעור עולה על האופניים ומדווש ל"רפול והים" בנמל יפו. תמתמ יושבת על ספסל ברציף מאחוריה המזח עם אוניות דייג ומעליה התקבצות של נוגה וצדק שהתראה עליה הופיעה בקיר. אנחנו מצטלמים לסלפי שבטוח יביא יותר לייקים מכל מה שאכתוב ואחרי זה נכנסים למחסן 2, אולם שמשדר פרינג' מגרםהמדרגות. "רפול והים" הוא מחזה/אופרטה לשחקן יחיד, מנשה נוי, ומקהלה. לפני שלושה שבועות כשנתקלתי במיכל פאולינה אופנהיימר בדרך לים היא סיפרה על מעורבותה בהפקה ושמדובר בהצגות אחרונות לעונה. בצהריים גיגלתי לבדוק מה ממה שאני זוכר על רפול קיים. נכותו הרגשית שצמצמה את דיבורו למילים ספורות הפכו אותו לעציץ אידיאלי למיתוס "רפול" בעודו בחייו. כשהתגייסתי הוא היה הרמטכ"ל ומכיוון שאת ששת החודשים האחרונים שירתי בחוות השומר, יצא לי להיתקל בו, גיבור שלא שואל או משיב לאן באים או הולכים אלא סולל בכוונה תלם רחב לכל יחיד מההולכים אחריו לפתח את הזיכרון/סיפור הקיבוצי שלהם עם תבניות החשיבה והאמונה הייחודיות. לכל אחד מאיתנו היה את ה"רפול" שלו. ההערצה של החיילים הקרביים לנוכח גבורתו המוכחת נשזרה בטבעיות עם ההערצה של חיילי "חוות השומר" לקפדנותו הנוקדנית כאיסוף תרמילי כדורים. שתיקתו אפשרה לכולנו להמציא סיפור "רפול" משלנו מכונן ויוצר תודעה, שהשפיע עלינו המספרים, ותמיד, למרות ששכנע ונתפס כאמיתי, עדין גרם לנו, כשומעים, לפקפק במידת אמיתותו. בתום ההצגה שלחתי למיכל דוא"ל. הנושא: מפל תשבחות. "היה נפלא. לא יודע מה המינון הרגשי לתגובתי, כמה אחוזים היה הנושא עצמו, ההקשר המסוים/אישי/ גילאי לאדם רפול, הביצוע שלך/ם, של מנשה והמוסיקה. לגבי המוסיקה: עד השליש האחרון הקצב סחף קדימה. קל היה להתחבר למרות שמדובר ביצירה אופראית, לכאורה מנוכרת, במנעד שנדרש מהזמרים ורוקרית בצעקה ובחזרות. ככול ששזירת הרעיונות בסוגיית האדם המחפש משמעות ושאלת גזירת הגורל התקדמה לסוף הידוע מראש כך הפכתי מצופה למשתתף בטקס דתי. והרבה בזכות המוסיקה שנדמתה כפייטנית/דתית, או בקיצור- ישראלית. יופי של דבר, תודה ונתראה בפרויקט הבאJ כעבור זמן קצר קיבלתי תשובה. ורדן יקר! קיבלתי צמרמורת מהתגובה שלך, שמחה שלקחת חלק בטקס, זה לא מובן מאליו חיבוק מיכל

תנשמת צילום:אבי שקולסקי