פרק י"א - אשרמג'יטסו, שלב בטא
הסיבה הראשונה להיות מבסוט ("כמה אתה מבסוט מעצמך מהרעיונות הדבילים שלך" ייאמר לי עוטסב עוד מעט "תראה את הפרצוף שלך..החיוך עוד מעט נדבק לאוזניים..איכס") ממסע הניצחון היא שהמנצחת בקביעת זמן יציאתי מהבית היא הכתיבה, לא שיקול זר אחר. יש רשומה, צריך להעלות אותה ועד שהיא לא באוויר אין עינוגים ואין נסיעה. יצאתי בחצות במקום בשעות הזהב כשהשמש מלטפת את מוצ"ש. עצרתי פעם אחת במצפה רמון לפמפם סוכר למערכת בעסקת שלוש ב-10. בלסתי את השוקולדים והוופלה בעודי צופה בשעשועים של בני טובים מהקהילה המקומית שלקחו את המרצדס של אבא. האב, כך הסתבר מדויק במספר הק"מ שהוא מתיר לבנו לנסוע ושעת חזרה לעיירה. תחנת הדלק בלילה היא בבחינת קו אפור. מה שאני אוהב בפריפריה היא היותה מוטת חשיבת עלילון קומיקסאי; כדי לנסח לעצמי מה שאני רואה/שומע עלי רק למשש. הצעירים נראו כמו שיצאו מפרסומת ל"מנטה", רשת חנויות הנוחות בתחנת הדלק, בכיכובו של הראפר סאבלימינאל. משועממים ומסופרים בהקפדה, הם ייצרו תוכן לעצמם ומילאו את דעתי הקדומה והפשטנית בנימוקים מספקים שמעולם לא התכוונתי לשנות. לא התאפקתי וקניתי עוד, הפעם שלוש בתשע, שיהיה לדרך. השפעת הסוכר חלפה ובמקום לרדת ישירות לאילת חתכתי לשביל עפר כשלושים ק"מ צפונה מאילת לתצפית בהר ברך. הפיאט לא אהבה את הדרך ומכיוון שמאז שיצאתי לדרכים אני מתחנף אליה, אפילו בודק שמן בקביעות, עצרתי, פרשתי מזרון לצד ומדדתי זמן תוך כמה זמן יגיעו אלי. פאקן שבע דקות מטכ"ליות הגיע ג'יפ צבאי לברר מי מה. הם היו ידידותיים, הופתעו שאני לבד ומהר שיחררו אותי לישון את המעט עד הזריחה. הגעתי לאילת בקצב 40 קמ"ש לשעה באור הזהב של הבוקר ומיד נכנסתי לסיבוב צלילה ראשון. לא יודע למה, האם בגלל שהייתי מהראשונים שנכנסו באותו בוקר למימי הים האדום או שאולי זה תמיד כך ורק הפעם גיליתי שבשחיית עצלתיים במים מתקבצת סביב השחיין להקת סקרנים, שהורכבה באותו בוקר מעשרה סוגי דגים שונים בצורתם ובצבעיהם עם שמות נפלאים כמו תוכינון, פזית, הדורית, נסיכית,עבשפה מפוספס, פסון, נפוחית, פרפרון ונתחון. לעומתי, שהייתי עסוק בלהביט ומהיותי מנהיג קהילה, הם נברו בסלע, חיפשו מזון ולא הפסיקו לנשנש. כל פעם שעזבתי את השונית והלכתי לעומק הם נפרדו ממני. כשחזרתי לשונית, הם או דומיהם הצטרפו אלי שוב.
בצהריים, לאחר שתיאמתי ציפיות עם עוטסב לגבי אי-יכולתי להציג רעיון בצורה בהירה, מושכת ומשכנעת סוכם שהוא יציג למעגל את ה"אשרם ג'יטסו"- מבוא באומנות לחימה, סדרת לימודי תנועה נטולת רכות מדיטטבית שתושק בשנת הלימודים הראשונה של בית הספר לזן ואומנות לחימה - ויזמינם להצטרף. בשש בערב זרמו 50 רוחנים/ות, 45 מעל מה שתיכננתי, לאשרמדוג'ו הזמני בבודהה-הול שמשקיף למדבר. מרוב לחץ ביצעתי את השיעור לפי התוכנית בלי להתחשב במי/מה/מו: עשר דקות כפול ווקס און ווקס אוף, יד אחת דוחפת, קאטה 8 תנועות לשני כיוונים, שתי ידיים דוחפות, סאן צואן ואלמנט שלישי של שינג-אי. נודע לי יותר מאוחר משלושה משתתפים שאילצתי עצמי להקשיב לדעתם (בלי להגיד להם איזה אירוע נדיר הם חווים) שהרגשתי להם כרס"ר עוין ולא היתה אהבה. אבל כוח היה, בעיקר בסיום, כשחמישים איש צעדו יחפים לחדר האוכל, מרביצים לאוויר בקצב 8. למחרת, בגלל סדנת נשימות אחר הצהריים תרגלתי לבדי את האשמרמג'יטסו והחלטתי לרכך בשלב זה דבקותי למערך השיעור ולהציע מיני שיעורים. וכך היה. בשלושה ימים עד חמישי התאמנו כעשרה מתרגלים במיני שיעורים של 30-60 דק'. לסיכום, ברור שיש עניין ומספיק ידע לעלות שלב בניסוי ולהביא במקומי מורים עם ידע וגישה ידידותית למשתמש.
במעגל של רביעי בוקר חולקו הוראות אחרונות לשרשרת האירועים שתתחיל מהצהרים. ואכן, איך שהגיעו ראשוני משתתפי "אבק כוכבים" התהפך האשרם ונהיה קלאב מדבר, ספא נופש ואירוח לכל דבר. על פניו אנשים שמתעניינים במטח הפרסאידים, לא מתעניינים באשרמים. אבל הקרע הבסיסי של מדע מול דת מתאחה בשני לילות עמוסי מטאורים שמתרחש כאשר כדה"א חולף על פני זנבו של כוכב השביט פרסאוס ו-40 אלף טונות של אבק כוכבים נכנסים לאטמוספרה של כדור הארץ. ההוד וההדר של שובלי אש מהירים בשמיים, קריאות הואוווא והיאאאא שולפות את הרוחניות החילונית החוצה וממקמות אותה במרכז המפה של דת העידן החדש. בארוחת ערב מתיישבות לידי שתי משתתפות. האחת עושה לי טיזינג והשנייה גורפת אותי אליה בשיחה רכה רכה הכי רחוק הכי קרוב שיש. אני מרשה לעצמי כי אני יודע שעוד כמה דקות אעלם להם. הטיזרית מתעקשת שאבוא אחריה לראות משהו. אני הולך אחריהן לאוהל קטן שלהן שנמצא במרכז הדשא מוקף אוהלים גדולים של מקצועני צפייה בכוכבים ומחנאות. הן אומרות לי להביט ואני לא רואה כלום עד שראשי נתקע בפייה שהם תלו על חוט שהן מתחו מעץ לעץ. היה בהתרגשותן משהו כה סוחף שבאותו רגע הן פתרו לי את השאלה, מה אני עושה עם הכרטיס לראגה-מלה למחרת ביער הפיות.
עליתי אחה"צ מוקדמים לאחר תרגול אשרמג'וטסו ובתזמון עם להקת שרקרקים ענקית (הציפור הכי יפה שיש, הכריז סאטו שפתח עבורי את השערים) שחלפה מעל שיטים. בפנייה למכתש עצרתי לשיירת המכוניות שאחד מהרכבים נתקע בלי דלק ועדין התכחשו לעובדה שיהיה עליהם לשנות תוכניותיהם. נמלטתי במהירות לאחר בעל הרכב התקוע כמעט איבד את הכרתו מהדלק שהוא לא הצליח לשאוב ממיכל הדלק שלי. למזלי. שכחתי שיש רק שתי תחנות דלק בכביש שש כשאת הראשונה פספסתי. הגעתי ליער הפיות הישר להופעה של רון שפץ כהן- בנסורי ורם הדר- טאבלה. התחלת ערב מוסיקאלי נהדר. מצויד בשק"ש ומזרון השתלטתי על פינה בקדמת הבמה ולא זזתי עד הבוקר. כשהתחילה ההופעה האחרונה הלכתי לבריכונת הפרטית כדי לשמוע משמה. שומר היער כמעט התפלץ כשטיפסתי על הגדר בטבילת הבוקר שלו. לא התאים לי ויכוח והתקפלתי חזרה לאמפי. על הבמה שיחררו שי דנון ואהוד יפרח שהם גם מפיקי האירוע את אטרף לחץ ההפקה. פינג פונג גדול מתרחש בינם. הילינג קורה. שניהם פיוני מוסיקה הודית אני חופר ונחפר על ידם. אחר כך עולה לבריכה. פוגש את איל מהמרכז הישראלי, עכשיו תלמיד של ניצן ומעניין אותו באשרמג'יטסו. נפלת לו מהשמיים אומרת חברה שלו בדיוק הוא...
ברוס לי "ביג בוס"
