פרק י"ג- אנחנו העתיד
בראי השפה/גיא דויטשר גילה לי שייתכן שראיית צבעים היא כישור של גזע בני האדם שהתפתח עם השנים. את התיאוריה העלה לראשונה וויליאם גלאדסטון, רה"מ לשעבר של אנגליה, שחקר את כתביו של הומר. לא חשבתי שהנושא הזה ילווה אותי במהלך השבוע אך בעובדה, השלכותיו הגיעו לכל מקרה בודד ברצף האירועים של השבוע ובעיקר אלו שנעו בקו האפור שבין העירות והשינה, למקום שבו עיבוד המציאות הרגשית שנחווית באותו רגע צמוד לתפיסה החזותית. מצאתי שעלי להכניס למדדי הבדיקה, שבעזרתם מכומתים אופני ההזדהות שלי עם ספר/סרט/מוסיקה, דקויות שקודם שייכתי אותן לתוכן והנה באחת, בגלל שכה קל להשפיע עלי, הן הפכו לצורה. של בהייה וכישורי הבהייה. הדוגמא העכשווית היא ספר האי-נחת/פסואה שחזר להרכב ראשון בנבחרת הקריאה שלי. ספר האי-נחת נמצא ברשותי כעשר שנים. הוא נכנס ויצא, החליף מיקום בנבחרת הקריאה צמודת המיקום שלי, התחיל כספר מיטה קלאסי עבר לכורסא, שולחן כתיבה, תיק לנסיעה קצרה וכיום הוא במדף בכוננית שבשירותים. תיאוריית הצבעים ששימשה כלי משחק בדיון על הקשר בין שפה וחשיבה הפכה להיות זכוכית המגדלת שדרכה תיאורי עגמימותו של פרננדו פסואה משתקפים. כיצד היום, שכבר אסור לפקיד פסואה לשבת במשרד לעשן בשרשרת ולהפריח עננים באוויר, היו מנוסחות השלכות אפסיותו וגדלותו שחלפו כעננים מעל ראשו?
פערים בין תפיסות המשיכו לחלחל מעוד סדק בחיבור לא צפוי בין "קצה המחר" סרט מבוסס הסיפור "כל מה שצריך הוא להרוג" של הירושי סאקוראזאקה ו"היינו המחר" של יעל נאמן. מצאתי עצמי ממוסמר ל"היינו המחר". הספר מתאר את החיים כילד בקיבוץ יחיעם של תנועת "השומר הצעיר", אחת מנקודות הישוב העברי שיצרו את המושג כיבוש 1948, אלו שמעבר לגבול המדינה שנקבע בתוכנית "החלוקה" 1947. הילדים מתוארים שם כחיים בחלום בתוך חלום, גרסה צבועה בורוד, וכחול-לבן לסיוט התמידי שממנו סובלים המבוגרים, מרביתם פליטי שואה. תחושת הניכור שנבנית מול ההורים, דור המייסדים, היא תוצאה מתבקשת ללינה השיתופית והיעדר חוויות משותפות שהן לא טקסיות. הספר נכתב מזווית ראייה של ילדה/נערה מקובלת חברתית, שקיבלה את מיטב ההשקעה של המערכת החינוכית והאמינה לסיפור שבתוכו היא גדלה. במקום קרע טראומאטי בגיל צעיר שמנער את האשליות מהמציאות, חווה המספרת כשאר בני-כיתתה את מלא שטיפת המוח ההכרחית לביצוע הניסוי האנושי שנקרא קיבוץ. הספר, על פי רוב מדבר ב"אנחנו" כי תמיד היה אנחנו. בתור בן של עוזבי קיבוץ, מכה בי תחושת ה"איך לא ראיתי" בכל פעם שאני נחשף ליצירה של מי שעבר את כל ההתניה הקיבוצית. קווי המתאר של עשרות ההתניות שעטפו מינקות עד בחרות את הילדים משורטטים בעיפרון, מכחול ומברשת, תואמים לקיבולתם בזמן אמת. ההיגיון המכאני ביצירת האדם החדש כפי שמתואר ספר בהיר לא מבוזבז, יעיל בצורה אכזרית. זהו סיפור חניכות בעולם שלא יהיה יותר. הוא מספק הסבר לכישלון הניסוי הקיבוצי להתרחב ולשרוד כלכלית בכישלון להחזיק את ההון החשוב ביותר, ההון האנושי. אולם, אם לא נצמדים לכישלון ברמה המקומית, השאיפה ליצירת עתיד טוב יותר במונחים אנושיים הוטמעה כקוד בסיס בהוויה. אולי בגלל זה כל כך בטבעיות השתלבה לי אווירת "אנחנו העתיד" עם ניסיונותיו הנשנים והחוזרים של תום קרוז לשנות את העתיד ולחסל את החוצנים שמאיימים לחסל את האנושות בכדה"א. בעוד קרוז נהרג שוב ושוב בשדה הקרב ומתעורר בכל פעם עם זיכרונות מהיום ה"קודם", גם אני רכבתי על לולאות הזמן מפסל בחלום מגירות בכונניות שבחדרי הילדים בקיבוץ שאליו הייתי מגיע עם הוריי פעם בחודש. הרעיון הקיבוצי היה האלוהים, הקיבוץ-בית הכנסת, חברי הקיבוץ-מתפללים ותיקים וילדי עוזבי הקיבוץ- בעלי היתר לאסוף סוכריות מהרצפה.
הכמיהה לשוויון וצדק חברתי הסתלסלה כשפעמיים ניסו לדרבן אותי בכסף לעזור. בשניהם נעלבתי מעצם ההצעה. במקרה הראשון עצרתי לשיירה נואשת שנתקלה בלי דלק. נעלבתי מהצעת התשלום (חמישים שקל) ולכן, ולמרות שמיהרתי, הסכמתי לתת למיכל הדלק להימצץ. הבטתי על נוסעי השיירה, עשרים אנשים וילדים בחמישה רכבים משוכללים וחדשים משלי, שלכדו אותי רגשית בכביש צר, מביטים על השלומיאל שלא מלא דלק בתחילת הנסיעה ועתה כמעט מאבד את הכרתו בניסיונותיו הכושלים למצוץ דלק למיכל עשרה ליטרים שהוא שלף ממכוניתו. כנראה שלא היתה זאת הפעם הראשונה שלו. מישהי קראה את השאלה שעלתה במוחי- למה ממני, מה עם המכוניות שלכם, מה לכולכם אין דלק?- ובעלה סיפק הסבר על מיכלי הדלק במכוניות שלהם. בשלב הזה תחושתי היתה שהמסכן לא יצליח לשאוב ממני והצצתי לראות איך מפנימים שאר חברי השיירה את משמעות הכישלון, עיכוב של שעות, את נואשות מוצץ הדלק לצינורית ואשתו, את ישירותו להציע לקנות ממני דלק לאחר שאשתו זינקה לכביש ועצרה אותי. היה בסצנה איכות של תוכנית מציאות, יצירת משבר ופתרון. פתאום, לא יכולתי להיות יותר הצופה. לפתע משקל מיינדפאק ההעלבות פחת ונשארה רק בחילה שמקורה באילוץ לחזות בתוכנית גרועה. הייתי חייב להעביר ערוץ ולהמשיך הלאה. מספר ימים יותר מאוחר בעודי משקה את גינת הפרפרים הציבורית ועסוק בהשכנת שלום בין רובין לחתולים הופיע לי אפריקאי ושאל אותי אם אני יודע איפה גרה הזונה. ברור שאני יודע ולכן הסברתי לו. אתה הולך עשרה מטרים פונה ימינה ואז שוב ימינה. הסבר מפורט כולל מספר מדרגות. הוא סירב להאמין או סירב להאמין שהוא מסוגל לציית להסברים וביקש ממני שאלווה אותו לשם. סירבתי; א- כיוון שהייתי עסוק במשהו אחר. ב- מה אתה עושה צחוק, שתי דקות הליכה הסברתי לך ו-ג. מה אני סרסור?. כעבור מספר דקות הוא שוב הופיע. הפעם הוא מיד הציע לי עשרים שקל שאלווה. טוב..עכשיו שוב הכול התהפך באוויר. אני יכול להרשות לעצמי להיעלב מסודאני שמת לזיין את הזונה הבלונדינית עם המכונית הכי שווה בשכונה? נתתי לו להתייבש עשר דקות, גמרתי להשקות ולקחתי אותו לדלת הנכונה.
צ'יטי צ'יטי בנג בנג
