פוסטים אחרונים

פרק ט"ו - מחול חרבות

באמצע "איציק", הפרק לפני אחרון ב"אהבת עולם" הלכתי לבדוק מהי המוסיקה ששמעתי ברקע והאם השפעתה היא שהופכת את הקריאה לנסיעה ברכבת הרים עם סיבובי 360 מעלות וזוויות שורקות באוזניים. מסתבר שהאזנתי ליצירת נעורים של בנג'מין בריטן, מה שאומר שיכול להיות שאכן היא (והוא) חשודים מיידיים. דחיתי את הסחת הדעת, הפסקתי את הגיגול בעקבות הסינפונייטה ושבתי לרכב על הספר. כשאשוב מאוחר יותר לשמוע את הסינפונייטה מס' 1 יהיה זה כדי למצוא סמליות ונקודות השוואה

המבט על ילידי דור ראשון למדינה מתמקד באיציק, דוקטור לספרות, ששילב אהבתו למילים ופרנסה בקריירה אקדמאית מבטיחה. תחילה, בגלל הטון האירוני נדמה שהקורא צפוי לביקורת עקיפה על מערכת ההשכלה, אותו כלי חברות שמטמיע, כחלק מכללי המשחק את התנהלותם האדונית של שועי האדמה אחרי 2000 שנות גלות.אך שמותיהם המגוחכים והתנהגותם הנלוזה של בכירי מדעי הרוח, אלו שניסחו והתוו מחשבות עבורנו, שהאמנו, בנינו, הפלנו והרגנו למען מטרה עליונה, הם רק תפאורה. במרכז הבמה מתרחש מופע: ככול שחייו הסדורים של ד"ר איציק מתמוטטים כך מתעצמת חדוות ההרס של מספר עלילת ההתמוטטות, קורבנה. הבוז של ד"ר איציק לתפאורת האקדמיה סביבו כה גדול שהוא מעדיף לתקוע בעצמו את הסכינים לתפארת האסתטיקה הפרטית שלו. בגלל מצוות האם, ניצולת שואה "אסור לעזוב את החיים. צריך להחזיק חזק" לא מדובר בטקס התאבדות יפני אלא יותר מחול חרבות. איך הוא עושה זאת? מאיפה יש כוח למופע? אני מוצא את התשובה כאן: "אמי עבדה כאחות במוסד פסיכיאטרי...פעם אמרה בארוחת ערב: "מפונקות, מה שאני כבר ראיתי בגילם." לא אהבתי לשמוע אותה מדברת על המחנות, משום שסיפרה אנקדוטות מזוויעות, וצחקה צחוק מוזר, ואותי לא הצחיק שום קצין גרמני שדחף לה אצבע לתחת. אבא שלי אמר במקרים כאלו: נו, יפה, די כבר עם הסיפורים האלה, הרי הסכמנו כבר, לא?" אחר כך חזר לתשבצים שלו, והיא חזרה לקפל כביסה" (עמ' 303) הסצנה הקטנה הזאת מקפלת את כל המוזרויות והחריגות המושתקות שמתי שהוא, בהינתן הנסיבות, יתפרצו לתוך סיפור.

חילופי המהלומות בקיר לאחר ששיתפתי תמונת ילדה בלונדינית נאבקת בחייל ומורידה מפניו את המסכה הביא את אמא שלי לשאול בחשש בארוחת שבת צהריים אם אני לא חושש משיימינג. אמרתי לה שאין להחליף בריונות בשיח הפוליטי, שדרוג מאבק על צמתי הדרכים לתופעת ההכפשה ולפני שנכנסתי לדוגמא מהבוקר, שמראש ידעתי שאיכשהו תסתבך, הרגעתי אותה שלמותג שלי הכפשה כקרינה גרעינית לרדיואקטיבמן. תרד לפופאי הוספתי. צומי לצמא תשומת לב מלמלתי. שמרתי על גאוותי והקפדתי לא להתדרדר להאשמה ישירה שעדין, שעה משהגעתי, אף לא אחד אמר משהו על התספורת החדשה. אם לא הייתי שוכח לעשות סלפי עם בני הספר בטוח כבר היו עושים לי לייק והייתי גומר את השטות הזאת של בוא נראה כמה זמן ייקח ל"אחר" לראות. יש אחר אחד והוא המסך קאפיש? קאפיש!

מונולוג של דוד, שעל שמו נקרא בנו של איציק, מסיים את "אהבת עולם". דוד מתוודה על חלקו בתעלומה שבמרכז הספר. ממה שאנחנו הקוראים יודעים, האמת שלו לא בהכרח האמת, כל האמת ובודאי לא רק האמת. הספר מסתיים בציטוט של רות, אהובתו שלא ידע לאהוב שעל שמה קרויה בתו השנייה של איציק: "אני באמת לא מבינה את זה, אמא, אבל כמה יפה הזמן במרחקיו האינסופיים"

high noon brushed with paint ms

benjemin britten, Sinfonietta op.1

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now