מקרר חג ; פרק ד' - יותר מדי אושר
משתמש בסופש לבלבל את עצמי, לאגף מכל הכיוונים את כל עמדות ההגנה שעלא אותגרו במשך השבוע. הסופש חג מעל המודע כמזל"ט ומתי שהוא מתחבר למקור כוח, בסיס נתונים או נקיק בעיקולי המוח שכלל לא משנה אם מופה בעברי. אף פעם, ואולי לעולם, לא אוכל לדעת מראש איך יזדווגו סופש-נקיק: האם בחיבור זכר-זכר, זכר-נקבה, נקבה-זכר או נקבה-נקבה. לכל צורת חיבור יש את המאפיינים שלה והם מתבטאים בכתיבה, בקצבה ובהבדל שבין כתיבה לתיקיה וכתיבה לפרסום. ארבעת פרקי סדרה זאת היו חיבור נקבה-נקבה. במצב שכזה, האני שמקליד לפרסום שואב תחושות מהמסמך הריק שמולי לא פחות מעלילות גבורתי או כישלוני שם בחוץ.
gif by dean verse
תקופת החגים הזאת עושה טוב למשפחתי הגלעינית. יורחת הדבש ואני, נטולי רעשים מהסביבה, המשפחה, החנייה הסמוכה או מבתי המלאכה הסמוכים, משתלבים זה עם זאת כשירת צלילי-על. זה כמעט רומאנטי, כשצריך לתקשר כל אחד מפיק יותר מגובה צליל אחד ברגע נתון ושם אנחנו נפגשים, בנקודה בחלל שהיא רק שלנו. הנקודה כל כך קטנה ואישית שאין צורך לסדר את המובן, לאמת עם הוכחות. השיא הגיע כשהיא הסכימה לתרגל איתי "יד דוחפת" ו"ידיים דוחפות"' ,תרגול זוגות באומנות לחימה וחלק 2 ו-4 של האשרמג'וטסו. והיה כייף, רעבאק היה כייף.
המותרות, להרגיש נוח בבית, בולעים את הרצון לקלוט רשמים חדשים בתקופת החגים. היכולת להתנחם עם ספר (יותר מדי אושר+ תרבות פתוחה, סיפורים של אליס מונרו), סדרת טלוויזיה (מר רובוט) ומוסיקה מהווה עמדת הגנה לעולם. תקופת החגים הנוכחית, האחרונה לשנת המקרר, מצטיירת לי כבועה ענקית שבה, דווקא אז, מרגיש נורמאלי, אדיש, אדנותי, לא הולך לרעות בשדות שכנים מסתפק באזור מדושן העונג שלי.
כשאהיה גדול ואמיץ אנסה לכתוב כמו אליס מונרו. סיפוריה הם קריאת עידוד מתמשכת לחיים ארוכים. אי אפשר לכתוב ככה אלא מניסיון רב שנים בכתיבה ושיופה. התפאורה על פי רוב כפרית ומזג האוויר צונן. אני נשאב לדמויות מהפסקאות הראשונות והעלילה האיטית מחזקת את ההזדהות, מאפשרת למצוא את הזהה שבתוכי. יש לה סיפורים, שבהיותי הקורא שיודע יותר מהגיבור/ה, הם מותחים כסרט של היצ'קוק ןמתחשק לקרוא בקול "קדימה תעשי כך או כך" לפעמים לא מתאפק ומטיל את הספר/קם מהמסך בייאוש שמתחלף מתי שהוא להשלמה מחזקת.
David Bowie - Kooks
ובינתיים, הקיבעון מכריח אותי להמשיך בכתיבה על הסיפורים שנבחרו במיזם עשרים וחמש שנה לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ. הקיבעון ואני שותפים, גמרנו להיות אויבים מזמן ועדין לא יכולים להיקרא חברים אך אנחנו בדרך.
קריאת הסיפור "תל אביב 100" מאת עדי עסיס מרגיש כגמיאת הכי הרבה מרחק בזמן הכי קצר עד שנגמר האוויר. לא ריצה, נסיעה או הליכה בין עשרות המקומות והשמות שאוזכרו אלא נוכחות ששולחת עיניים מרפרפות, לא פוגעניות. תל אביב 100 רחוק וקרוב לתל-אביב כמו שמדד הבורסה תל-אביב 100 נוגע ולא נוגע בכלכלה של המכונה בשם "האזרח הקטן". הבורסה מוזכרת פעמיים; שתי המלצות קנייה, הראשונה לאוסם בגלל הבמבה החריפה והשנייה ולמניה קיקיונית בשם "המסלול" שעלתה מהר מדי בשביל שייקח סיכון מספרים מה הוא חושב על עצמו: דג רקק שלעולם לא יוכל לשחק עם הגדולים אך זה לא אומר שהוא לא יוכל לשרוד על שאריותיהם. לשיטה, כך הוא למד יש שם הולם, חלוקת הגזרה למאה אזורים קטנים שבכל אחד מהם הוא, החולם בקטן-גדול, מסוגל להיות כל מה שיעלה על דעתו בלי להסתבך עם כוחות השוק. לשם כך מספיק שיהיה אדם באזור, עולם ומלואו שאיתה/ו אפשרי לחלוק קשר. חלוקת עושר בשבילו היא כלכלית-אנושית, הכרזה אישית שמכריו הם שגריריו פרושים סביב תל-אביב, עיר שמסמלת כוח. זה סיפור מוזר, יפיפה, שנקרא נפלא בקול רם. יש משהו אמיץ בבחירתו לפני כעשור, עוד לפני שהצורך בקיצור ומדידת זמן קריאה הפך לנוהל.
ליקוי ירח צילום ניר קידר
לקט משבוע עם ליקוי ירח דראמטי
Vardhan Le Zuz with Tamtam Tamara
Yesterday at 5:26am • הוי...אשכרא כזה יפה חומוש אדמדמוש תלוי לו ירחוש מעל תלאביבוש הסלפי לא מצליח, טוב פוטושופ מקסימוש [עם יורחת הדבש בחצר הבית של ישראל] #מקררחג
Vardhan Le Zuz with Tamtam Tamara at Vardhanlezuz Yesterday at 5:57am • אופפפ...נתקע לנו הבניין הזה אפשר לשים סולם ואז לראות מהצד הגזמת, תעיר את התינוקת של פאבל אההה, נכון אין חלב בדרך לAMPM נראה לך רואים?