פוסטים אחרונים

erטמבורברלינichbin

פרק ג – שליש שני על כל המשתמע

השבוע היו שלושה מפגשים עם ישראלים: עם עירית וגדעון בנה, אורי מוס, והעתונות המקומית. הפגישה הראשונה היתה כרוכה בהפעלת מיומנות תקשורת צוות. כדי שנפגש היה עלינו למצוא נוסחה שתאחד את מיומנות התייר, תכבד את עקרונות התיפעול (אם/בלי רשת, אם/בלי אוטובוס, אם/בלי התחייבות מראש) ותמיד תהיה במסגרת הפאנפאנפאן. עלי הוטלה המשימה למצוא מקום לאכול. גיגלתי את רשימת 15 המסעדות החמות ביותר. מסתבר שהן מרוכזות בארבעה אזורים בברלין, אחד מהארבעה, נויה קולון, שבו יש שלוש מסעדות חמות במחיר סביר הוא מרחק הליכה, קרוב לאלט טראפטאו. האפשרות ראשונה שבחרתי היתה בצד השני של העיר, בבניין יפיפה שעברתי בריצות לפרנזצלאו,שאחד מבעליו הוא יותם אוטולנגי (להלן: ישראלי נודד/כובש) ובאמצע חנות בגדים (להלן: קונצפט) שלעירית, פסיכולוגית מיומנת, יהיה מה לעשות חוץ מלסחוט ממני וידויים והערצה עצמית. הסתבר שלקונצפט יש מגבלת זמן ומכיוון שהאם ובנה הלכו ל’’האיש שנולד מחדש’’ החדש של דה/קפריו, נפגשנו בהרמנפלאץ וניווטנו את דרכינו לשתיים משלוש המסעדות הלוהטות. גדעון ואני התגלינו כצוות יעיל אבל יום שני התברר כערב לא מוצלח למסעדנות, שתי הלוהטות נסגרות בשני. כיוון שהשניים היו עייפים מיום שלם של הליכה לא המשכנו לשלישית אלא המרנו על מסעדה ביתית טורקית מעולה עם שלושה שולחנות. הצלחנו בגדול, אכלנו קבאב כבש נהדר וקאדאיף בורמה מעשה יד מתוק במידה ולא שמנוני. כשיצאנו התברר שליד יש מסעדה משדרת תיחכום רב אך חשוכה דיו כדי שנפספס ברעבתנות מזרח תיכונית גאה. כשירדתי איתם לתחנה התחתית, נצנצה לי הרכבת, כשואלת מה איתך, עד מתי תחרים אותי.

ביום שישי נפסק החרם. התבלבלתי לי יותר מדי בריצה לכיוון שונברג, לנשום מולקלות של דיוויד בואי ונינה הייגן באוויר. לפני שחציתי את נקודת העונג לסבל הסרתי את האיסור שנועד לוודא שלפחות בתחילת שהותי פה לא אעשה את מה שתיארתי לעצמי מראש שיקרה, סובב סחור וסחור ברלין ברכבת. הגעתי הביתה היישר לטקס חדשות שישי, נגן ערוץ 1 מסרב לתפקד בגולה אבל אילה חסון ב–10 ואברמוביץ׳ ב*2 הספיקו. לאמבטיה המשכתי עם סוליד סטיל. צנחתי לשינה של שעתיים עם מגבת על רצפת העץ וכשהתעוררתי לסבב ערנות חדש התברר לי שאחרתי לדולינגו, בית ספרי לגרמנית, פספסתי בשעה את רצף חמשת ימי הלימוד שהתחייבתי מראש ואיבדתי את חמשת הלינגוטס הימור כפול או כלום, שהינחתי. ישר הימרתי שוב, הפעם על שבעה ימים. תוך כדי שאני כותב, גולש לשם ומתרגל קצת איש שפראחא דויטש, מהדק את הרצף.

בליל שישי הגעתי לראשונה לעיתוני הקהילה הישראלית בברלין. תחילה ל’’שפיץ’’ הותיק, בן החמש שיוצא לאור גם בגרסת דפוס, ו’’ברלין היום’’ החדש שערוך כאתר קהילתי. שפיץ מסקרן. גרסתו הדיגיטאלית בארכיון מאפשרת לשחזר יחד עם יוצרי המקומון בתחילת דרכו את גילוי העיר, וזה מדבק, מאתגר, כובש. התרגשתי. התערבבו לי ימי עריכת מהדורת לוס אנג׳לס של ’’ישראל היום’’ קצת לפני ההגעה לברלין בפעם הראשונה. אז, לפני 25 שנה, היה העניין המרכזי נפילת החומה, פינק פלויד וכסף שנשפך ברחובות שיאפשר שנים של התנתקות מישראל. במהדורת ברלין השנייה שלי אין חומה, המון מוסיקה, כסף במידה מדודה והנה פתח התחברות לקהילה.

למחרת נפגשתי עם אורי. הצטרפתי אליו לשים את כלי ריתוך במועדון ’’סיזיפוס’’. אורי ואשתו אחראים לשער הנפלא של מועדון, בית חרושת במזרח גרמניה לשעבר, שעובד 10 חודשים בשנה, שלשה לילות רצוף כל סופ׳׳ש, ש2500 איש יכולים להיכנס. אחר כך הצטרפתי אליו לביקור בדירתו החדשה של אחראי הדיג׳׳יים במועדון. גם הביקור הקטן הפך לסיור לה קורבזיאני בקומפלקס שנבנה על חורבות בית חרושת ובגלל זה יש מרחב, 5 מטרים גובה תקרה, ותכנון שמאפשר לחיות בשלום עם קיר אטום של בניין שכן במרפסת המטבח. אגב, אין מטבח עדיין. בחלק מהדירות בברלין השוכרים מביאים או בונים את המטבח ומתקזזים בעלויות עם המשכיר.

בערב, לאחר שאמא אבא ואני קשקשנו בסקייפ של שבת על שקט, עצבים ונדל’’ן הלכתי להכין מרק בצל והקשבתי לפילים ברדיו קמפוס. אחר כך היו כמה אפשרויות והלכתי ללמוד קומיקס, נשארתי עמוד אחד (פרק 5 , לחיות על הקו, האם רגשות נראים) ועפתי לפתיח של פרק ג’, מה לא? משם המשכתי לשיעור מוסיקה על הסימפוניה הארבעים של מוצרט. נראה לי שתאוות לימוד, תשוקה משותפת למשפחתי היא זאת שמקלה עלי לומר ולהם לקבל שאני בברלין כדי ללמוד הרבה יותר משבברלין כדי לכתוב

לך תכתוב הוא שם המשחק. חוקי המשחק הם שיעור באזרחות, חיים עם מעט אור יום וצינה מחוץ לקוביית הבית.

השיעור הכי גדול פה הוא אזרחות, חיים בעיר שלא נגמרת, לא משנה כמה ארוץ, לאיזה כיוון, בלב איזור תעשייה יש שכונת מגורים ופארק ירוק גדול

המעבר בין שני המצבים, האחד שפעולת הכתיבה קלה, זורמת, פס הקול שמתנגן, כל מילה ומשמעותית עד שצוללת לדימוי ובום טראח נעמד, זהו, הנה מגיעה הפסקה. ואז לא משנה איזו ברירה* אקח, כתיבה לא תהיה. והשני, שבו נחצבות המילים אחת אחרי אחת, מסרבות להשתחרר לשום כיוון אלא קדימה הלאה, לא מרשות סטייה אלא במדדים מוסכמים

סיפרתי לאמא שהשבוע חשבתי עליה הרבה. אלף, כי היה יום האם (יום המשפחה, היא תיקנה אותי) בית, כי ניסיתי להשיג אותם ולא הצלחתי וגימל, כי ’’בעלת הבית’’ הוא על התבגרות של אדם בוגר. הנסיבות מאלצות את הילדים להביט אחרת על הוריהם ודפוסי התנהגות המשפחה. בכך שונים גיבורי ’’בעלת הבית’’ מ’’זכרון דברים’’. שם, בישראל של שנות ה–70, ישכפלו מרבית הדמויות את התנהגות הוריהם, ולעולם, בגלל התלות הרגשית או החומרית, לא יצרו מרחק שיאפשר להן לזהות את הדימיון בין הדורות בדפוסי הניכור. שלושים מאוחר יותר, אסא, אביטל ואמוץ, ילדי משפחת פוגל, אמנם בשכבת הגיל של גולדמן/צזאר/ישראל אך שפתם הפנים–משפחתית שונה, רחבה יותר. בחלק ג׳, כשמתברר גודל פגישת המשפחה עם ’’הממשי’’ מתחיל יצר ההשרדות של כל אחד לפעול בנפרד; ההורים מסתגרים בבית, מנהלים מלחמת מאסף, הילדים ממודרים. אסא, הבן הבכור, גרוש, היחידי שגר לבד, מנתח ללא הרף את עצמו, סביבתו ותרבות הניכור האשכנזית שעליה גדל. הוא לא מוצא פסול בתרבות סביבו, אין לו כוונה או רצון לערער על הסדר הקיים, רק לשפר עמדות. התמחותו בתרבות הניו–אייג׳ היא ניסיון להבין את סביבתו, ביקורתו נגדה היא לא יותר מאשרור מעמדו כמשקיף מעורב בערבון מוגבל. הוא מתוסכל כשהוא לא מצליח לתפוס את הוריו ולנהל עמם שיחה אינטימית, לשאול מה העניינים ולקבל תשובה שתשמע לו כנה או אפילו שקרית. הוריו לא מתייחסים אליו. הם עסוקים בפתרון המשבר שנחת עליהם. את תסכולו הוא מכלה בנסיון ליישב את הסתירה בין המושג שגדל עליו ’’אצלנו לא מדברים על כסף’’ ו’’אמא יודעת הכול’’ שמואשמת בגניבה ממוסד ציבורי. אסא הולך לבדוק את עבודת הדוקטוראט של אמא שלו וכשהוא בוחן אותה בעיניים מקצועיות הוא חושף את הערמומיות בהתנהלות אמו הדעתנית שבטוחה בעצמה ובצדקתה. כשהם נפגשים הוא מנסה למצוא מה השתנה בה עתה כשאין גייסות מאחוריה.

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now