פוסטים אחרונים

טמבורוולקר פרק ג'

בשישי, חמש אחה"צ, עייף מדי בשביל לעזוב, ישבתי על הכיסא בפתח המועדון והקשבתי בפעם המי יודע כמה לשירי יעקב שבתאי שהתנגנו ברצף. כל מי שמתעסק בהפקת אירועים חד פעמיים, כאלו שבאים ונגמרים מכור לתחושה של אחרי. לפני ה"אחרי" יש את "היום לפני" שמאוחר מדי לעשות עוד דברים ממשיים ולכן הוא מוקדש לתיקוני צבע, לנגיעות אחרונות. דווקא כשנחת הסופשנחת בסביבות שמונה בערב התעוררתי לפיגור הגדול ביותר שלי בלוח זמנים: המשחק. הסיבה לדחיית סידורי המשחק היתה כי להבדיל מפעולות ההפקה האחרות שדרשו עבודת מחשב מוכרת או התרוצצות תזזיתית בין ספקים נדרשה להכנת המשחק תערובת של סבלנות וילדותיות לפתרון שרק, כך הסתבר, יכול להיווצר בעזרת אמצעים פרימיטיביים של פעם: עט, פנקס, מספריים ומהדק סיכות. מיינתי, מספרתי, כתבתי וגזרתי את 138 הדמויות לטקס הזיכרון שאמור היה להתרחש בעזרת טבלאות האקסל וסימנתי בספר בשלושה צבעים: ורוד לבית גולדמן, כתום לבית צזאר וסגול ל-אחר את המקומות שבהן מופיעות הדמויות לראשונה.

התעוררתי על השטיח בשש וחצי בבוקר, שעה אחרי זמזום השכמה שלא שמעתי כי הטלפון היה על מצב שקט. הערתי את רובין, הדלקתי את הדוד למקלחת ויצאתי להחנות את המכונית כמה שיותר קרוב לאי.פי.ג'י.בי. שד"ל הפך מאז החלה בניית הרכבת הקלה לחד סטרי ואסור לחניה והחלטתי לא להסתכן בקנס או גרירה וחניתי שני רחובות מזרחה. משם חזרתי הביתה, סוג של טיול בוקר עם רובין. אחרי המקלחת העברתי את כל החפצים שיעמדו ליד השער, עשיתי קפה והמתנתי להורים. לא התאפקתי והעליתי שיר

איזה שיר שיתפתי? חשבתי במבט האחרון על המסמך כשצללתי לחלקו הרפואי של היום. כשחזרתי למסמך, בדקתי. ולא היה תיעוד של שיר שהעליתי. היו שני שירים של עדיה.

מקבל הודעה ממניש בהצלחההההההההההה מעמיס פקלקלי הנהג נמרוד מנוע נימה טייס ניסוי/נווט מפוקפק ותמתמ- בבאקאפ אודרוב ‫#‏סופשנחת‬ מול השמש, בקצהו המזרחי של המעבר בין דב הוז לפרוג מקימה מתנחלת בתלם מרחב שיחה ספרות שבתאי — checked in to Tel Aviv-Yafo.

משגע אותי שאני לא יכול לספר מה היה שם בצורה קוהרנטית, מעצבן אותי. שני פרקים בית הקלפים משככים ושוב הלחץ גובר. הגוף סחוט ולשרירים אין ברירה אלא להרפות. קשקשת המוח הופכת לצליל עיקרי אחד שצליל עילי עמום מתפתל מעליו ומתחתיו. הצליל אומר לי שאין לי אלא לעקוב אחר פיסות הזיכרון שהשארתי בדרך בממשקים השונים. לצליל אין בעיה לתת רעיונות אבל הוא לא מסוגל להפעיל כלום. לשיר לא יוצא. כלום. קפוא אני נשפך מול התנור להירדם על השטיח, האייפאד יישמט וסחיטת כתיבת הסדרה תדחה ליום אלף.

סידורי היום שאחרי גולדמן התערבבו עם סידורי אחרי-ברלין שהתעכבו. בפעם הראשונה מצאתי מוסכניק שנותן לי לעזור לו קצת בטיפול עשרת אלפים ובהכנה לטסט של הפונטו הזהובה בת ה-14. הרגשתי מאוד לא נוח לנסוע בשבועיים האחרונים במכונית ללא טסט בתוקף אבל לא היה מצב שהייתי יכול לעמוד בתהליך. ביררתי מראש את העלות והימרתי. ניצחתי. בהימור השני: טיפול משחתי ביתי במקום תפירה מסודרת של חתך בצורת פרסה שרובין פרזלה לי בגב וכף היד, הרווח יהיה צלקת של חיים שאוכל להתגאות בה. בערב הולך לאימון ראשון אחרי חודשיים, היה אינטנסיבי. התחכמתי עם מנוסה ממני ולכף יד שמאל הפצועה התווספה חריקה במרפק זרוע ימין. הגעתי בזחילה הביתה והתחלתי את שרבוטי הלילה.

בתקופת טמבורוולקר פרק א' מתועלת הג'אנאנה שלי לדמויות, להפקת מוצרי הדפוס, לחשיבה על המשחק ובעיקר, ועל זה אני לא כותב כלום, על אי שמיעת תגובה מצד השותפים לאירועי הבוקר והצהריים. זה מתחיל לחרפן אותי. ביום שישי בבוקר, כשסופשנחת מציק לי, לא עוצר וכותב מכתב ראשון לשותפים. רק דודו עונה. אחר הצהריים מתרחשת הפציעה בכף יד שמאל. מה שמעניין היא שמבחינת גופנפש הייתי מצפה שהפציעה תהיה בצד ימין ותתמוך בבקשת שותפיי להירגע. הפציעה בשמאל מדרבנת אותי להיות אגרסיבי וישיר במידת האפשר.

בשבת אני מתעל חלקית הלחץ שלי לאוצר השירים של יעקב שבתאי שהתגלה לי בשיחת בוקר עם עדיה. מתחיל לעלות אותם בזה אחר זה לדף האירוע בפייסבוק עד שעודד עוצר אותי ומסביר לי שזה מטריד. לא משתכנע אבל מוותר. ביום ראשון בערב הולך לשיחה עם עודד בביתו. מבחינתי מוכן נפשית לוותר על האירוע מתחיל לבכות מרוב לחץ ותסכול שאני ממודר מהאירוע. הבכי מעמיד את עודד במבוכה. כשחוזרים לנימה עניינית הוא מוריד לי את הציפיות לגבי מספר המשתתפים ואני נרגע לתוך סיפור יהיה מה שיהיה .מהאי.פי.ג'י.בי לא עונים ומתחיל לעשות ביקורי בית בלילה. אם כבר אז כבר. מצבי לא כשיר לנהל שיחה אלא לריקוד. מתאים לי. הסאונד שם נפלא

דפוסי לחץ שגעת ההפקות חוזרים על עצמם במינון נמוך יותר מיום בלום. אני יודע שזה יעבור אבל כולם סביבי נורא מוטרדים שלא אוכל או ישן אלא רק חושב מה צריך לעשות.

מעלה את השיר "אין פרחים שחורים" עם השורות:

הן לא היו פרחים שחורים, בתי, בערוגות קברים

וסביב ביתי, אף לא ליד הגבול

ואז ידענו כי רק אי שם בלבבות סגורים

אפשר פרחים, פרחים שחורים

כי אין פרחים שחורים, בתי

.

מעלה את הפוסט שלוש פעמים בלי לשים לב שאין קישור לביצוע השיר אף לא באחת מהפעמים

השוואה בין תיעוד שלושת ההפקות (תערוכת הבחירות, יום בלום ויום גולדמן) מראה בבירור שהלחץ לפני יום גולדמן גדול יותר ונובע מהבידוד שנכפה עלי וחוסר יכולתי לצאת ממלכוד שיקולי הכדאיות. את הזעם, החרדה והתסכול השקעתי בשתי פנטזיות שהזינו אחת את האחרת: משחק "יזכור הדמויות" והגדרת ההפקה כ"טיפולית". בלית ברירה ניצלתי את הזמן עד יום ההפקה בקריאה חוזרת ונשנית, אם כי לא מסודרת, של הספר, חלוקתו לדמויות והקלדתם לטבלאות אקסל. כשהתקרב מועד ההפקה, כשמחד ברור היה לי שתהיה זאת הפקה מוצלחת, קפיצה משמעותית במספר האנשים וכמות התוכן ומאידך עדין לא מצאתי בה את מקומי, המצאתי סיפור משלי על איכות "טיפולית" מתקנת שיצירתו של שבתאי הביאה לחיי. דמיינתי שלכל מופע של אי-הבנה יש חשיבות כתיקון היסטורי של הפקת "דאנס אוף לייף" מלפני כ- 25 שנה. סיפרתי לעצמי שהנה נקרתה לי הזדמנות, מן הסתם אחרונה בחיי, לתקן. ב"ריקוד החיים" העדפתי לקנות שיתופי פעולה, לא להתעמת ולא להתעסק בפרטים קטנים ומייגעים ואילו ביום גולדמן מצאתי עצמי מנהל בקרה תקציבית ונע בין מטלות, קטנות וגדולות, שנקבעו על פי סדר רשימות שערכתי שוב ושוב.

בחזרה ליום שישי. אמא ואבא אספו אותי והציוד באיחור של עשר דקות. למזלי. כיוון שרק דקה לפני שהם הגיעו, וקצת אחרי שהתקשרתי אליהם לשאול מה העניינים, שמתי לב שלא הבאתי את השלט וקאן הציור שעליו הוא אמור לעמוד. הוויז לקח אותנו לפרוג 15 ובדיוק התפנתה לנו חנייה ממול. העמדתי את הבידורית במעבר היפיפה בין פרוג לדב-הוז, ברחבה של מה שהיה פעם בית הספר ופנימיה לצעירות "מזרחי" ומיד הפעלתי אותה, מודיע בקול רם לעולם שבאנו. אמא תלתה פלאיירים ליד השלט "מרחב שיחה ספרות תל אביב יום גולדמן 2016" ועוברי אורח הציצו בסקרנות. היינו הדבר החם ברחוב. המראה ריגש אותי וזזתי קצת הצידה להשקיף מרחוק, מנצל את העובדה שאנשים שהגיעו העדיפו משום מה לעמוד מרחוק ולא להתגודד סביב השלט. הראשון שהתקרב היה זאב וביחד העלינו את התמונה הראשונה לווטסאפ. עודד הגיע ועמד עם צעיר גבוה עם פנים כשל דרור. משום מה דמיינתי את דרור נמוך. לא יכולתי להתאפק והסתערתי עליו עם השטויות שלי. גילי הגיעה והצגתי אותה לעודד ואמא שלי. היה משהו נחמד בלעשות אירוע לבת כיתה מהתיכון. היתה לי הרגשה שציפו ממני שאתן הוראה להתחיל אך מצידי בשלב הסופי של ההפקה היה חשוב לתת ליום גולדמן להכתיב את הקצב. כשדרור התחיל בסיור הרגשתי שעל הבידורית ועלי להגיע למנשר. הצמדתי את אמא לניאו, נשבעתי ששנה הבאה תתנגן הבידורית ברחוב פרוג עד שיגיעו תלונות השכנים ונסעתי עם אבא.

מלבד צוות סטודנטים שצילם בקצה הרחוב לא היה אף אחד. הצבתי את השלט, הפעלתי את הבידורית ופתחנו, אבא ואני את ערימת גיליונות "ישראל שלנו" שהמתינה על הספסל. רונית ועודד הגיעו כעבור מספר דקות ופתחו את הדלת, מיד אחריהם הגיע איגור. כשנכנסנו ראיתי שבעצם, שעה לפני, דבר לא מסודר. פקח עירייה הגיע ואילץ אותי להכניס את הבידורית לתוך הבניין. כמו ילד קטן עקבתי אחריו עד שהסתלק ואז הצבתי אותה שוב בחוץ והפעלתי בקול רם. יפתח הגיע ולראשונה התראינו. לא יכולתי לעצור עצמי והתפרצתי עליו בכעס. הזמן שדחק והמטלות שהיה עלינו לבצע במשותף עשו נפלאות. העברתי את הבידורית לחצר האחורית ופירקתי את עצבי בטאטוא. מדי פעם עברתי בתזזיתיות לראות מה קורה. כולנו עבדנו במרץ והגלריה לבשה חג. הבנתי שיש בעיות עם המקרן והמוסיקאי קצת מאחר אבל בשלב הזה שום דבר לא הטריד אותי. כשהגיעה עדנה, זקופה ומלאת מרץ, הצגתי את עצמי ושמעתי ממנה "אני סומכת עליך", המחמאה הכי גדולה שיכולתי לבקש. קצת אחרי 12 שתיתי כוס יין ראשונה עם תמתמ, ואחריה עוד אחת עם יפתח ואולגה לחיי אירועים של עשירים. לא היה לי מושג מי נגד מי אבל זה נראה ונשמע טוב. בכוס השלישית עם יואב קורא-כופר אפפה אותי שכרות שישי בצהריים שכינור וקלידים ליוו בנועם רב. הבנתי מיפתח שאין לו הגבלת זמן ולי זה התאים. בדמיוני ראיתי את האירוע ממשיך עד הערב, בלי קשר לאירוע באי.פי.ג'י.בי. גילי שאלה אותי מתי מתחילים והיה ברור לי שהתשובה שסיפקתי, שאין לי מושג וזורמים עם מה שיש, היא לא מה שציפתה לשמוע. הרהורי גורל בנימה רחמנית הגיעו לאוזני מקולותיהם הברורים של עדנה, דרור, רונית, יפתח ונורית בעודי מתנדנד בקלילות, מפזר ממני והלאה את המתח שהצטבר. שלחתי את נור עם אבא להציב את השלט והבידורית באי.פי.ג'י.בי והמתנתי עד שתם חלק הדוברים והתחדשה שוב המוסיקה.

כשהגעתי לאי.פי.ג'י.בי ראיתי את נור מאירה את הפינה שאליה נדחקה הבידורית והשלט. היא היתה כל כך חמודה ובדיוק הגיעו שלושה אורחים שהכעס על אי מתן הוראות מדויקות שכך מיד שהעברתי אותם למקומם הגולדמני באמצע המדרכה מול שד"ל 7 והעליתי עוצמת הקול. החלפתי תיקיית היפ-הופ ישראלי שהיתה מתוכננת ליעקב שבתאי וירדתי פנימה. האירוע עמד להתחיל. נשענתי על משקוף דלת הכניסה לפני הבר. עייף ומותש גלשתי שמאלה. מה שאירע בחמש הדקות הבאות נחרט כטיל בליסטי. עצרתי עצמי לא ליפול שצצו מולי עיניים ואדם, להלן דובי נציג 'הספריה החדשה'. נכון נזכרתי ומיד התכווצו שיני, לחשתי בזעם איפה שלט מבצע, משהו? זה לא אני הוא לחש חזרה והראה לי נייר הזמנה. תמר הוא לחש חזרה. הוא שירבט פתק ואז נתתי לו לחייג והוא חייג ועונה תמר ואנחנו עושים מבצע בשלוש דקות שיחה. ניהלתי איתה את השיחה בחדרון שנדחקתי אליו והרגשתי כמו דודי קרביץ. עשיתי ביג לייק לדובי, נשענתי, הפעם בתנופה, על המשקוף והרגשתי שנפקחו עיני. מולי על הספה ישבה בנוחות אילה זינקתי להתיישב לצידה. מהצד של אילה יכולתי להביט, לראות את פני הקהל. רנה, לא יודעת כלום על דו קרבות שניהלתי גם בשמה ואלונה, החברה החדשה שלי בפייסבוק. היו ממש קרובות והרגשתי בטוח. דוברי האירוע ועדיה שניגנה בנבל השני היוו השראה לפיתוחים שרשמתי כתזכורת; תרגום הספר לרוסית המרה לספר קול והתמקדות בשנה הבאה באמפתיה בין גברים.

האירוע הסתיים לפני חלק המשחק. שטות, הייתי צריך להיות פה מוקדם יותר, לתת הסברים, לשלהב. לפחות היו לו לבלובים התנחמתי בנפנוף של תמתמ. סמכתי על האינטואיציות של דודו ועודד וזרמתי. הצקתי קצת לניר, פטפטתי עם אוריין שזאת הפעם הראשונה שהתראינו מחוץ לקיר הפייס ושתינו בירה על הפאב. לקחתי את הכוס למעלה, בכניסה עמדו נור ונסי, החלפנו חוויות וסידרנו מוניות. אחרון, העברתי ציוד למכונית שהשארתי ברחוב המקביל וחזרתי למרפי'ס בפתח המועדון ובידורית מנגנת מולה.

השתיקה מילים ולחן: אלכסנדר גאליץ' , תרגום: יעקב שבתאי שירה ונבל: עדיה גודלבסקי , וידאו : אורי לוינסון רדיו איפיג'יבי

לפנות ערב לפנות ערב. מילים: יעקב שבתאי לחן: סשה ארגוב

שירה ונבל: עדיה גודלבסקי, וידאו: אורי לוינסון

רדיו איפיג'יבי

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now