טמבור ב.סדר פרק א'

בכתיבה

ב. סדר היא סדרה שבה שוב אני מנסה לחזור לאיזון, לצאת ממצב של איבוד עשתונות או תחושת איבוד עשתונות למקום שבו סביבתי מאורגנת כחממה לכתיבה ומקום מרפא לגוף ולנפש. מילים גדולות. מה לעשות, מתעסק עם אנשים גדולים ובוגרים והשפעתם מחלחלת לטוב ולרע. לטוב, כי יש משהו מאוד נוח, בריא ומנחם בצעידה בסך. הגוף אוהב הרגלים, דברים קבועים, הפעלות בינאריות והמוח...ממ....תלוי באיזה שעות. עכשיו, בשעה שכותב מילים אלו, מרוב שיש לי מה לכתוב מתקשה לסדר משפט בהיר. אבל ב. סדר. סיימתי שיחה עם עדנה לגבי יום גולדמן הבא. היא סיפרה לי שיש ספרי אאודיו של שבתאי כבר מימי הספרייה לעיוור, תמונה שצייר אייל גפן, ועל הנכד שלה שלומד ספרות מורחב. התעקשותי לפעול בצורה שיטתית מתחזקת כשאני מדבר עם אנשים כמוה, שמשתפים פעולה ורוכבים על הגל שנוצר. השאיפה שלי היא לסגור את נושא כתיבת מכתבי הסיום השבוע. בקושי מצליח לכתוב כמה שורות ברב-מכר ואני חושד שחלק מהקושי טמון באי-סגירת הפרק הזה. וכמובן יש לי תירוצים חדשים כמו "יום בלום" שממשמש ומפשפש ובא.

הפלא ופלא. הגלישה לתוך מצב שפינוזה עצמו שבו אני נשלט, קיים ותו לא, מגיב למספר גירויים קטן ונח, אח לגקו שמשמיע צליל שריקה גבוה ועמוק. יש לי הרגשה שמדובר בצליל אכזבה על כשלון תפיסת החרק שהוא זמם עליו. החכמה למעבר בין הרפיה למתח נצברת בדקות תרגול. אני קם לתרגל לפני שהמוח עושה ממני פורפרה.

רואה את הסרט "בסוף המסע" על פגישתם של דיוויד פוסטר וואלאס מבוסס על Although of Course You End Up Becoming Yourself,ספרו של כתב הרולינג סטון דיוויד ליפסקי על המפגש שלו ושל וואלאס. נפלא, מזה אני אעשה גיפ. וואלאס אני נשבע

הסדרה מתחילה ביום הפגישה עם עודד במנזר, מקום מושלם עם חניה לרובין וגשר לסיפור של בלום. דיברתי עם ציפי לגבי יום בלום, השנה נתחיל שם בבוקר. בתום הפגישה בת שעה, כשחזרתי עליז וטוב לב, שלפוחית מלאה מגינס לא הפסקתי להלקות עצמי על שלא יזמתי סלפי. מילא לא הצטלמתי עם עודד ונאו אפילו סלפי אחד ביום ההפקה, בסדר, יש תירוצים, אבל רעבאק, עכשיו זאת סתם שכחה. בחצי השני של היום, כשאני במגלומאניה, לתיעוד יש ערך היסטורי גם לפני שהאליטה הספרותית/תרבותית אישרה את הערך.

בחמישי בערב הולך אחרי האימון להשקת קובץ חילופי המכתבים בין ארנולד צוויג לפרויד. מגיע עם רובין ל"מקום לאומנות", היא מתנהגת נהדר ויושבת בשקט, גרמניה אמיתית. מרגישה בבית. מכון גתה ארגן אבל משום מה בצנעה ולא היו הרבה אנשים. היה יין מצוין אז אין לי תלונות. המלצתי על היין לבחור מוזר שהתגלה כאביו של גד-ברוך, מקריות מעניינת. הסתערתי על יצחק ועידן עם יום גולדמן 2017. הם לא נבהלו, איזה כייף. הרימו את הכפפה בענק. "אין בעיה" הם אמרו, "אתה רוצה שנבוא לחפור, בבקשה". הם מתפקדים באחדות יוצרת כוח שאני מתקשה לזכור מי אמר מה. יצחק (לקרוא לו איציק?) סיפר שכשגמר לקרוא את "סוף דבר" הוא ירד לחצר, שרף את הספר ושם את האפר בשקית שאותה הוא שומר עד היום. רק על זה אפשר לדבר רבות. אחר כך אני מדבר עם מנהל מכון גתה ורותם אותו לעזרה ביום בלום. אני חייב קריאה של יוליסס בגרמנית. אני רוצה מפת העולם מכוסה בדגלים שבהם מקריאים את הספר.

בשישי נפגש עם המשפחה. פגישה נעימה, כייפית, כולם רגועים. אופפפפ כמה זה נוח. אחרי זה תמתמ ואני רואים פרק מ"בית הקלפים". בשבת נוסע לקייטן ופותר בעזרתו בעיות תפעול שלי עם המק-אייר. בערב רואה את הסרט הבא ברשימת 100 סרטי הפילם נואר הטובים. הסרט "תוכנית פשוטה" עם ביל פקסטון, בילי בוב ת'ורנטון וברידג'ט פונדה שלא ראיתי כל כך הרבה זמן, כל כך טוב שאני חייב להפסיק באמצע, לקחת הפסקה מההתדרדרות הצפויה של התוכנית.

תוכניתם.

פאקן ראשון עבר בסידורים רפואיים: בדיקות דם, פציעה, מנהלות ושיניים. שתי דקירות, דם וטטנוס, עדינות להפליא, פששש...כמה משתפרים, מנהלה מנהלת אותי צעד אחד קדימה במסע. בחדר אחיות למדתי מהאחות והאחראית שקוראים לה תמי שיש מושג שנקרא רפואה מתגוננת שנועדה להגן על המערכת ממטופלים. בזמן שנחבשתי סיפק נכה בכיין את הדרמה, כמוה יש רבות שאליהן נחשפים עובדי המערכת. רחמנות עליהן אני מצטמצם וזורם הלאה. ד"ר יורש שגיא, רופא השיניים ליד הים, שלא נפגשנו מזה שמונה שנים, שאל אותי אם היינו ביחד באיזה סדנת אמור לי מה איתי (who is in? כן, פינג לאפשרויות תרגום שם הסדנה בעברית ) אמרתי לו לא כי אני זוכר היטב את טראומת מה איתי, קבוצתי הראשונה בפונה. 10 שנים אחרי, כששוב השתתפתי כחלק מלימוד ריבאלאנסינג הייתי מוכן. מדדתי את התרחבות הפיסוק בתנוחות כמו פאראסאריטה פאדוטטאנסאנה. לא שאלתי עצמי למה למדוד, ועדין הייתי עיוור למחול הקיבעונות, לדמותי. לא חסכתי מיורש שקיבלתי פונג לפני חצי שנה במדבר לארגן למה איתי עליה מסודרת. מה...לא מגיע?, נכס תרבותי של בוגרי מסדר הניו אייג', יש מיליונים מאיתנו על הרחבה.

,