טמבורבלומסופטי ; פרק ב - רצי מים מזמזמים

נתתי לעצמי חמש שעות להשתחרר מהרעיון האווילי-משהו להצטרף למשמרת מחאה בעד הזכות לשבור שתיקה ונגד ניסיון פרקליטות המדינה לחייב את ארגון "שוברים שתיקה" לחשוף זהות החיילים. זה לא עבד. סטירת ההשכמה בלילה בלחי ימין מ"גשר המרגלים" - דרמה יעילה עד אימה של שפילברג עם תום הנקס כפרקליטו של רודולף אבל, מרגל רוסי שנתפס בסוף שנות ה-50 בארה"ב – וסטירת פוסט סמול על הקיר למחרת בבוקר לגבי הדיון בשעה שתיים בפתח-תקווה, היו חזקות מדי. מצבי, הפקתי- מעורער משהו + זמן פנוי עקב שינוי שעות העבודה ללילה * העובדה שאעשה הכול חוץ מלעשות מה שרשום ברשימת מטלות , דרש תזוזה. טוב שאני אוהב לנהוג. השארתי את רובין עם השומרת החמודה והצטרפתי לקומץ שהמתין מחוץ לאולם, רובם עיתונאים וצלמים. הסתבר לי שהרוב המוחלט שם בציוצים, התחכמויות מפולחות במהירות הקלדה הרבה מעל ומעבר לשכלי ועיני. משקפיים וידני חדש יועילו התעצבנתי על עצמי והלכתי לבקש תנחומים אצל נשות מחסוםWATCH. כדי להכריח את עצמי לקנות ידני חדש אני משתף פעולה עם רתיעתי מלבקש לעשות איתם סלפי אבל כן אמרתי להם שאני מעריץ אותם והיה לנו במשותף את מיכאל ספרד להעריץ. הוא ממש חכם. הכי כייף זה להעריץ חכמים כמו פלדמן או אהרון ברק, לקרוא מה שיש להם להגיד ולאמץ את ספור המציאות שלהם לעיניים שלי

#בלומסופטי פרק ב' רצי מים מזמזמים

חזרתי עכשיו (שבת 11:30) מהים ואני מתיישב לכתוב בידיעה שאם לא אשחרר משהו, אכתוב מספר פסקאות ראויות לקריאה לפחות לעצמי ברמת הדף אאלץ לסחוב תסכול מעיק. עולה לי בראש הדימוי "כנפיים של קרמבו" שמתחלף במצנח רחיפה של גלשן מוטל על חוף הים, הרוח משחק בו, מרפרף את יריעת הניילון ומעליו רצי מים מזמזמים, אלו שמעל גופת הקורבן ברב-מכר. השבוע כתבתי את הפרק שבו הגופה מתגלה. אני משער שלו הייתי צריך לנתח את הדימוי ומשמעותו אלי, אני הרוח, המצנח והקורבן.

ביטול שיעור שפינוזה השבוע דחף אותי להגיע לפגישה, האחרונה לשנה זאת, של פורום לאקאן. קראתי על קיומה בפייס, סימנתי והזמנתי את נסי כפיצוי. אמרתי לעצמי שאם הוא יסכים לבוא יהיה יותר קל לסחוב עצמי. ואכן כך. הוא אסף אותי במרכז ושעטנו לבית השחמט ברמת אביב. אם זה היה תלוי בי בטח היינו חונים ליד האוניברסיטה אבל למזלי הרב נסי התעקש והגענו בזמן. שתי ההרצאות, של ד"ר יהודה ישראלי על הלא מודע בשש בדיחות ועידן אורן "מחווה בעור" היוו פתיח מצוין להחלטה שלי ללמוד את השפה הלאקאניאנית ויהי מה. סך הכול היינו כעשרים אנשים. אני חשבתי שזה הרבה אבל מסתבר שבפורום היו רוצים לראות יותר אנשים וגם הם לא יודעים איך להרחיב את המעגל שלהם. קלטתי איך מייד אני נוטה לחשוב על משימות הקבוצה במקום להתמקד דבר ראשון בלמה לעזאזל אני מגיע, מהי הבעיה, מהו העניין. היחס היה שליש גברים מול שני-שליש נשים וזה תרם לתחושה הלבבית של האירוע. היה חובש כיפה שנרדם מול המחשב הפתוח וחרד מזרחי עדין ששיחק ללא הרף בזקנו. יש משהו מחזק בידיעה שהייתי אחד מהמבוגרים שמה אבל עדין לא העזתי לשאול. נסי שאל ומסתבר שהתשובה ששאל – מדוע אין התייחסות למחוות גופניות אלא רק לדיבור - סידרה לו איזה תובנה.

בשלישי רביעי וחמישי המשכתי לרדוף אחר הזנב של עצמי. מפחיד אותי לפעמים מה שקורה לי, במובן של לא מזהה את האדם שנהייה ולאן עוד שנינו, הוא ואני, נתקדם יחד. שנינו נעים ביחד מעולה, מחליפים תפקידים כשחקני טניס זוגות מקצוענים. החדש-מוחצן מתנהג ומגיב כחיה (פצועה, טרף, עבודה, תלוי בנסיבות) והישן-נוירוטי חי בדמיון. פייסבוק מקפיץ לי פוסטים מהשנה שעברה כדי שנקרא את מי שהיינו. שנינו כמובן מפיקים תועלת מהסתלסלות עקומת השיפור במדדי ההשוואה בין העונה הראשונה לשנייה.

בשישי אמיר התקשר והופתע לשמוע שנהייתי אדם עסוק. קבענו שאגמור התחייבותי לקיבעונות היומנאי ובלום, שאוכל להיות רגוע בלי עננים. בארוחת שישי רעות הפתיעה אותי בויכוח על כיוונים גיאוגרפים וחתכתי אותה. לא מסוגל לנהל דיון שמתפתח לויכוח, בעיקר עם נשים, בנושא שניתן להוכחה בפרק זמן קצר. אבל הויכוח הפתיע. התווכחנו בילדותנו? מותר היה לנו להתווכח? בלחץ הפגישה גמרתי חלק ניכר מתוכנית הכתיבה, כמות שתאפשר לי לעלות בשני רשומה ברמת ביטוי סבירה. קבעתי עם אמיר שיאסוף אותי ונלך לאמיר. הודעתי לו עוד קודם שיש לנו גרושה טרייה לעודד. בדרך נפגשנו עם נירה, בעלה ובתה וקבענו להיפגש ולהתחיל לעבוד על מורשת הטאי-צ'י הטיפולי. נירה מעסה/מלטפת את גבי ואומרת שעכשיו אני כמו שהייתי כשחזרתי מהאשרם של אושו מלא בתוכניות להפיץ את המסר. היא כל כך מפרגנת שבלתי אפשרי לי להישאר צנוע, עם נירה וניר מותגי הכתיבה, משחקים, חיים ובריאות שלי דוהרים פרא בתלם עד הנצח.

הגרושה, יותר נכון פרודה, נראתה מעולה, מבסוטה מהחיים ומעצמה על האומץ. איך שאני מספר להם שבשבילי מדובר בפגישת מועצת המנהלים של קרן ברל למען הקהילה גיא מצלצל. אני רק חצי מופתע. יום שבת בצהריים, בוקר אצלו ויש לו חושים מפותחים. תבעתי מעירית שתשים אותו על ספיקר למרות הלמרות. עירית מופתעת שאמיר וגיא לא התראו 40 שנה, מכיתה ז' כשאמיר עבר לרעננה. כשהם מחליפים מילות נימוס, עירית ואני עושים חישוב כמה זה באחוזים חמשה ילדים מתוך ארבעים שמתגוררים בארה"ב משמינית כיתה שהיגרו לארה"ב. היא מופתעת שאמיר התחתן כי היתה בטוחה שהוא גיי ואני מופתע שהתברר בכמה בנים עירית היתה מאוהבת בגן וביסודי, ושחלק ניכר מזמן אחה"צ אצל אמיר הוקדש למזמוזי נעורים עם אבירם, אחיו, וחברו עמי, בן הרב. רבקה מגיעה לקחת את אמיר לסרט ומספרת קצת לעירית כמה טוב להיות גרושה. מסתבר שרבקה לומדת את יוליסס בחוג לספרות בימי חמישי אחר הצהריים בספריה בגבעתיים ואשתו של אמיר קוראת באובססיביות את יוליסס ברשת בלוויית מדריך מבואר ברשת. אני לא מנסה אפילו להקטין את התלהבותי

בערב סיימתי לצפות ב"גשר של מרגלים" שחילקתי לשלוש. ואז, מסורת גוברת על עייפות הקמתי עצמי מהשטיח ונסעתי לצפייה מודרכת בגביע האלופות אצל מניש, בחברת כעשרה אוהדי כדורגל ברמה כזאת או אחרת של הבנה. מעריך שהייתי באמצע. ריאל מדריד ניצחה בפנדלים.