טמבורבלומסופטי; פרק ג' - זומבים מתפרקים לחלל
המתח לקראת יומבלום מורכב ממציאות עובדתית של ביצוע ואי-ביצוע מטלות, דריכות טבעית וחוסר השלמה איתו. שכלי טרוד ללא הרף ואני חש כבובה על חוט. יש כעס על מצב הסבילות שהוא לא ראוי. יש לדאגה הסבר, היא מוצדקת, הגיונית חלק מעסקת חבילה של הבחירה להיות במצב היזמי היא לא נעימה לי במובן שמרגיש מושפל ממנה. המתח הוא כישלון, שופט אותו ואז שופט ששופט אותו וכיו"ב. אין לי קנה מידה מה נכון ומה לא נכון, זה ברור. יש מפת תחושות ומדדים שאם איקס אז וואיי וכנגזרת הדבר, האירוע, נכון. המפתח להורדת המתח הוא חיצוני, דאוס אקס מכינה שמגיע מתיקון עולם ועד שלא מקבל את מרות המשכך היא שזה לא אירוע אחד אלא מספר אירועים שקורים במקביל שאותם יצרתי כדי לא להתמודד עם מתח של אירוע במקום אחד, תלות בגחמות של אדם אחד. כמו עכשיו למשל ששוב המק עושה בעיות ותלוי בפגישה עם קייטן ובאי-הבנה שמייצרת כעס כמובן וכעס על כעס ולמה אני צריך את זה וכו'. המסר היחידי שלי לעצמי זה לא לדחות כלום ליחידת הזמן הזאת שנקראת "ערב". אומנם כלום לא קורה בערב היא קביעה כוללנית מדי וכן מתרחשת עבודה, ביצוע מטלות והתקדמות אך היא לעולם לא שווה את עומס הדחייה. במדד "מאמץ מול תוצאה", מדד חדש שנכנס לבדיקת עצמי לאחר שתי פגישות עם מאסטר-ניר השבוע. הערמומי במדד זה שהוא מתייחס לכלכלת הזמן, למאמץ הגופני שכרוך בהשגת התוצאה.
--
אתה נראה עייף ומבסוט" אומרת לי לידיה כשנכנס לסיבוב אחרון להיום. נכנסתי לשלב הטיפולי אז בטח שאהיה מבסוט חושב וצונח לכורסת הקש ליד הקומיקס. בול 25 דקות לאימון. יש לי חמש דקות לנוח אחרי יום עבודה שכלל חדשות מעודדות מברלין, גישוש לשידור מהחללית, עוד פוש לשרשור הנסיך והתולעת, מנסה להיות אופטימי לגבי שיתוף פעולה איתם. נורה אדומה מהבהבת מכיוון מדד המאמץ, לא מתירה לי להשהות חוסר אמונתי בפנטזיה. "ולא הבאת את הכרזה" היא גוערת בי. משחרר את רובין, בוא נראה מה קורה איתה. "בוא'נה הכלבה שלך לא שמה עליך". "היא קולטת הבת זונה ..קושלאמאשלך עושה לי בושות" אומר ומתאפק לא לקום ולרדוף אחריה, בונה על זה שחם לה מידי להתרוצץ על האספלט. מספר ללידיה על הקטע שרובין עשתה בים שגנבה לכלב אחר כדור, סירבה לעזוב אותו ושמרה על מרחק ממני עד שווידאה שהכלב ומשפחתו עזבו את הים. אז הבת זונה הניחה את הכדור, לעוס ומחוק, לרגלי. לך פאקן תבנה מדינה. בחושיה הכלביים רובין מרגישה ששווה לה להגיע. אנחנו נקשרים ואני גורר עצמי בעזרתה לחום שמחוץ לנמר נייר.
--
"לא מאמין שעל הפגישה הראשונה, עוד לפני שנכנסת לקבוצת הווטס-אפ אתה כבר בבית שלה" זורק על נסי שעסוק בלהיות עסוק, עורך שולחן עמוס. "מה, פעם ראשונה שלך, לא היית כבר?" שואלת רנה מפזרת מלח בנדיבות על חומוס שלא הנביט שגמר להתבשל. "לא..בטח את מזמינה כשאני במדבר או בברלין" עונה, לוקח דיאט קולה שנסי מגיש וניגש למרפסת. איזה חתיכת מיקום. בלב הצנטרום ואפילו עם פיסת ים. האזור שיעקב שבתאי התגורר וכתב עליו, ומסוג הבניינים שקבלני תמ"א 38 יתאבדו למענו. השיחה באה וחולפת נדל"ן עד הגעת יתר משתתפי הפגישה. רנה מכריזה על האצת קצב, טוב...זה לא חדש אך הפעם יש סוג של תאריך יעד – נסיעתה לחו"ל. דווקא עכשיו, לאחר כמעט שנה קריאה נראה לי שחשוב להשלים סבב קריאה. יש בהשלמת הקריאה סמליות ומחזוריות בייחוד כשמדובר במשהו, ספר, מחזור תפילה או קאתה טאי צ'י, שהעיקר הוא לא השלמתם אלא תרגולם. אפשרי בהחלט מהנהן לה ועושה חישוב כמה עמודים וטיעונים לשיעור. אפשרי. דורש ריכוז אך אפשרי. לא משתתף בשיעור אלא מסתפק בהקשבה, אכילה ושתייה. אני עייף צמא ורעב מהאימון והקפיצה הקצרה לים שלא מרשה לעצמי לוותר, אולי בתחושה שאאלץ בקרוב. משווק את יומבלום באכזריות לכולם חוץ מרנה. בינתיים אין תוצאות אולי בגלל שרנה לא או שסתם ככה זה סמולאנים. שפינוזה לא מקהה את יצר הנקמה שלי כשאני חושב על כשלון השיווק האישי. שוב מזכיר לעצמי שמרבית האנשים מסוגלים רק לשווק את החתונה שלהם.
--
פעמיים מאסטר ניר, ערב אחר ערב. פעם שלישית החודש. ביום שלישי, כשיצאתי מאימון מתקדמים פתאום ניר צץ מולי כשיצא משיעור של המעגל. התגאיתי על שהתעקשתי והכרחתי עצמי להגיע בזמן לשיעור של ניר (חולצה אדומה ניר) וחזי וכך תפסתי אותו שוב בשיחה לאחר המעגל ואימון היישי, מתקדמים-מתקדמים. תחושת כה נינוחה לשמוע לו. כל תשובה שלו מתחילה מהשואל, עוברת לכללי ואז, הוא מנסה למצוא את השואל דרך משקפיו העבות, מתביית עליו, משלים את דבריו, מוודא שיש פינג ופונג ופינג ופונג. מישהו שאל אותו לגבי תועלת בלמידה של דברים חדשים. הוא בעד לא להפסיק ללמוד, לא לוותר על המאמץ כנגד השכחה. האוצ', כואב. רז מחדד את השאלה וזוכה לתשובה שפירושה הוא אחד –תגביר את קצב הלימוד, דחוס יותר חומר,אל תחפש שלמות. יופי, אזכור את זה בשביל להציק לו מתי שהוא. שאלה נוספת הביאה את ניר לספר שהוא החליט לנסות להגיע יותר למרכז בשביל להזכיר ולוודא שמבינים שלמרות שאנחנו טאי-צ'י ורך וכל זה, הוא רוצה שנעשה לאט רק כדי שנוכל לנוע מהר, שנדע להתכווץ כדי להתרחב, שנהיה חלשים כדי להיות חזקים, "כמו פעם מהר יותר גבוה יותר חזק יותר, זוכרים?" כמו רוחני מתחיל אני בטוח שניר מגיע למרכז רק בשביל לעזור לי (לי! לי!) ביומבלום. למחרת נרשמתי לפאקוואה בגשקו, לעצבן את הותיקים..
--
הפגישה עם אליענה מ"תולעת ספרים" משעשעת. הג'ינג'יות שלה מוציאה את המיטב ממני ואפילו איימתי עליה בשלב מסוים לעשות לה שיימינג בלומניאני. היא לא התרשמה ושלחה אותי לדבר עם האחראי אירועים שלהם שבטוח לא יתקשר אלי. נוח להיות בשלב ההפקה שלא חייב אותם אלא רק רוצה. המעבר לקבל מבוקשי מעמדת הרוצה, סתם רוצה כי מרגיש נכון, לא עוזר לי. בפועל, לא מרגיש נכון שהנסיך והתולעת לא בשרשרת. בתחל'ס לא מרגיש נכון על כל חנות שלא משתתפת, עם שניהם זה יותר כואב כי הם חלק מההוויה התל-אביבית האישית שלי בתקופה שלפני המחשב. אליענה למדה את יוליסס ובזכותו קראה את אודיסיאה ואיליאדה כך שהיא מתחברת בקלות לרעיון הנגשת הספר. נדמה לי שתולעת ספרים היו הראשונים שחיברו חנות ספרים ובית קפה, זאת אומרת שהם הבינו את ערך המפגש האנושי סביב הספר, מההתחלה. זה אומר שכמו טאטאלה אשפיל עצמי עד שאקבל אישור או שלפחות ארגיש מסופק כזומבי צמא-דם עשיתי הכול, רוויתי צימאוני לדחייה והגיע זמן להתפרק בחלל.
