טמבור, בור סוד ונימית צחקנית פרק ב'- ישומי גשקו
מה היה השבוע, ארבעה פרקים ברב-מכר, מה שאומר שברובד האחד ומפולח שהפכתי אותו לעיקר העיקרים, הזכר-תחרותי מסמן סקסס סקסס, ואני שלם עם עצמי ללא משככים או הפעלות אדרנלין. פתירת פרק כ"ז בסופשנחת הקודם במהלך לווית סבא של עוטסב, שבו אלכס גורר את לנוצ'קה להצטרף אליו לנסיעה-סתם כדי להירגע ולא להיות במשרד נתן דחיפה. אני בעצמי סקרן לדעת מה קורה מה הולך להיות, איך ולמה. השלמתי עם הגישה של הסתערות ושיפור עמדות, גרסה אחר גרסה, גולני גונזו סטייל. השבוע התחיל ביום גשקו, העמקה פאקוואה, פשרת תקציב וזמן שקצבתי לעצמי. מסתבר שהיו מי שהגיע כבר משבע בבוקר, לא אני. אפוף נינוחות הבורגנית הגעתי מספר דקות לפני תחילת חימום הבוקר עליז וטוב לב אחרי שהחניתי בחניה היחידה החופשית שיש באזור (סוג של אקדח שמופיע במערכה ראשונה). מסגרת התרגול של חמישים דקות והפסקה כל כך נוחה שהזמן עובר בקלות והנה עברו שלוש שעות שבמהלכן עבדתי עם מספר אנשים שלא עבדתי אף פעם והיה מעניין מאוד. בצהריים קפצתי לענייני תיקון עולם וחזרתי למקומי. אני מנסה לכתוב מה קורה אבל לא מצליח, מוותר ונעמד עם כולם. מתחילים שוב חימום כשמחיאות כפיים נשמעות ומאסטר וונג מלווה בניר, אריק ומסאטר(ית) הוואנג. האימון מקבל דריבל אנרגיה. מאסטר וונג עושה הפסקת שאלות-תשובות ואני לוחש לברונו שמקווה שהוא יכתוב מה קורה פה כי אני ממש לא מצליח. ומי אתה חושב כתב עד עכשיו אמר ברונו. בשלב מסוים אומר מאסטר וונג שהפאקווה יכול להיות מאוד מעייף ואנחנו צפויים לישון טוב. צדק.
בשני, לאחר הכתיבה נוסע למניש ומשם לים. מניש הזהיר אותי שהים בעייתי אבל הטמפרטורה מושלמת. עקצוצים מלווים אותי בכניסה, לא יכול להיות מדוזות אני חושב ומבטל. מנסה שוב ושוב אך הים לא מאפשר לי להיכנס לעומק לבסוף, פאק איט, אני מסתפק בגלים קצרים וחזקים שקרובים לחוף ומתחיל לעלות. פתאום אני מזיז רגל קדמית ומסתדר על הגלשן תוך כדי הגלישה, לא פאקן יכול להיות, מנסה ושוב זה קורה, מצליח (מה זה מצליח, זה שיש שם משהו, תודעת גוף שכזאת, שחושבת ומבצעת את תנועת הייצוב) לי די ברור שהשיפור הזה הוא כתוצאה מהגשקו. בערב היה שפינוזה בחללית, אנחנו מתקדמים לפרק ה. המהלך של שפינוזה נראה יותר ויותר אמיץ. הוא לא מסתפק רק בגילוי האמת אלא גם איך מיישמים אותה. נשארנו ארבעה בכיתה עם התוספת החדשה של נסי. יהיה מעניין השנה הבאה, אולי אעשה קלסר של הספר או שאולי אקנה את הספר (איך שכחתי לקנות בשבוע הספר? עכשיו, מן הסתם, כמי שמכיר נפש חסכנותי, אחכה עד שנה הבאה..לפחות עד אז יהיה לי ידני חדש HOPE SOJ
בשלישי אני עדין מתקשה לסגור את היומנאי של שבוע שעבר וזה מעצבן אותי. אני לא יכול להפיל על עצמי יותר מדי כי כתיבת הרב-מכר מתקדמת באופן נחוש. בלילה וביום אני מקבל הבלחים של פתרונות התקדמות ורעיונות לאפיונים דקיקים יותר ויותר של הדמויות. אבל בגזרת ההפקות יש אין תשובה מכיוון אפיק (כצפוי) סיפור פשוט (טוב, הייתי לא ברור), נירה ושלומי (לא דואג, מתי שהו אקבל תשובה). אבל אני קולט כמה זה מעצבן אותי. ואז דור מבטל את הפגישה למחר. כמו כל דבר, איך שלא יהיה, שפינוזה חלקי ויפאסאנה, דבר ראשון לוקח אישית (מונע מאידיאולוגיה של שנים שלקחתי כללית) ומחליט בחמת זעם אופיינית שמופנית לעצמי שבמקום כל השטויות בקולקטיב אקדם את הפרויקטים האישיים שלי. חושב על נור כהלפרית. נוותן לעצמי פסק זמן לחשוב על הרעיון (אחרי שיש פתרון למצוקה תמיד בא הרוגע, כמו פאקן אספרגר נהייתי) הולך לים ומוציא עליו שאריות התסכול. מאתמול מתקדם לכיוון שעות שעה בים, הפעם נשאר לשקיעה. תופר הלוך ושוב הלוך ושוב, זה רק הים ואני רעבאק. THATS THE WAY AHHAHHA HAAHAA. נזהר קצת יותר מהעקיצות ולובש חולצה. המדוזות לא מגיעות או שעברו חוף. כותב לנור לשאול מה דעתה, מסתבר שהיא בקורס סאפ. הים מאוד קשה עד בלתי אפשרי ללימוד, לא הצלחתי להבין איפה היא לומדת, איפה זה חוף "גלים"
מהעמוד הראשון קולט שבלשי הפרא של בולניו ענק כמו שדמיינתי ושישתלט עלי בקלות. מנצל הפוגה ומסתער על "במזל סרטן" שלא יישב לי על המוח.
שני הפרקים הראשונים בגרסתו של יורגן ניראד לסיפור מחלתו שלו הם שעור בספרות. במעבר מהיר אני מטולטל מהגיגי שחיית ים נשגבים לסיפורו של האקדמאי גיאורג - שפרש מהבלי החיים להגשים עצמו בחקר הסדר האנושי ומת מכווץ אך בתחושת רווחה- ואז לדיון עיוני על כתיבה, קריאה וכתיבה טיפולית. הצטנעותו של ניראד, שאותו הכרתי קודם בגרסתה של אשתו לסיפור מחלתו, ושיוכו העצמי לתוך סוגה משנית כביכול של הדבר הענק הזה שנקרא ספרות הופך את חוסר הישע של ספרות להשפיע על קיומו הממשי לניצחון האדם הקורא/כותב והתענגותו באהבתו למילים עד, בפועל, רגעיו האחרונים.
גרסת ה"בריאה" מתחילה ביום שה"חולה" מגיע במפתיע לבקר אותה בגרמניה, מודיע לה על תוצאות הבדיקות והיא מרגישה שמשהו משתנה לעד. פרקים 3-5 מוקדשים לאותם ימים שבו ניראד, בשמו הספרותי פה גיאורג, כגיבור הסיפור "גזר הדין" של קפקא מקבל את תוצאות הבדיקה. תחילה הוא חש הקלה מביטול מנהלות החיים, השהיית האמונה בעתיד, הבלי המילים ההתחייבויות וזליגה להווה פשוט, לאין, לשקט ולדממה האהובים עליו. מהר מאוד הוא חוזר לעצמו. אדם מת כפי שהוא חי וניראד/גיאורג הוא דבר ראשון איש משפחה ואחרי זה כל היתר. למרות שהוא יודע שהתייעצות עם אשתו משמעותה ויתור על שאיפת חייו לביים את מותו, הוא לוקח אחריות על מי שהוא. הימים האלו בארץ, לבדו שוקל את מחיר הכניעה למערכת הרפואית, מעצבים אותו כגיבור טראגי. רק שבניגוד לגיבור הרגיל שלוחם נגד כוח חזק ממנו, שדבק במטרתו ושמביא עליו סבל מרגע שביצע בחירה, במקרה זה הכניעה, אותו ויתור על חלום ודימוי עצמי של מי שבוחר את רגע מותו, נועדה להקל על סבל האחר, מי שיישאר בחיים לאחר מותו.
פרק 6 הוא עיון מעניין בספרות המחלות. ניראד מתכתב עם ספרי מחלות ומאבחן עצמו תחילה בצד ה"חולה" ואחר כך בצד ה"חשוך" של החיים אך מוצא עצמו הכי נוח עם היותו בצד היום (המואר) של המוות. לא רק שההגדרה הזאת היא עכשווית מילולית היא גם עכשווית מעשית. מעולם לא היו החולים חשופים כל הזמן לבדיקות על מצבם. מכיוון שהחולים הם גם נסיינים של תרופות, חדשות וישנות, לקוחות פעילים של מנהלה רפואית וחברות הביטוח,ם מוצא עצמו החולה מעודכן, בין אם ירצה או לא, במצב בריאותו.
בפרקים 11-7 (סוף חלק ראשון של גרסת ניראד) עובר גיאורג/ניראד חזרה לצד החשוך של החיים. עבורי זהו חלק מאוד מעניין. זה החלק שוויתרתי עליו. מעניין לראות איך המערכת כולה, הרפואית, חברתית, משפחתית, מטפלת בסטייה (ברצון למות) ובכוח האהבה והחמלה מחזירה אותו לצד התקווה והאמונה בחיים ובקיום, כדבר האמיתי היחידי שיש, ובהמשכם. כל זה קורה בלי שלרגע גיאורג/ניראד לא מאבד אחיזתו במציאות או מפתח איזה אשליה חילופית שתסתור את סיכוייו הנמוכים להירפא.
עכשיו, כשרעיון ההתאבדות נמוג, צומח סיפור גבורה אחר. ניראד מקבל את המודעות ליכולת, בכל תנאי, להמשיך, לקרוא, לכתוב לשוחח, הדברים שהוא אוהב לעשות, להיות נפש בריאה שניתקה תלות בגוף חולה.
בחלק השני מבוצעת השתלה מוח-עצם בגופו של ניראד. גיאורג נעלם, המחלה קורית לו, לי, לנו. גיאורג היה שלב בסולם, נשל עור שנשר, בדרך לעוד זיכוך. הגיבור סובל עד קצה גבול יכולתו של בן אנוש ושורד כדי לדווח ולספר על גלגל העינויים שהוא במודע כפת עצמו אליו. במקום להפיל את האחריות על המערכת הרפואית, פתרון קל מדי, לא מוותר ניראד על העמדה שהוא זה שעשה את הבחירה להיכנס למערכת רפואה שטוחנת חולים כמטחנת בשר.
מספר שבועות לאחר ההשתלה יש שיפור וניראד מסוגל לגשת למחשב. הוא מאושר. הוא חולם הרבה. כעבור מספר ימים הוא אפילו חוזר הביתה. עכשיו הוא באמת מאושר. אני שמח איתו ואפילו מוכן לקבל, ללא שכנוע אינטלקטואלי, אלא כתחושה חווייתית מהמילים שלו שהוא ומשפחתו אכן עשו את ההחלטה הנכונה. יכול להיות שאני מוכן לקבל את ההחלטה שלו דווקא כשהוא מבחין שהוא היחידי שלא נשבר ממה שקורה לו. ניראד יכול היה להיות עוד מתאבד שחתך החוצה מהחיים, מתוך פינוק במקרה שלו או ייאוש במקרה שלי, אבל הוא לא עשה כך. היה לו את האומץ להמר ובמחיר X שעות סבל הוא הרוויח מבט-על על העולם כפי שמעולם לא חווה.
ספר חשוב, הייתי צריך לקרוא אותו אז, כשהייתי מוקף חולי סרטן בתהליך הזלפת הכימו. חובה לכל חולה
---
היומנאי נתקע לי שלושה ימים עד שהשתחררה הבחירה איזה ומה ממה שראיתי, קראתי, שמעתי, עשיתי, קרה לי התמרכזה להקלדה סופית, חצי סופית, רבע סופית אץ רץ על גלגל אוגר. בשביל זה צריך סיבולת וסיבולת בונים במרכז הישראלי. ביום הראשון, פאקוואה עומק, הצלחתי לייצר און ליין שתי שורות משהו על קייטנת הגשקו. מביך. דימוי אנגלמאיירי מתמוסס במוח והנה אני שוב במעגל. מאסטר וונג אמר שנהיה עייפים, התמוטטתי לפוף כשחזרתי וראיתי פרק ראשון מהאקסית המשוגעת שלי, בוליווד, שעתיים מהים ארבע כשיש תנועה. חתמתי יום מפרך עם בוליניו, והגית בו שלי השנה
#טמבורבורסודונימיתילדותית פרק ב'- לשורשים
