פוסטים אחרונים

טמבור, בור סוד ונימית צחקנית; פרק ז' - אם כבר מדברים על זין [יממותמדבר בונוס]

השבוע התחיל עם הבלגן של ההורים שהביא אותי להתקשר לרעות ולשאול מה מי מו כי כך (שניהם לא ישנים, חוששים ומרוטי עצבים) לא יכול להמשך כך. רעות הציעה שנלך לפגישה המיוחלת שלהם עם המומחה. הם תלו תקוות במומחה כמושיע וזה היה רעיון טוב לראות מי המושיע. כיוון שהיא לא יכלה החלטתי לדחות את הנסיעה עם נירוואנה לסדנת הויפאסאנה. צעד חכם. אמא אמרה לי שאבא לא רוצה שאנחנו נגיע כי יהיה צפוף ואני נעמדתי על רגלי האחוריות. מדהים בכמה קלות הם מוותרים פתאום, זה כמעט מכמיר לב. לפחות ניחם אותי שאבא לא רצה ששנינו לא נבוא, לא רק אני. בכל אופן סיכמנו שהם יאספו אותי וכך היה. אבא התעקש לנסוע דרך העיר. החלטה נכונה. הגענו כרגיל חצי שעה מוקדם וחיכינו, בינתיים חפרתי קצת. ההרעה אכן קרתה בגלל שהרופאה ניסתה לרמות את התוצאות כדי שיוכל לעשות סי.טי. ונתנה לאבא לשתות כמות מים אבסורדית. ארבעה ימים הם מכסים יחד על הסיפור הזה. לפרופ' צבי ורד יש רק שני כסאות רגילים (צדק אבא חשבתי, באמת צפוף) ועוד כסא מתכוונן שכנראה לא מיועד למבקרים כי קיבלתי הרבה אזהרות שלא ייפול ממנו. נזהרתי והסתדרתי. הפגישה התארכה פי שניים וחצי ובסיכומו של דבר היתה שעה ורבע. היה מדהים לראות איך הוא ניתח את המקרה של אבא, רפואית ורגשית ואיך הוא הצליח להביא לשיפור בתחושה רק עם דיבור ודיבור קונקרטי. עם הרבה הקלה ירדתי לדרום. היו שתי תאונות בדרך ועוד איזה עיכוב לא ברור ומשטרה בעוקף באר-שבע. התברר שהרישיון שלי לא בתוקף _פאק עוד מנהלה לעזאזל) ואז השוטר שאל אם יש משהו שאסור שיהיה לי ולא היה לי כוח להיכנס לסיפור הרישיון, אמרתי לא והוא פאקן עשה חיפוש. יצאתי בנס. רק כשהגעתי לשיטים ראיתי שהשוטר אשכרא הוציא מהשקית הגדולה את השקית הבינונית עם השקיות הקטנות של הבאנג והחומר שלמזלי, אומנם לא החבאתי אבל בשביל הסדר הטוב שלי עטפתי כמו שצריך. זה לקח. עוד אחד שלא אלמד. כמה בלגן היה יכול להיות.

יכולתי אבל ויתרתי על דינאמיק ובמקום זאת הכנסתי את המזרון לדום ושכבתי בצל, רוח בוקר כייפית, מאזין לצלילי הבוקר (פינת החיות מאחורי והן בולסות את האוכל שקיבלו לא מכבר) עד שכמעט איחרתי למעגל הבוקר. קבלת הפנים באשרם היתה אוהבת וחמה, חיוכים גם עם כאלו שלא מרבה להיות איתם בקשר-עין ואפילו כמה חיבוקים. עדיין קר עם חולייאטה אבל מה נעשה, המשחק ביננו הוא דו-כיווני והיא מראה לעצמי בעצימות גבוהה. עוטסב, היא ויתר הנוער במעגל לא מפסיקים להצחיק אותי, הפאנצ'ים לא נגמרים, זה כמעט חוק, להרים להנחתות כל הזמן. עוטסב מקנה לניהול המקום סגנון קומדיית מצבים, סיטקום במוסד בקצה הפלנטה, סטנד-אפ הכי קרוב לאושו שהכרתי מבחינת משחק עם העדה סביבו, מתיחת גבולות הטעם הטוב וסטירות ערנות. כשהגיע זמן 'אנאונסמנט' הוא שאל אותי אם אני הולך לעשות אשרמג'יטסו אבל אמרתי לו שיצאתי לחופש. לאמיתו של דבר, התחושה היא שיצאתי לעבודה בגלל התכנון לסגור את המקום. התמקמתי במשרד שלי, בשולחן הדר'מז' מול המשרד, העליתי פוסט לסדרת יממות מדבר והלכתי לויפאסנה. היה מצוין וקליל. ביום חמישי התחילו להגיע אורחי שתי הסדנאות האחרים, הסדנה של קארטאר וסדנת מדיטציות של אושו. איך שהגיעו האנשים הסירו רוב הצוות, גברים ונשים את חולצותיהם ובעצם הצהירו לחדשים הבאים ברוכים הבאים למקום שלנו. יותר מאוחר עלתה שאלה ממתי בעצם חזר נוהג התפשטות מבגדים שהיתה מקובלת בתחילת ימי האשרם. אני חשבתי שתמיד היא היתה עניתי והביטו בי כמי ששרוי בהזיות.

אני דוחף עצמי לכתוב על מה שקורה שם, בהכי זמן אמת שיכול, לרחיק ולהבדיל ממה שקרה באשרם בפונה שם אפילו לא היתה יכולת להביע עצמי בדיבור בעברית בשנה הראשונה. האנגלית היתה מפלט.

כרגיל אני דוחה את ההליכה ישר, שזה בסדר. במקום לכתוב על, הסיפור רקע שלי הוא כתיבת טיוטה, הכנה לכשאלמד בשנה הבאה שפה לאקאניאנית, שפת הקוד, שאיתה אוכל לבצע את הניתוח.

עם הזכרים, רובם בחורים עד 30, מערכת היחסים טובה, מחוייכת, נטולת מתחים. כיוון שבמצטבר יש לי כ-15 שעות שבועיות של התחככות ופריצת גבולות הנוחות עם זכרים, רובם ראש קשה בגילאי 30-60 במרכז הישראלי, אין לי צורך להתאמץ להיות נחמד אליהם. אין איום על מרחב בשום מצב. כמעט מדהים בסוג של הפוך על הפוך. הפעם היתה לי שיחה ארוכה (כחצי שעה) עם אלכס, טבח ומתרגל קאפוארה. אלכס הוא מאלו שמראת התודעה שלו משתקפת ביצירה, במקרה שלו במטבח ואני עוקב אחר מגוון התפריטים והאומץ לעשות דברים חדשים.

אבל כן, מי שחשוב זה הנשים

אפשר לחלק את הנשים באשרם לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה אלו שנראות כמי שיצאו מדפי המגזינים של פעם והקבוצה השנייה - סופרמרקט מגוון ואקלקטי כמו באתרי הפורנו כיום. בשלב זה עלי לחלק אותן לעוד סדרות כדי לחקור חיים ותשוקה.

תיאור מקרה: גבר לקראת סיום החלק השני של חייו יוצא מאזור הנוחות, נוסע למדבר ומגיע למקום חדש עם הרבה נשים צעירות ממנו. גבר בונה סיפור רקע – שהייה בטבע, צפייה בכוכבים – הסבר ופיצוי הולם ליציאה מאזור הנוחות. במקום יש קהילה והגבר חוסה בה בזכות מטרייה מהסמכות הגברית המקומית. דמות אב ברורה. את דמות האם החסרה מחליפים המון נשים, רובן יכולות בקלות להיות מושא תשוקה מינית אך הן לא. למה לא? הראייה האדנותית מחליפה את התשוקה ומספקת את הגבר/ילד המציץ. מה עוצר את התשוקה לבעלות פיסית ומסב אותה למבט יודע-כל, חזרה למקום נוח ומוכר.

שפע ההיצע גורם לסיפוק תמידי, בטוח. אך לחיים יש דינאמיקה משלהם . האשרם הספציפי הזה הוא מעבדת תקשורת אנושית ולא רק מקום התבוננות והתבוננות, רצוני לתקשר פורץ דרך איקס נשים לפחות, רובן ישראליות (ראוי לחקירה הנושא הזה, פליז פליז מי לא עכשיו) שחלוקתן לקבוצות התייחסות תהיה בינתיים:

הריבונות: נירוואנה, אדיטי

משרדים: קורונה, יוניטי, דנה, אדוואיה, טאיפה

מגע פיסי דרך האשרם-ג'יטסו: ווישווה, ענבל, הקטנה;שכחתי שמה {מאדורי?) וג'ינג'ית רכה

תשוקה: קראנטי וחוליאטה

מוסד חינוכי: שטות (איזה שם נפלא), פלאפי בפרוסס, קיבוצניקית כהה,

ספיישל קייס: דהרמה

את נירוואנה, שבמצב אחר היתה אולי יכולה לשמש כ"אם הגדולה", משלימת דמות אב, הפכתי לשותפה. היא הפכה להיות עבורי סוג של דמות, ניטראלית במיניותה, שאיתה יש לי הבנת-על אינטלקטואלית שנובעת מניסיון חיים משותף.

בגלל הקשר המנהלתי עם אדיטי – אשת האב, מערכת היחסים היא הכי ברורה. תן וקח מושלם משודרג. היא נראית נהדר ויופי של מושא לקנאה פלוס יש לה את הציור שמרחיב את בסיס השותפות.

ווישווה, קיבוצניקית חזקה, יושבת במשרד מול עוטסב. ללמוד אותה זה ללמוד נשים עם כוח מתפרץ יש לנו קשר לא ממומש עם אומנויות הלחימה ומבחינתי הרבה סקרנות. אני מרגיש פחד מהצד שלה ולא מן הנמנע שמדובר בהקרנה דו-צדדית.

קראנטי - הראשונה שנדלקתי עליה. מהבחינה הזאת החזירה לי את הביטחון ששום דבר לא משתנה והעדפתי לנצח תהיה לכהות-עור. למזלי הרב נמצאת בסוג של מערכת יחסים

ענבל, שטות - משהו בראשוניות (העירונית?) של שלושתינו, האחת עמוק בזוגיות והשניה בתמימות ילדותית מתוחכמת איפשרה לי לגלות כיצד מתפקד האשרם כמוסד חינוכי לדור חדש עם שפה וצרכים חדשים.

קורונה, טאיפה, ודנה –בנות המשרד מולי (+ווישווה) שלושתן בקטגוריה אחת כיוון שבפועל אנחנו רואים זה את זה הכי הרבה .יושב מולן, הן חולפות מולי כל הזמן, יפות, צוחקות, לפעמים בוכות, עצבניות, מאוהבות, שונאות. יש פה קירבה מאוד מוזרה מבחינתי, כמעט כאחיות, ללא הרבה דיבורים (כמו שהתרגלתי עם רעות, עם ניכור וללא שנאה).

יוניטי, אדוואיה - הבנות מהחדר של שרדהה. מעט דיבור, רק ההכרחי, המנהלתי. פחד, התעלמות אבל בעיקר פער גיל. ככה אני חושב, לא בהכרח שהן היו חושבות כך. צעירים לא רואים מבוגרים אלא רק בנקודתי אומר מניש וצודק. גם אנחנו היינו כמוהם

דהרמה – הראשונה בפועל שהכרתי באשרם כשרק הגעתי לראשונה בפסטיבל הדיג' לפני שלוש שנים. בטבעיות, ללא שום מעצורים היא מצליחה לעקוף את קו ההגנה בזכות מיומנות דיבורית וניהול שיחה. היא מזכירה לי את עצמי מהבחינה הזאת שהיא מסוגלת לצמצם עצמה וצרכיה ולו רק כדי לשמור על עצמאות הזמן שלה. חצי גיל, מין ומצב כלכלי שונה היא מהווה מראה מסקרנת לראש קשה מוסווה.

וחוליאטה כמובן. פה אני בצרות צרורות. מה שיכול לעשות עם האחרות, לא מסוגל לעשות איתה, להכחיש את האילמות, את הרצון הממש לא ברור להיות איתה, הפחד ממלכודת, מנפילה לתהום. המלכודת מגיעה משני כיוונים: אינטלקטואלית, במעגל, היא מצחיקה אותי כסטנדאפיסטית מנוסה, פאנץ' אחרי פאנץ', היא יוצרת תגובה, עוקפת כל מנגנון ביקורת או פשןט מוצלחת. ואז יש את כישרון אפיית ללחם ויצירת קינוחים. פה ממש אני נופל שדוד למגע הידיים הפנומנאלי אין לי אפשרות לחמוק. זה לא רק שאני לא מפסיק לבלוס את מה שהיא יוצרת, ברור לי שאני בולס אותה. וכטופינג, לא מסוגל לומר לה מילה שלא תישמע מגוחכת. זה רע מאוד כי זה מזכיר לי בדיוק את מצב השיתוק עם בנעורים עם ויקי ועמית. בתקופות מאוחרות יותר היו נשים שהשתתקתי מולן ששמן לא נחרט כטראומה כי במקביל הייתי עם נשים שלקחו יוזמה וצלחו את חומת ההגנה. פה לא. אני מולה ושיתוק שרק יכול להתפרץ בכתיבה. כיוון שכבר ידעתי שזה הולך להתפרץ משם הודעתי לה שהיא מככבת בתהליך פסיכו-כתיבתי. לא מפחידים זונה בזין ובטח לא באשרם אבל מוזר, כי שוב הייתי כל כך עסוק בעצמי שפחות התייחסתי אליה, למה זה אומר שפתאום בא מישהו וזורק עליך כל מיני דברים והולך (היי, לאן אתה הולך?) ... מתכווץ לתוך כאב השיניים

שלושת הימים וארבעת הלילות טלטלו אותי ות'חלס חזרתי על ארבע הביתה, #סופשנחת גמר אותי כשכאב שיניים התערבב עם כאב ראש. משתתפי הרטריטים והסדנאות גילו את הדום ובהו לבהות בכוכבים, מחפשי פינת התבודדות עברו לקחת מזרון ולהמשיך הלאה למדבר. בפעם הראשונה שמחתי שנירבאיה סגר סופסוף את השער. בעודי שוכב מעסה את הלחיים בתקווה להקל איכשהו על הכאב ליווה ג'נגו פנימה איזה זוג שנתקע בחוץ והלך לישון באוהל הצמוד לדום, גם סוג של ירידה ברמת החיים מאחר שיש לו התקפות של נחירות בעוצמה ובצליל שמעולם לא שיערתי כאפשרי, לא דומה לשום חיה אפילו. למזלי הרב בשישי בלילה כמעט שלא היו התקפות, רציתי לשאול אותו איך, מי, מהף הזדמנות ללמוד על ענף הנחירות אבל לא הספקתי. בחמש התעוררתי לזריחה ודי מהר קיפלתי שאריות (חוט מאריך במשרד שלי באשרם וכדומה) ונסעתי הביתה. התקשיתי לרדת מ-140 קמ"ש, תענוג לנסוע בבוקר ולמרות שהייתי במצב יותר טוב מהלילה, כבר רציתי להיות במקום אחר ובתנוחה אחרת. קבלת פני מאושרת מלוקקת. היא מיוחמת ומדממת, כך שזה מתאים לנושא השבוע. הבטתי על השיח הסגלגל (איך קוראים לו לעזאזל) שכשאני זוכר לתת לו מים הוא פורח בצורה נפלאה וחשבתי כמה טוב להיות בבית.

בלשי הפרא -- המשך קריאה

אבל רומרו, פריז 1989 פ'1. שוטר לשעבר ועובד בקואופרטיב בניקוי. נפגש עם בלאנו בפגישת מהגרים צ'יליאנים "בלאנו, אמרתי לו, לוז הענין הוא להבין אם הרוע (או הפשע או איך שלא תקרא לזה) הוא אקראי או תכליתי. אם הוא תכליתי, אנחנו יכולים להיאבק נגדו, קשה להביס אותו אבל האפשרות קיימת, פחות או יותר כמו שני מתאגרפים באותו משקל. אם הוא אקראי, לעומת זאת, אכלנו אותה. ישמרנו אלוהים, אם הוא קיים ובזה מסתכם הכול." (420)

אמדאו סלווטירה, ארמון האינקוויזיציה, ינואר 1976 פ'8. אוליסס וארטורו ממשיכים להקשות על אמדאו לגבי השיר של ססריאה "מה זאת אומרת אין תעלומה? אמרתי. אין תעלומה, אמדאו, הם אמרו. ואחר כך שאלו אותי: מה לדעתך משמעות השיר? אין לו משמעות, אמרתי, אין לו שום משמעות. אז למה אתה אומר שזה שיר? כי ססראה אמרה, נזכרתי.זאת הסיבה היחידה, המילה של ססאראה. אם האשה הזאת היתה אומרת לי שחתיכת קקה שלה עטופה בשקית זה שיר הייתי מאמין לה, אמרתי. כמה מודרני, אמר הצ'ילאני..." הם מפרשים את השיר, שהוא בעצם איור שלושה איורים: קו ישר, קו גלי וקו משונן שמלבן קטן עליהם והמילה "ציון" כבדיחה. השניים מוסיפים משולש מעל המלבן כך שהתוצאה תהיה ספינה קטנה ואת ציון הם מפרשים כחלק מהמילה 'נאבאגאסיון' – שייט.

אדית אוסטר, אלמדה 1990. הכירה את בלאנו לראשונה ב-1976 כשהייתה בת 17, עבדה בגלריה ופעילה טרוקציסטית. נפגשה שוב כשהיתה חברה של הצייר הישראלי-מקסיקני אברהם מנצור וחייתה איתו בברצלונה. מנצור נפגש עם בלאנו. הם מתיידדים. שניהם יוצאים לרכב על סוסים, שניהם רכבו טוב "...והשמש נצצה על האבנים היבשות שעל שפת הנחל והכול היה כמו מעשה כשפים, רגע אחד הייתי עם ארטורו וכעבור עוד רגע הייתי שוב לבדי, ואז באמת נתקפתי פחד, עד כדי כך שלא העזתי לרדת מהסוס, או לומר משהו, רק הסתכלתי לכל עבר אבל הוא נעלם ולא ראיתי זכר ממנו, כאילו בלעו אותו האדמה או האוויר..." בלאנו מתאהב בה ורוצה שהיא תשאר בברצלונה איתו. היא מעדיפה להיות מעשית וחוזרת למקסיקו, עוברת (שוב) משבר נפשי וחוזרת לברצלונה לגור איתו. עוברת שוב משבר ונוסעת לרומא. אחרי המשבר שם ההורים שלה מאשפזים אותה במקסיקו. היא מצטרפת לאמא שלה בארצות הברית. היא עוברת עוד כמה משברים אבל לאט לאט ככול שהיא מתבגרת ההתקפים ( כולל בולימיה) שוככים רק אחרי שנים חוזרת למקסיקו ומתחילה לעבוד במדור לפילוסופיה ולספרות אנגלית של ההוצאה לאור 'הקרן לתרבות כלכלית'"

פליפה מולר, ברצלונה, 1991, פ'3. מספרת סיפור שסיפר לה בלאנו, היא לא בטוחה אם בלאנו, היחידי סביבה שקרא מד"ב, כתב את הסיפור. המראיין שואל אותה אם היא מכירה את השם תיאודור סטרג'ון, אולי הוא כתב את הסיפור. הסיפור הוא על בחורה עשירה שמתאהבת בגנן שלה. כשהוא נפטר בגיל צעיר היא חווה משבר עמוק. היא מחליטה להוציא לפועל תוכנית שנבטה ערב מותו של הגנן ומשבטת אותו בדמות שני ילדים ומגדלת אותם בחשאי, מספקת להם את התנאים הטובים ביותר לחיות. כשהיא נפטרת, גם בגיל צעיר, האמת נודעת. הילדים יורשים את ההון שלה. "כאן מסתיים הסיפור. על רקע הדמדומים מצטיירים פני המיליונרים והנווד, אחריהם הכוכבים ומעבר להם האינסוף. קצת אפל, לא? אם אתה מחבר אינסוף עם אינסוף, התוצאה היא אינסוף. אם אתה מחבר את הנשגב עם האפל התוצאה אפלה, לא?"

חוסה לנדוירו, רומא, 1992. עורך דין עשיר ומשורר, מו"ל של כתב עת. יליד אנדלוסיה שסובל מאפליה בברצלונה. חווה אירוע מרכזי בחייו כשילד נופל לבור במהלך טיול שערך. שומר הקמפינג, בלאנו, מצליח לחלץ את הילד. התקרית מזכירה לחוסה סיפור קלאסי "הסיפור נקרא 'התהום' ומסופר בו על רועה צעיר שנבלע בנבכי הר אחד. עלם קשור היטב יוצא לחפשו אך יללות השטן מרתיעות אותו והוא חוזר בלי הילד, שאותו לא הצליח לראות אף שאנקות הכאב שלו נשמעות בבירור מבחוץ. הסיפור מסתיים בסצנה של חוסר אונים מוחלט, שבה הפחד מביס את האהבה או את רגש החובה ואפילו את קשרי המשפחה:" חוסה מתיידד עם בלאנו. כעבור שנתיים הוא בא לבקש אצלו עבודה. הוא נותן לבלאנו עבודה שולית במגזין אחר. במקרה הוא רואה שבלאנו שוכב עם הבת שלו ומתמלא תאוות נקם. הוא עוקב אחריהם אל לאחר שמתברר לו שהבת שלו מאוהבת בבלאנו הוא מחליט לסלוח ולהעלות את בלאנו בדרגה, לכותב. בלאנו לא מוקיר טובה כי לא מדובר בתשלום. "כשסגר את הדלת מאחוריו הלטתי את ראשיבידי וישבתי זמן מה מהורהר, ביסודו של דבר לא רציתי לפגוע בו. זה היה כמו שינה, כמו חלום, כמו גילוי מחדש של ישותי האמיתית, ישות של ענק. בהקיצי שמתי פעמי אל בתי....הענק נהג בזהירות ודיבר בהומור. כשנפרדנו נשקה לי בתי על לחיי." הקריירה שלו כעורך דין, כמשורר וכמו"ל פורחת, כולם מתחנפים אליו חוץ מבלאנו. הבת נפרדת מבלאנו ורצה שאביה יסלק אותה, לא מודעת שהוא בעצם מעולם לא נמנה על צוות הכותבים. הוא עובר משבר, סיפור הפגישה עם בלאנו הופך לסיוט כמו בסיפור. הוא מנסה למצוא את בלאנו ולא מצליח. חולה בסרטן אנוש ומבלה אותם קרוב לבית חולים ברומא "בכל מקרה אני יודע שאמות במרחצאות או בפארק. אני יודע שהענק או צלו של הענק יתכווצו....כעת מן הראוי לספר שתיים, שלוש בדיחות אבל עולה בדעתי רק אחת, ככה, פתאום, רק אחת, על בני גליסיה...איש אחד מתחיל ללכת ביער. אני עצמי, למשל, אני הולך ביער ופוגש חמש מאות אלף גליסיאנים שהולכים ובוכים. ואז אני נעצר (ענק עדין, ענק סקרן בפעם האחרונה) ושואל אותם מדוע הם בוכים. ואחד הגליסיאנים נעצר ואומר לי: כי אנחנו לבד ואיבדנו את הדרך."

דניאל גרוסמן, אלמדה, פברואר 1993 פ'1. דניאל נוסע למקסיקו ונפגש עם נורמן (שסיפר קודם על הגעתו של אוליסס לישראל). הוא מבלה איתו מספר ימים וכשהם נוסעים חזרה למקסיקו סיטי קורית תאונה ונורמן נהרג. אחרי שהוא משתקם מנסה למצוא את אוליסס ולא מצליח. מדבר עם מולר ועם בחורה עם ילד שהיתה חברה של אוליסס "ואז נורמן אמר: אוליסס לימה. אתה זוכר את אוליסס לימה? ודאי שזכרתי, איך יכולתי לשכוח. ונורמן אמר: בזמן האחרון אני חושב עליו, כאילו אוליסס היה חלק משגרת היומיום שלו או חלק מחייו, בשעה שידעתי בוודאות שלא היה אלא אפיזודה...ואז נורמן אמר: לא מדובר בראל-ויסראליסטים, לא הבנת כלום, טמבל. ואני אמרתי: אז במה מדובר? ונורמן למרבה ההקלה, הסב ממני את מבטו ובמשך כמה דקות התרכז בכביש ואחר כך אמר: מדובר בחיים, במה שאנחנו מאבדים בלי לדעת ויכולים להשיב לעצמנו. ומה אנחנו יכולים להשיב לעצמנו? אמרתי את מה שאיבדנו, אנחנו יכולים להשיב לעצמנו את מה שאיבדנו בשלמותו, אמר נורמן, יכולתי להפריך את דבריו בקלות, ובמקום זאת הורדתי גם אני את החלון והנחתי לרוח הפושרת לפרוע את שערי"

אמדאו סלווטרה, ארמון האינקוויזיציה, ינואר 76 פ'9. על פגישתו האחרונה באקראי עם ססאראה ביציאה מסרט. היא מספרת לו שהיא עוזבת את הבירה ועוברת לאיזה עיירה קטנה במחוז הולדתה סונורה "...מה יהיה עם כתב העת שלך? אמרתי לה מה יהיה עם הריאליזם הוויסראלי? היא פרצה בצחוק כששאלתי את השאלה הזאת. אני זוכר את הצחוק שלה, בחורים, אמרתי להם, הלילה הלך וירד בשמי הבירה וססראה צחקה כמו רוח רפאים, כמו האישה הבלתי ניראית שעמדה להיעשות בקרוב, צחוק שכיווץ בי את הנשמה, צחוק שדחק בי לברוח ממנה ובו בזמן נסך בי את הוודאות שאין בנמצא מקום שאוכל לברוח אליו...ואחר כך ראיתי את ססראה הולכת לצידי, כה החלטית, כה נחושה בדעתה, כה אמיצה, ואמרתי לה: ססראה חשבי על זה היטב, אל תפעלי בטיפשות ובטירוף, חשבי את צעדייך, אמרתי לה, והיא צחקה ואמרה לי: אמדאו, אני יודעת מה אני עושה, ואחר כך התחלנו לדבר על פוליטיקה, נושא שססראה אהבה פחות ופחות, כאילו היא והפוליטיקה השתגעו יחד, היו לה רעיונות משונים, היא אמרה, למשל, שהמהפכה המקסיקאנית תגיע במאה ה-22, שטות שאין בכוחה לנחם איש, נכון?"

סוסאנה פואיג, קטלוניה, יוני 94. בלאנו היה ידיד שלה, נפגשה איתו בבית חולים, היא אחות והוא אושפז על הכבד. לאחר שהפסיקו להיפגש התקשר אליה וביקש ממנה שתבוא לצפות מרחוק במשהו על חוף הים. היא לא יודעת שהוא מזמין אותה לצפות בדו-קרב עם מבקר ידוע דו-קרב שהוא ארגן עם מבקר ספרות. "...עלינו על הגג והוא הראה לי את הכיור, כיור בטון מקולף כאילו מישהו, אחד הדיירים הקודמים, התנפל עליו עם פטיש באיזה ערב של ייאוש...כעבור זמן, באופן בלתי נמנע, נפקחו עיני והבנתי שאין בזה שום טעם. את לא יכולה לאהוב מישהו שלא אוהב אותך, את לא יכולה לקיים מערכת יחסים רק בשביל מין. אמרתי לו שנגמר בינינו והוא לא הביע התנגדות, כאילו ידע זאת מההתחלה. אבל נשארנו ידידים..במרכז החוף נשארו רק ארטורו והגבר הראשון. אז הונפו החפצים שהחזיקו בידיהם והתנגשו זה בזה. במבט הראשון הם נראו לי כמו מקלות ופרצתי בצחוק, כי הבנתי שזה מה שרצה ארטורו שאראה, מעשה ליצנות, מעשה ליצנות בעל אופי משונה, אבל בהחלט מעשה ליצנות. אבל אחר כך הפציע במוחי ספק. אולי אלה לא מקלות, אולי אלה חרבות."

גיים פיניה, מאיורקה, יוני 94. צייר, מורה לציור, זייפן וחבר של בלאנו. השניים חלקו בתקופה מסויימת מאהבת משותפת. בלאנו הזמין את גיים לשמש עוזר שלו בקרב מול מבקר הספרות איניאקי אצ'בארנה. הסיבה לדו-קרב מפותלת ועקלקלה וקשורה לביקורת שאצ'בארנה עוד בכלל לא כתב על ספר של בלאנו. "...ואחר כך חשבתי: ואם הביקורת תהיה טובה? ואם אצ'בארנה יאהב את הרומאן של ארטורו? האם במקרה כזה, לא יהיה בכך רק מעשה מיותר אלא גם עוול להזמין אותו לדו-קרב אט אט החלו להתעורר בי סימני שאלה ראשונים, אבל החלטתי שלא זה הרגע להפגין שכל ישר. כל דבר בעתו. הנושא הראשון שדנו בו היה סוג הנשק שישתמשו בו. אני הצעתי בלוני מים מלאים דיו אדום. או קרב כובעים. ארטורו התעקש על סיף. עד הקזת הדם הראשונה? הצעתי. באי-רצון, אבל בעצם דומני שגם בתחושת הקלה קיבל ארטורו את הצעתי. אחר כך התחלנו לחפש סייפים. [501]

דהרמה ואני

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now