פוסטים אחרונים

טמבור, בור סוד ונימית צחקנית; פרק ח - רובין מיוחמת

ד"ר יורש מקבל אותי בחמש אחה"צ ומודיע לי שאין מנוס מסתימת שורש ושהוא לא נוהג לבצע סתימות שורש. אין מצב, אני אומר לו, מדמיין את המנהלה של רופא חדש, תתפנק אצל אחרים, לא זז ממך ואנחנו קובעים למחרת בצהריים. אני באיחור למרכז ומצטרף לאימון של שי, הסיכום עם עצמי ודוד (תעשה מה שאתה רוצה) הוא ששי פעם בחודש מקל לדמעה השטופה. מאחורי קיר העץ אני שומע את המתקדמים מתנשפים במאמץ. אני ברגוע, צמוד לשיניים. בבית אני מנסה לאכול שוב וגל כאב תוקף אותי. אני מוריד שני ראשים, לוקח כדור והולך לקרוא "בלשי הפרא". בלילה אני חולם שמתאמן בחורה גבוהה בגלימה ובחיג'אב לייט כזה שמתיר לגלות פרצוף עגול ונעים (יש מצב השפעת הידיעה על שחקניות כדור-עף חופים באולימפיאדה שבאו למשחק בלבוש מלא) הייתי יאנג והיא עשתה את התרגיל כיין. היא התבלבלה כי באתי קרוב אבל גמרה את התרגיל בצורה מעולה. היא אמרה שהיא לא מבינה את ההתקפה שלי, שאני לא באמת מתקיף, זאת אומרת שאני לא הולך עד הסוף. טוב..זה דווקא היה נחמד לשמוע כי אלף היא אמרה מה שאני אומר בהרבה מקרים ובית, בולשיט, התקפה חדרה למרחב. בדיוק נגמר השיעור וראיתי אותה הולכת ומדברת עם חברות. כמובן שהיתה לי הרגשה שהיא מדברת עלי אבל לא היה אכפת לי. כשחולקו הכרטיסים היא הגיעה מאחור והניחה עלי את היד, כנפרדת ממני. זה היה מהלך מפתיע שהרי מגע שכזה ואסור לפי הדת שלה ולקח לי זמן להגיב, כך שיצא שהיא הניחה את היד הרבה זמן. היא הופתעה מכך שלא הגבתי ממש ונעלמה פתאום (לעזאזל). אחרי הטיפול באה הקלה מיידית, כזאת שיכולתי אפילו ללכת לים. שוטף את המוח בים, גלים גבוהים, מכים, לא יאומן כמה שעות סבל היו ופופפפפ, נעלמו. איך פעם חיו עם כל הכאב הזה. לא הייתי שורד לא הייתי שורד לא הייתי שורד. לא משנה באיזה דרגת עושר ופינוק אדמיין אותי בחיים אחרים, קודמים, לא הייתי סוחב רגע מתקופת הבגרות, פציעה, כאבי שיניים, יריבויות עם זכרים. בלילה חולם שהוזמנתי לשחק בהצגת פרינג'. תפקידי היה לשבת בראש השולחן ולדקלם טקסט. הרגשתי מוזר בחזרה הראשונה והיחידה שהיתה, שאין שיחה על התפקיד, לא התבקשה מעורבות רגשית עם הטקסט, עם שחקנים אחרים (היו 6 סביב השולחן). הגעתי לבכורה עם אמא באיחור, לא זכרתי את הטקסט ומאחר שהגעתי ללא משקפיים לא יכולתי לקרוא אותו. הבמאי, בחור מזוקן גבוה, הכלאה של רוברט דה-נירו מזוקן ואחד הגרוזינים הענקיים מפונה עם מצלמת וידאו ענקית, התעלם ממני, שילח אותי ממקומי והתיישב על הכסא סביב השולחן. קיבלתי את זה בהבנה אך כשראיתי אותו משחק חשבתי שאולי בכלל הכול היה טריק ואני רק מילאתי מקום לחזרות.

יצר דייקנות נמרוד - להלן דייקנמרוד ועצבנות נימה להלן עצבנימה הן התכונות שיצילו אותי מעצמי. אני רואה איך אני חוזר לדימוי שלי כשעון חול (כשסיפרתי למניש הוא אמר שגם הגוף שלי מתחיל להיראות כך, מממממ....יש מצב). אני מתהפך פעמיים ביום שופך חול, את אותו חול, על קו ישר קדימה. מחפש באתר מתי בפעם האחרונה רובין דיממה על הרצפות. מתבאס שלא כתבתי בלוח נתונים. נו מור. נו, נראה אותי. עדין לוקח אותה לים ורואה אותה מתעמרת בזכרים סביבה. כמו ילד קטן עדין לא טורח לבדוק באמת איך זה עובד אצל נקבות כלבות, כל מה שצריך זה לחפש אבל במקום זה פותח עשרה מסכים עם שידורים מהאולימפיאדה.

GIF by TAPE [Vilnius / Lithuania]

אבא ענה והיה מאושש מספיק בשביל לנזוף בי על שלא התקשרתי. יופי, שיפור. כאב שיניים אתה לא מאמין נחת עלי בסופש, אני גמור, מחר טיפול שורש. טוב קח את אמא היא כבר תספר לך....לא לא..נאנקתי, עזוב מי מת מה שלומך? אמא סיפרה לי מי מת. חברה נגאלה מייסוריה ואשתו של יהושוע אחרי מאבק. עכשיו חזרה מלוויה, חסכתי ממנה את ההערה הקבועה – עונשו של מי שחי. היא שאלה מה שלומך ואמרתי כאב שיניים איום מיום שישי אחרי מדיטציות. נו, אמרה ומה אתה לוקח? כלום. נו באמת ההתמכרות לעשבים משגעת אותך, קח כדור למה את ה סובל. למה למה למה למה תיקצר לה את חוסר המוכנות לבזבז משכך לבאמת אלא רק לעונג של העונג של בן המלך ואם צריך לסבול את נתרגל בהזדמנות עונג ביציאה מגל כאב איום כמודט מקצוען

#טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק ח' – רובין מיוחמת

המסך הלבן - טמבל טמבל (Bowie from here - בואי מכאן)

זהו, פתחתי את שידורי האולימפיאדה. מטיפול שורש אצל ד"ר שגיא לשלושה קרבות של מוקי שגיא, בסדר לא הסתדר, נתתי לעצמי ברונזה על שהגעתי הלום בשלום. היפני קשוח, רפאלה סילבה במגרש ביתי בוכה בהתקווה וצוחקת בפנים עם מדלית זהב, אלכס גלעדי שלנו מגיש מדליה ועכשיו בקפיצה למים נשים, איזה יפות המתמודדות .

#טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק ח' – רובין מיוחמת

קישור לאתר באטמן

יאללה קלישאות לעוכרי שמחות

זוהר ארגוב (כשלינדה בולדר תגיע לגמר)

‫#‏טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק ח' -רובין מיוחמת

שרית חדד- לינדה

הערב הגיע לטיפולי אישי, טומרקין בצד ומגיע באמצע. אין לי מושג מה זה אומר עבור הישראלים כי השידור מאיטליה, מרגיש טוב כזה. טוב, אפשר לסמוך שעד שאייצר פוסט יחכימו אותי ואז הופה לאימון. תמתמ חזרה הביתה. היא הבן אדם הכי מאושר שראיתי השבוע. היא הביאה את הלנובו המדובר ולפני זה הביאה עצמה לעמדת הכי מבינה שיש בלאפ טופס. עיניה בורקות על כל בלינג של הווינדוס 10 שותה את ווינדוס 7 של השולחני הקשיש.

ו' באב התשע"ו

יעקב טומרקין עלה לחצי הגמר באולימפיאדה

השחיין הישראלי דורג במקום ה-16 במוקדמות אחרי שנגע בקיר בזמן של 1:57.58 דקות.

‫#‏טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק ח' – רובין מיוחמת

"בלשי הפרא" המשך קריאה:

ז'אומה פלנלס, ברצלונה, ינואר פ'1 1994. הסגן של איניאקי אצ'בארנה בבדו-קרב מול בלאנו "בוקר אחד צלצל אלי חברי ועמיתי איניאקי אצ'בארנה ואמר לי שהוא זקוק לסגן בדו-קרב. הייתי קצת בהנגאובר כך שלקח לי רגע להבין מה בדיוק איניאקי אומר לי, מה גם שזה לא היה ממנהגו לצלצל אלי הביתה, ודאי שלא בשעות כאלה. אחר כך, כשהסביר לי, חשבתי שהוא מותח אותי וזרמתי איתו, אנשים נוהגים למתוח איתי, זה לא משהו שמפריע לי, וחוץ מזה איניאקי הוא איש משונה, משונה אבל מושך..." הוא מצרף אליו חברה בהנחה שאם תהיה מעורבת בחורה המצב "אם תהיה שם אשה הדברים לא יכולים להיות נוראים כל כך". הם קצת מאבדים את הדרך אבל לבסוף מגיעים לחו. הוא עדין לא מאמין שהפארסה הזאת תימשך. "בשנייה אחת של צלילות דעת ידעתי בוודאות שכולנו יצאנו מדעתנו. אבל אם לאותה שנייה של צלילות דעת קדמה שניית-על של צלילות-על (אם יורשה לי הביטוי)שבה חשבתי שהסצנה הזאת היא התוצאה ההגיונית של חיינו האבסורדיים. זה לא היה עונש אלא קפל שנפרם פתאום על מנת להראות לנו את אנושיותנו המשותפת. זו לא היתה קביעת אשמתנו הסתמית אלא סימן לתמימותנו הפלאית וחסרת התועלת. ...קימה ואני נשמנו לרווחה ואני פלטתי עיגולי עשן אל האוויר המחניק של החוף המזוויע ההוא והרוח נשאה מייד את עיגולי העשן, בלי להותיר זמן לשום דבר, ואיניאקי ויריבו המשיכו להתקוטט כמו צמד ילדים טפשים"

פרק 23 מתייחד בסיומת הדיאלוגים שלו. רוב הראיונות בזמן ובסביבת מקום ליריד הספרים במדריד

איניאקי אצ'בארנה, ברצלונה, 1994 פ'1. "הביקורת מלווה את היצירה כברת דרך, אחר כך הביקורת מתפוגגת והקוראים מלווים את היצירה. המסע יכול להיות ארוך או קצר. אחר כך הקוראים מתים והיצירה ממשיכה לבדה, אם כי קוראים אחרים ומבקרים אחרים באים ומתלווים למהלכה.......לבסוף היצירה נודדת במרחב האינסופי בבדידות שאין לה תקנה. ויום אחד היצירה מתה, כשם שכל הדברים מתים, כשם שיחדלו להתקיים השמש וכדור הארץ, מערכת השמש והגלקסיה וזכרונם הכמוס ביותר של בני האדם. כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים כטרגדיה"

אאוריליו באקה, מדריד 1994, פ'1. הסופר שקרב המילים בינו לאצ'אבריה דחפה את בלאנו לדו-קרב "...נוכח חיי השלווה שאני עמל לבנותם, חובה עלי להודות כי: 1) בתקופת סטאלין לא הייתי משחית נעורי לריק בגולג ולא גומר עם כדור בעורף. 2) בתקופת מקארתי לא הייתי מאבד את משרתי ולא הייתי נאלץ למלא דלק בתחנת דלק. 3) בתקופת היטלר, לעומת זאת הייתי נמנה עם היוצאים לגלות ובתקופת פראנקו לא הייתי מחבר סונטות לקאודיו או לבתולה הקדושה כפי שעשו דמוקראטים רבים מקדמת דנא. ודבר שקול כנגד דבר. אומץ לבי מוגבל, אין ספק, אך גם מה שאני מוכן לבלוע. כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים כטרגיקומדיה"

פרה אורודניס, מדריד 94 פ'1. מנתח את ההבדל בין התקופה בעבר שסופרים הגיעו ממעמד גבוה וכשהחלו לכתוב יצאו נגד מעמדם, לתקופה היום שרובם מגיעים ממעמד נמוך והכתיבה היא כלי לטיפוס בסולם החברתי "...הם משכילים כקודמיהם...הם חרוצים הרבה יותר...והם מתנהגים כיזמים אוכגנגסטרים. והם אינם מתכחשים לשום דבר, או מתכחשים רק למה שקל להתכחש לו...הםא אינם מתאבדים עבור רעיון אלא מתוך טירוף או זעם. כל השערים נפתחים לפניהם ללא סייג. ולכן מצב הספרות הוא כפי שהוא. כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים בהכרח כקומדיה."

חוליו מארטינס מוראלס, מדריד 94, פ'1. "הותרתי מאחורי את המכוניות ההרוסות, את מגבלות הכתיבה, את 3*3=9. זה עלה לי במאמץ רב. הותרתי מאחורה את ה-A ו-E השותתות דם כשהן תלויות מגזוזטרה שלעיתים אני שב אליה בחלומות...מקור ההשראה שלי הוא המלנכוליה. האם אני שקוע בחלום השביעי או שמא באמת מגיעות לאוזני קריאות התרנגול מקצהו הרחוק של היריד?....כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים כתרגיל בכתיבה מוצפנת."

פאבלו דל ואיה, מדריד 94, פ'1. מספר על התקופה לפני שייתפרסם שחי על חשבונה של דוורית, בלי הרבה משותף עד שמיד לאחר שהחל להתפרסם עבר לחיות עם אחת ממעמד גבוה יותר שאיתה הוא יכול לשוחח. הוא עדין שומע את צעדי הדוורית ברחוב. משתוקק לפגוש אותה. " לפעמים אפילו מתחשק לי לקבוע אתה באחד הברים בשכונה שלה שהיא כבר לא השכונה שלי ולשאול אותה על חייה: אם יש לה כבר מאהב חדש, אם מסרה איזה מכתב שהגיע ממלזיה או מטנזניה, אם היא עדין מקבלת בחג המולד את השי לדוור. אבל איני עושה זאת. אני מסתפק בשמיעת צעדיה, ההולכים ונחלשים. אני מסתפק בהרהור על אודות מרחביו העצומים של היקום. כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים כסרט אימה."

מארקו אנטוניו פלאסיוס, מדריד 94, פ'1. "הנה משהו על כבוד המשוררים. הייתי בן 17 והיתה לי תשוקה שאין לעמוד בפניה להיות סופר. הכשרתי את עצמי. אבל לא ישבתי בחיבוק ידיים בזמן שהכשרתי את עצמי, כי הבנתי שאם אנהג כך לעולם לא אצליח. משמעת ומידה של חן חנפני, אלה המפתחות לאן שאתה רוצה להגיע....יש האומרים שאני גרסה משופרת של אאורליו באקה...אני ממשיך באותה התמדה. ממשיך לייצר, ממשיך לטפח את הידידויות שלי, עוד לא הגעתי לגיל 30 והעתיד נפתח לפני כוורד, ורד מושלם, ריחני, יחד במינו. מה שמתחיל כקומדיה מסתיים כתהלוכת ניצחון, לא?"

ארננדו גארסייה לאון, מדריד 94, פ'1. בהמלך נסיעה למזרח נתקל במספר קוראים שספריו שינו להם את החיים. הוא חולם על יוחנן המטביל ששולח אותו לנאפל וגם שם הוא נתקל בקוראיו. בעקבות החלום עובר לעיירה קטנה בספרד אך לא מצליח לכתוב עד ששוב חלום מדרבן אותו ומצליח למרכז אותו "...מקץ שלושה חודשים הנחתי שלוש מאות וחמישים עמודים על שולחנו של המו"ל שלי. הכותרת: העידן החדש והסולם האיברי. היום כפי שנאמר לי, נמכרו יותר מאלף עותקים. מובן מאליו שלא חתמתי על כולם, שהרי אינני סופרמן. כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים בהכרח כמחזה מסתורין".

פלאיו ברנדואאין, מדריד, 94, פ'1. "ראשית כל: הנה אני כאן, מסומם, מפוצץ בכדורים נגד דיכאון, מסתובב ביריד הזה הנחמד לכאורה שבו לארננדו גרסיה לאון יש כך וכך קוראים, ולבאק, שהוא ההיפך הגמור מגרסייה לאון אבל מקודש כמוהו יש כך וכך ואפילו ל....וגם לי – למה ללכת סחור-סחור – יש את קהל הקוראים שלי, המופרעים, המוכים, אלו שיש להם בראש פצצות ליתיום קטנות, נהרות של פרוזאק, אגמים של אפמינול, ימי מלח של רוהיפנול, בארות סתומות של טרנקימאסין, אחי, אלו היונקים מהטירוף שלי כדי להזין את הטירוף שלהם....כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים כתפילה לעילוי נשמות בחלל הריק"

פיליפה מולר, ברצלונה 95, פ'4. בשדה התעופה מספר לו בלאנו על גורלם של שני חברים סופרים, פרואני וקובאני, שניהם ממשפחות עניות. הפרואני היה מהפכן, ברח מצ'ילה התפרסם וכשחזר לצ'ילה נרדף על ידי כולם, ברח שוב, נהייה מיסטיקאן, לא הפסיק לכתוב, הרבה פחות טוב אבל מדי פעם מוציא שירים יפים. והקובאני, הומוסקסואל, נרדף על ידי המשטר, חלה עד כדי שלא היה מסוגל להקליד את ספרו האחרון ואז התאבד "זה מה שסיפר ארטורו כשחיכינו למטוס שעמד להוציאו מספרד לתמיד. חלום המהפכה, סיוט בוער. שנינו צ'ילאנים, אמרתי לו, ואנחנו לא אשמים בכלום. הוא הביט בי ולא ענה. אחר כך צחק, נשק לי על שתי הלחיים והלך. כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים כמונולוג קומי, אבל אנחנו כבר לא צוחקים." [526]

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now