פוסטים אחרונים

טמבור, בור סוד ונימית צחקנית; פרק י"ב - פור אליז

יומני היקר [הגחכה?-], כך יצא שעיקר הנושאים שייכתבו השבוע הן מסוגת הדברים שאני לא כותב. הסיבות לא לכתוב על משהו הן על פי רוב קשורות יותר לאילוצי זמנים ופחות להדחקה שגורמת לשכחה או לתעדוף נמוך ברשימת הנושאים שקרו באותו שבוע. אבל להדחקה יש כלים ערמומיים בארגז הכלים, עוזרי משנה של אני שרוצה כבר להגיע לשלוות הסיפוק של אחרי הכתיבה, אחרי שהשתחררו המילים באיזה סדר שהשביע רצון של עורך על, אותו סופר-אגו אחראי על דקדוק והתאמה חברתית. הסיבה שדווקא השבוע יש לי זמן לכתוב על הדברים הייתי למשל כותב בכוכבית, מסוג ההערות של פוסטר וואלאס אבל אני פוחד שאם אתחיל, אפול למלכודת אילוץ הזמנים ואני מוותר. פגישת המבוא ללימודי לאקאן וסוג של הבטחה שנתתי ליהודה ישראלי שאכתוב על הפגישה הן זרז רציני. אחרת אולי בכלל הייתי בוחר לכתוב על לא יודע מה, יש רשימה מוכנה של דברים שקרו השבוע כל מה שאני צריך זה להביט ולהרחיב אבל לא. אם כבר יצא ברולטת החיים שדווקא בשבוע מבוא לאקאן יוצא לי לכתוב על כל הדברים שאני לא כותב עלי להרים את הכפפה, בלי או עם, כבר לא יודע ולא ממש רוצה להתעכב על זה עכשיו, שבעצם הדברים שלא כותב הם אני האמיתי או לפחות החלק הנכבד ביותר שלי. מה שאני כותב, בכתיבה הבדיונית וביומנאית על סדרותיה הם, כיוון שעלו לפני השטח, שטחיים בלבד. העומק מבעבע.

הפגישה: גם המארגנים הופתעו ממספרם הרב של האנשים, כ-60 ביחס של 1:3 לטובת הנשים, שבאו לשמוע לאקאן על הבוקר בשישי בסטודיו מחול בסוזאן דלאל ולכן לא ישבנו במעגל כפי שהם תכננו אלא ארבעת המנחים מולנו. קיבלנו מדבקה קטנה לשים על החולצה. בתור מי שלא אוהב לשים מדבקות על החולצות משום מה לא עוררה בי המדבקה את ההתנגדות הקטנה ביותר. חשבתי על זה כשנכנסו וייחסתי את זה למצב רוח המעולה ותחושת הכול הכבוד לי שהגעתי ועוד בזמן שפעמה בי כשנפגשתי במפתיע עם שלומי וסיגל שהגיעו לרחוב הרצל לחפש מיטה לבן שלהם. שלומי הביט בתמיהה בגיליון "ישראל היום" שהחזקתי בידי "אתה?" הוא שאל. מי אם לא אני ומערכת יחסי עם בני אור ומאור, מחלק "ישראל היום" שחזר לעבודה לאחר היעדרות של חודש. דחסנו לדקות ספורות מול חנות הרהיטים את כל מה שהחסרנו בשנה ומשהו שלא התראינו, עם סיגל אפילו יותר, הזדמנות פז מרוממת רוח, שצבעה בזהב את בוקר סופשנחת חוץ משנזכרתי שלעזאזל לא עשיתי איתם סלפי. פאק. זה העסיק אותי עד שהתחיל הפאנל. כל מנחה סיפר על רגע מכונן שהיה לו בטיפול. ד"ר יהודה ישראלי דיבר על הרגע בטיפול שהפנים את ההקבלה שתת המודע יצר בין חובה לעבודה ועצר אותו עד אותו רגע להתענג ממלאכתו, ריפוי בדיבור. סוזי רויזין סיפרה על ההקלה שלאחר הסרת כובד משקל ההבטחה שנתנה לאמא שלה כשעזבה אותה ונסעה לישראל. דפנה בן-זקן סיפרה על אפשרויות פענוח חלום שחלמה בלילה לפני פגישת ההכנה לבוקר המבוא הזה. בחלום היא המתינה בפינת רחוב בפריז ביום אפרורי לפגישה עם המטפלת שלה שאליה נהגה לנסוע אליה שנה. היה משהו נעים בצורת הדיבור שלה. כשנסי ואני בסוף המפגש החלפנו חוויות ודנו בשאלה לאיזה פסיכולוג היית הולך? אני בחרתי בה. נסי בחר בעידן אורן. עידן אורן סיפר על משמעות מתהפכת של מילים שנגלתה לו כשחש וביטא צער כלפי מוגבל-תנועה ממש לפני טיפול והאופן שבו נחלץ מאותו זמן פקק שלאחריו יכול היה לשתף אחרים ולהדביק בתשוקה אחר שורשי ההתענגות של המילה. הקהל הורכב ממטפלים ברובם, לפחות כך היה נדמה לי, לא בדקתי ולפחות מטופל מקצועי אחד, ככה הצהיר על עצמו בשלב השאלות-תשובות בעל חנות בגדי ילדים מקועקע שישב מאחורינו. אני כן כותב עליו לאות התפעלות על שדווקא מכל האנשים הוא נחקק בזיכרוני ואני לא יודע אם בגלל הקעקועים או היותו מטופל מקצועי.

שבוע הבא אסע לאשרם אכתוב על נשים

לא רוצה לכתוב על אור, הבן של חיים. לא רוצה לכתוב על הבעיות בהפקת יום גולדמן אולי כי אין ואני סתם ממציא. לא רוצה לכתוב על הבעיות בהפקת ערבי יוליסס ואני יודע ששם לא ממציא. אנחנו, ויקטור, דור ואני מרוב שמתאימים זה לזה, רק מרחפים מעל ההפקה, וכרגע זה מתבטא שהם לא עונים למייל. ברור שמדובר רק בשכחה או דוא"ל שהולך לאיבוד, משהו תמים לכאורה, הצרה היא שהמושג תמימות בנתיב בין ג'וייס ללאקאן הוא כמו רמזור בכביש 6. אין דבר כזה.

ברשימת הדברים שלא כתבתי עליהם נמצא הספר מובינג/אסף גברון שסיימתי השבוע. אני לא אוהב להישאר אדיש לספר ופה, לא יכולתי להישאר אדיש בגלל הנושא, לא ממש היה איכפת לי מהדמויות והן היו אמיתיות. הכרתי כאלו. והתחלתי את כלב רץ/דון דלילו. הקריאה גב אל גב מחזירה לפרופורציה. דלילו כותב ספר מתח. גם אם היה רוצה הוא לא יכול היה לכתוב ספר סוגה רגיל. הנושא: המאבקים להשגת סרט פורנו שצולם ככל הנראה בבונקר של היטלר. ספר חד, לא נעים, נושא לא נעים, גיבורים לא נעימים משכבת שפע ממון וזמן.

נכנסתי למצב והצטרפתי. אדון גושדן קטן סביב זירת הלכודים. הידיעה נדחקת לשולי העין. היחלצות יזרעל פיינסט מרגישה נחמת סערה ציבורית. הפרצופים שנראה כסדרה שסופה התחיל עד לתום הערעורים בעליון חולפים במסך. לנשום. זה רק כאב האחר, העונש של מי שחי. מצלצל לקייטן לעזרה עם השיאומי , לא פשוט לארגן פגישה פאקן לא פשוט. גם הפור אליז שהתחלתי ללמוד לנגן לא פשוט, התווים מבלבלים אותי. הכול מבלבל אותי חוץ מלשבת על הכסא. זה פרפקט.

#טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק י"ב – פור אליז

Apollo Brown - Statistics

הים התנקה לאחר גל הביוב ששטף אותו. מיד שהגענו לחוף חטפתי נזיפות מדובר רוסית שלא אהב שרובין רודפת אחר ציפורים. זה היה מביך כי הוא צעק עלי שוב ושוב ולא ידעתי איך להעביר לו את המסר שזה בסדר, היא משחקת איתם והם משחקים איתה. בהיתי בנחישותו להתבטא. הוא לא היה שיכור, אולי קצת מבושל מסוף היום בשמש, לוחץ זרועותיו לצלעותיו לסמן מעוף ציפור, נובח לסמן רובין ורץ קלות לסמן ריצה. קפאתי. לא ידעתי איך להציג את הצד שלי בסיפור. שוב ושוב הוא נפנף בזרועותיו, עד שממש לא היה נעים לי, משכתי בכתפי ונכנסתי למים. באסה שלא סופרים אותך. רוח חזקה מבלבלת את הגלים ואותי. שלוש פעמיים הגלשן מפספס בסנטימטרים משכשכי מים. בפעם השלישית הוצאתי לעצמי כרטיס אדום. השיחה עם מאסטר ניר בוטלה מחר. אני דוחף לעצמי מנטרה לאמחכהלאףאחדלאמחכהלאףאחד ותופר שינג אי. בבית מחכה "נרקוס" עונה 2

#טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק י"ב - פור אליז

Pleasurekraft - Sinister Strings

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now