פוסטים אחרונים

סיפורים שהארץ אהב; השריטה מאת פניה עוז-זלצברגר

הגלישה במדרון הסיפור הבלשי רצופת הפתעות. אי שם בעלילה, מצאתי עצמי שבמקום להתעמק בשאלה “מי עשה את זה” סטיתי להרהורים אחרים לגמרי. כמו הגיבורה, שחזרה, רק מאימת רגשי האשם לבנה לקחת את מגבת הפאאור רינג'רס ונתקלה במשהו לא צפוי, כך הרגשתי לגבי סיפור “מי עשה את זה” האחר הזה. העלילה סחפה במהירות עד שתאוותי למצוא את הרוצח ולהרגיש נחמה על שהסדר חזר לתיקנו, נשארה אי שם מאחור, זועקת לסדר תקינות חדש. המספרת, “סטודנטית שנה רביעית לפילוסופיה ובי-איי כללי עם דגש בלימודי תרבות. אני נשואה לירון ואם ליותם” מצאה בשירותים את גופת המרצה שלה ללימודי מגדר. הסיפור מלווה את ניסיונה לשמוע לתחושתה הפנימית ולעזור לפועלת הניקיון, החשודה העיקרית במעשה. במהלך הסיפור היא מניחה-לא כדי להסית את הקורא, אלא כדי לשקף נאמנה את תחושותיה- מקפצות מילוליות שהקורא ההגיוני, זה שרוצה לדעת מי רצח את המרצה, לא יוכל שלא לחשוב. שתי המקפצות הגדולות הן לימודי המגדר ומושג הסיבתיות. “..כשנטע בר־זיו הסבירה לנו את השינויים שקריאה פמיניסטית תחולל בנו (כך היא היתה מדברת). זה כאילו בא טרול, היא אמרה לנו, מין שד צפוני כזה ארך ציפורניים, ושורט אותך בעדינות ברשתית של העין, ויותר אף פעם לא תראי אותו דבר. כל דבר שתקראי ותשמעי תמיד תחשבי, למה זה כך ולא אחרת, ומה היה קורה אם היינו מנסים בדיוק הפוך” מול “..תראי מה את גורמת לי: אנחנו נכניס לקורס שלנו נושא חדש, נפנה בשבילו שתי פגישות לפחות, ונקרא לו סיבתיות ופוליטיקה, או הפוליטיקה של הסיבתיות. זאת אומרת, בעברית פשוטה, למה יש בנו אנשים וקבוצות שמעדיפים שהעולם יהיה פרוע ומקרי, ואחרים מתלהבים מצירופי מקרים דווקא, ואצל אחרים כל דבר ודבר ראוי לו שיהיה הכרחי וקבוע מראש, ועוד אחרים היו רוצים לנווט בכל מקום בכוח רצונם שלוח הרסן.” הסיפור הוא יהלום, יש לו תכונות של פצילות ושקיפות, סריג אטומרי רב גוונים .”..ונירית אמרה כמה היא לא אוהבת את כל הסריגים האפורים הצרים האלה שלובשים השנה. פתאום חיבקתי את נירית: צלולה שלי, אתך אני לא פוחדת”. הגיבורה, חנונית שעושה את הסיכומים הכי טובים (ונותנת להעתיק) מבצעת מהלך אמיץ. הסיפור הוא הראיה בדיון הפילוסופי והפוליטי שמתנהל בראשנו עם קריאתו. קרש מורם באסלת השירותים בזירת הרצח הוא לא רק ראיה שתפליל או תחלץ את החשודה אלא נקודת שבה השאלה- כיצד לאנשים יש דעה שונה על אותו עצם חיצוני מקבלת תשובה משולשת: אמונה לגבי עצמך, לגבי אנשים אחרים ולגבי העולם מתמזגות לתמונה, משתנה ללא הרף של המציאות. הרעיון שאפשר לצמצם ידע למקור אמונה יחיד בלבד התמוטט כפי שהתמוטטה עליונות החשיבה הזכרית מהרגע שהיא נחשפה לזווית ראיה אחרת

קישור לסיפור, זוכה תחרות 1999

איור אדריכלי: רן מונטה

השריטה

פניה עוז־זלצברגר

אלמלא המגבת של יותם, ההיא עם ההדפס של הפאואר ריינג'רז, לא הייתי חוזרת למלתחת הנשים של בריכת האוניברסיטה ולא הייתי מתפרסמת בתור מי שמצאה את הגופה של דוקטור נטע בר־זיו. יואב דהאן לא היה חוזר לחיי, הפעם בתור עורך דין, ופרופסור גד שנער לא היה נאלץ לשנות את תוכנית הקורס המבוקש שלו, "סיבתיות, הכרח ומקריות בהגות המערב". אבל במגרש החנייה תפסתי שהמגבת נשארה על הקולב וידעתי שאגיע הביתה רק דקות לפני זמן האמבטיה. הרי גם אם אגניב לו אותה בדיוק למקום, יש תמיד אפשרות שהילד יידע שלקחתי לו בלי רשות חפץ פרטי שלו. שנתיים וחצי זה גיל רגיש.

נטע היתה שכובה מאחורי הספסלים, מה שיכול להסביר איך זה שבהתחלה לא ראיתי אותה. תתארו לכם, כך סיפרתי אחר כך עשרות פעמים, שאפילו הלכתי לשירותים. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שסווטה המנקה, שתמיד איכשהו מסתובבת שם או יושבת עם העיתון הקטן הרוסי בקצה הספסל הקבוע, כנראה כבר הלכה הביתה. אחר כך נחקק לי הכל בזיכרון, למשל שחשבתי לי איך זה שבשירותים של הבנות כל כך הרבה פעמים את מוצאת את המושב של האסלה מורם למעלה, כאילו מישהי שהיתה שם לפנייך חשבה שעדיף לה בלעדיו, ישר על החרסינה הצרה של האסלה. וככה זרמו המחשבות ויצאתי מהתא ואספתי את המגבת של יותם מהקולב מעל הספסלים, ופתאום, כך אני מספרת לכל מי ששואל, פתאום נטע שכבה שם מתה עם הפנים לרצפה.

לשוטר הסברתי איך ישר ידעתי שזאת היא, בגלל הידיים היפות שלה עם הציפורניים החשופות. רק שבועיים קודם נירית התלחשה אתי באמצע ההרצאה, כשנטע בר־זיו הסבירה לנו את השינויים שקריאה פמיניסטית תחולל בנו (כך היא היתה מדברת). זה כאילו בא טרול, היא אמרה לנו, מין שד צפוני כזה ארך ציפורניים, ושורט אותך בעדינות ברשתית של העין, ויותר אף פעם לא תראי אותו דבר. כל דבר שתקראי ותשמעי תמיד תחשבי, למה זה כך ולא אחרת, ומה היה קורה אם היינו מנסים בדיוק הפוך. פתאום תרצי לדעת למה במודעות האבל בעיתונים הנשים המנוחות הן לעתים קרובות "אלמנתו של...", אבל הגברים המנוחים הם אף פעם לא אלמנים של אף אחת. ואז נירית קטעה לי את חוט ההקשבה ואמרה לי כן כן, ציפורניים של טרול, אבל דוקטור נטע את הציפורניים על האצבעות החמודות שלה אף פעם לא גידלה, שכבת לק הם לא ראו מעולם. וזה בזבוז וחבל, כי היה מתאים לה.

השוטר היה איש מבוגר, היו לו עיניים דווקא ירוקות, ודווקא ממזריות. הוא סיפר לי שסווטה עוכבה לחקירה ושכלי הרצח כנראה היה אבן מסותתת גדולה שנשארה מהשיפוצים במרכז הספורט בחורף שעבר. לנטע היה תכשיט בודד על הצוואר והוא נעלם, מתברר שהיתה לה שם צלקת קטנה של ניתוח ועליה היא תמיד ענדה את התכשיט הזה, שעכשיו אנחנו יודעים שהיה זהב זהב, ואני באמת חשבתי שהוא לא הסתדר נכון עם שאר הבגדים שלה. אבל אני את סווטלנה קצת מכירה. היא אשה חייכנית. כמה פעמים דיברתי אתה במלים שסבתא היתה אומרת, שטו־שטו וספסיבה, ורוצחת היא לא. רציתי למצוא איש מקצוע שיסכים לעזור לסווטה חינם והיכרתי רק את המשפטן יואב דהאן.

המשרד שלו היה ליד שדרות רוטשילד והוא לא היה שותף, סתם שכיר, ולכן הוא לא היה כתוב על הטבלה בכניסה. הפקידה שלהם נתנה בי מבט גועלי, אבל יואב נשאר אותו דבר, כמו הבחור שהכרתי ארבע שנים קודם. נזכרתי איך אחרי הפגישה הראשונה אתו אמרתי לנירית שהוא לא ממש הטיפוס שמלקקים אתו מעטפות לקראת הבחירות בסניף מרצ. מעניין מה הוא מצדו אמר עלי. יואב נראה עכשיו עסוק ושקדני, אבל הוא הקשיב, שמע, וישר הסכים להיפגש עם סווטה ואפילו דיבר אתה בטלפון הביתה. הסתבר שלבעלה קוראים שמעון והוא מדבר קצת יותר טוב עברית. יואב גם רצה שאיזכר בדיוק מה השוטר שאל אותי ואם הוא דיבר עם סטודנטים אחרים של המרצה שנרצחה. סיפרתי לו שהשוטר תיחקר את נירית והיא אמרה לו, את זה עוד הספקתי לשמוע, יש לנו בתוכנית לימודי תרבות כמה מרצים לא רעים אבל נטע בר־זיו, תשמע ממני, חבל על הזמן. ככה נירית אמרה עליה? יואב שאל, ואמרתי כן, נטע היתה מקפיצה, היא היתה נהדרת וחידשה לי הרבה, ואתה אם רק היית יוצא לפעמים משערי הפקולטה למשפטים היית רואה שיש עוד דברים בשמים ובארץ מלבד קבצים של פסקי דין. ופתאום יואב הסתכל עלי חזק ושאל אותי איך הילד, ואם האבא שלו איש המחשבים מצליח להגיע הביתה לטפל בו כשאני עד הערב בהרצאות, ואחר כך עוד שוחה בבריכה. שנינו השפלנו מבטים. כמעט הצטערתי שאף אחד לא שרט אותי ברשתית העין כדי שיואב כבר לא ייראה לי אותו דבר כמו פעם.

אני סטודנטית שנה רביעית לפילוסופיה ובי-איי כללי עם דגש בלימודי תרבות. אני נשואה לירון ואם ליותם. עד היום אני עוד לא בטוחה למה באמת דברים קורים ככה ולא אחרת. אבל זה לא אומר שלא למדתי משהו בשיעורים המאד־מתוקשרים של פרופסור שנער, שהוא גבר גבוה ורזה ושחיין מעולה (אני רואה אותו לעתים קרובות במסלול המהיר), שנשאר גם בגיל חמישים חתיך. נכון שהשיער החלק שלו כבר כמעט לבן, אבל יש לו פה דק, ציני ומחוטב, ועיניים שנוקבות אותך ישר פנימה, בעיקר אם את הטיפוס הפיסי שלו, ואני כנראה לא. לכן אין לו מושג איך אני מסתכלת עליו בשקט בשקט כשהוא מקנה לנו מושגים נבחרים בתורת הסיבתיות. הוא זז על הקתדרה חינני וגמיש, והאולם תמיד מלא, כי לפי סקר אגודת הסטודנטים הוא היה בשנה שעברה מקום שני אחר נטע בר־זיו ברשימת מרצים מצטיינים של הפקולטה. לפעמים באים לשמוע אותו עיתונאים וכותבים עליו במקומון. הוא אמר לנו שהשיח הפמיניסטי זאת מכבסת מלים, ומה איכפת לו אם הפילוסופים הגדולים היו כולם־כאחד גברים כל עוד הרעיונות שלהם מגדירים לנו את גבולות הידיעה.

תקחו את דייוויד יום, החכם שבסקוטים, שאמר שגם אם דברים קורים תמיד אחד אחרי השני, בשום מקום לא כתוב שהם קרו אחד בגלל השני. מישהו פעם ראה סיבה מסתובבת ברחוב? לא. אז סיבות ותוצאות זאת המצאה שלנו. דרך העיניים שלנו אנחנו קוראים בעולם סיבות. החלון לא נשבר כי האבן פגעה בו, הוא נשבר אחרי שהאבן פגעה בו; זה כל מה שאפשר לראות בוודאות.

יש לי עשרות דפים של סיכומי שיעור על דייוויד יום. המון סטודנטים לוקחים ממני להעתיק או לצלם ואני ברצון נותנת. הוא לא התחתן, לא התעניין בנשים אבל כנראה שגם לא היה הומו, פשוט חי לו בלי סקס. נירית אומרת שטיפוס א־מיני יותר קל לו להטיל ספק במציאות שמסביבו. הרי כשאת מזדיינת, את יודעת בוודאות גמורה שהבן אדם השני קיים. בעיקר אם הוא מחזיק מספיק זמן כדי לתת לך תחושה של יש שאין עליו עוררין. נראה אותך כותבת את זה במחברת בחינה, נירית.

השוטר אמר ליואב שהוא חושב שהרוצח אולי היה גבר, כי מצאו אסלה מורמת בשירותי הנשים, ועכשיו מחכים לתוצאות מעבדה של המים. הוא לא מאמין שנטע עוררה במישהו קנאה אקדמית, בקושי פירסמה שלושה מאמרים, ובתור מרצה אמרו לו שהשיעורים שלה היו לא משהו, שהם היו בזבוז זמן. הוא חקר גם את הבעל של סווטה, שאצלו רשום בתור סמיון, חשב אולי על שיתוף פעולה בין בני זוג. יואב אמר בכעס גדול שהשוטר פשוט לא קורא נכון את כל הסיפור. הרי שום ראיה, ולו גם נסיבתית, לא קושרת את סווטלנה לעניין. דיברנו על זה שכשהלכנו בתוך השדרה, הלוך ושוב שלוש פעמים מהיכל התרבות לאלנבי ובחזרה.

רציתי להגיד לו תשמע יואב, לעור שלך יש בדיוק את הארומה המטרפת ההיא שאני עוד זוכרת טוב. ומה אם הייתי אומרת לו משפט שמתנגן לי בראש כבר שנים כמו איזה שיר שמקורו לא ידוע, גוף כגופך, מתוק כל כך, לא במהרה יישכח. אבל במקום זה שתקתי. רק בסוף אמרתי לו, יואב, הידעת שאצל דייוויד יום שום דבר לא קורה בגלל משהו, אלא רק אחרי משהו? ויואב ענה לי, עינת עינת, ביזארית היית וביזארית נשארת, אבל הלב - זהב. רק מה, זהב שרוט, יואב.

במקומון עשו כתבה גדולה על מי רצח את נטע בר־זיו. אותי הם היו מנועים מלראיין, אבל הם שאלו יפה מאוד את כל השאלות בכוחות עצמם. אפילו שאלו אם נטע נפלה קורבן לשוד מקרי או למלחמת תרבות בלתי־נמנעת. נירית ואני ויותם ישבנו בבית הקפה שלנו ונירית רצתה לדעת אם זה שנטע היתה כל כך יפה יכולה להיות הסיבה, אם יופי הוא אי־פעם באמת סיבה. ואם אני לא פוחדת ללכת בערב לבריכת השחייה כשהמלתחות כל כך נטושות. פתאום שתינו חשבנו על הגוף המת, ונירית ציטטה את נטע שתמיד אמרה לנו שהגוף הוא בעצם המצאה של תרבות, ושגם הזהות המינית שלנו היא מין בניין שאנחנו בונים לעצמנו. אבל איזה מין המצאה זה גוף מת? אז עברנו לעניינים אחרים, למשל החורף, ונירית אמרה כמה היא לא אוהבת את כל הסריגים האפורים הצרים האלה שלובשים השנה. פתאום חיבקתי את נירית: צלולה שלי, אתך אני לא פוחדת. והתחלקנו בעוגת פירות־יער לזכר הטרול.

בבת אחת, הייתי אומרת בן לילה, יותם שלנו הפסיק להתעניין בפאואר ריינג'רז ועבר לצבי הנינג'ה, האלה שלפחות יש להם שמות מתולדות האמנות. פתאום נצבט לי עליה הלב. מה היא בעצם רצתה, לאן היא חשבה שהיא הולכת, ולמה היא הגיעה פתאום למלתחת הנשים בבריכה, הרי שחיינית היא לא היתה. והאצבעות היפות והחזקות שלה.

הלכתי לשעת קבלה של פרופסור שנער. המסדרון היה ריק ושקט. אמרתי לו שאני יודעת הכל. הוא חייך בפה המחוטב שלו: סוקרטס היה מסכים אתך, אבל בואי, החוכמה היא להוציא את זה ממך לאוויר העולם. הוא תמיד מדבר בשלווה, מלא ביטחון עצמי מפונק מהסוג שלאף אשה אין. החדר היה מלא ספרים וז'ורנלים באנגלית ובגרמנית ותדפיסים של מאמרים שגד שנער כתב. שאלתי אותו אם הוא אישית בעניין של ההכרח או של המקריות והוא שאל אותי למה אני לא קמה עם השאלות האלה גם באולם ההרצאות. ידעתי שאם הוא היה יכול הוא היה בחפץ לב מכה אותי. ואז הוא חשב קצת ואמר לי שפוליטית הוא מאמין בסיבתיות חלשה, כזאת שמשאירה מקום לרצון החופשי ולשותפות של גורמים ולהפיכות של תהליכים, אבל פילוסופית הוא יודע אחרת.

כרגיל בחדרי המרצים באוניברסיטה הזאת נעשה נורא קר. גד שנער סיפר לי על אבן הפילוסופים שהופכת הכל לזהב. וגלש לדבר על תיאוריות שלא הכרתי, כל מיני שמות שלא מלמדים אותם לתואר ראשון, דייווידסון, מאקי, לואיס. ככה עבר המון זמן, זמן מהסוג המתמשך־חמקמק שלא מודדים. גד שנער אמר לי שאני רציונליסטית מטבע ברייתי, שסטודנטית כמוני צריכה לעזוב את לימודי התרבות ולעבור לפילוסופיה חד חוגי. הוא אמר לי שיותר טוב שאקרא ישר את ניטשה, המסטר האמיתי של כל החדשנים האלה, ואראה בעצמי מה אני חושבת. ואולי כבר קראת אותו על בוריו ואת זאת שצוחקת על כולנו. תראי מה את גורמת לי: אנחנו נכניס לקורס שלנו נושא חדש, נפנה בשבילו שתי פגישות לפחות, ונקרא לו סיבתיות ופוליטיקה, או הפוליטיקה של הסיבתיות. זאת אומרת, בעברית פשוטה, למה יש בנו אנשים וקבוצות שמעדיפים שהעולם יהיה פרוע ומקרי, ואחרים מתלהבים מצירופי מקרים דווקא, ואצל אחרים כל דבר ודבר ראוי לו שיהיה הכרחי וקבוע מראש, ועוד אחרים היו רוצים לנווט בכל מקום בכוח רצונם שלוח הרסן. ובעניין אחר, אמר לי כשליווה אותי לדלת, גבוה וחינני, מי שמתעסק בדיני נפשות, כמה טוב לו לדעת דיני ראיות. לרגע השפתיים הדקות והמרשימות שלו רעדו.

בערב הלכתי שוב לבריכה וסווטה היתה במקום הרגיל עם העיתון, מחייכת אלי כשהתנגבתי, שלום שלום וספסיבה. לא ידעתי באמת מה היא חושבת אבל ממתי אנחנו באמת יודעים. נסעתי הביתה. יותם הרחוץ כבר ישן כמו טרול זעיר וצח. אבא שלו ירון היה במיטה וקרא במקראה שלי מהקורס של נטע בר־זיו, "העדשה הפמיניסטית, ממרי וולסטונקראפט לנעמי וולף". לשניה עברה לי בראש השאלה מה יהיה עם כל מי שנרשם לקורס הזה. מה יהיה אתי. ובגלל שעמדתי שם בשקט, ירון הרים אלי זוג עיניים ודיבר. גם אם הן צודקות באלף ואחד דברים, הוא אמר לי, אם יגידו לך שכולנו דומים, שכל הגברים דומים, אל תאמיני. לרגע לא חשבתי כך, עניתי לו.

פניה עוז־זלצברגר היא פרופסור להיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת חיפה. מאז

זכתה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" בשנת 1999 בזכות הסיפור "השריטה", כתבה גם את הספרים "ישראלים, ברלין" (2001) ו"יהודים ומילים" (בשיתוף עם עמוס עוז, 2014). מחקריה עוסקים במעבר של רעיונות בין לשונות ותרבויות, בהיסטוריה של הספר ושל התרגום, ובמקורות היהודיים של המחשבה הפוליטית באירופה. היא גם כותבת מאמרי דעה בעיתונים בישראל ובעולם, ובהם הארץ, וול סטריט ג'ורנל, ניוזוויק ופרנקפורטר אלגמיינה צייטונג.

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now