טמבור לDUDE ; פרק א'- עקומת סמיילי

הרצון לכתוב אליך כתוספת בוער במוח. עדיף לנסות מאשר להתאפק ולהסתכן במיינד פאק. לא במקום להיפגש אלא בנוסף לפגישה. בפגישות אין לנו זמן, המון סיפורים נעמדים על קו זינוק ברכס ומתחרים מי יגיע ראשון ללשון. מרבית הנושאים שלא הגיעו לכלל דיבור בפגישה לא יאבקו להכריז על עצמם בכתיבה כראויים, לא יעשו מאמץ לבטל את כישלון הדיבור, לדלג על משוכת הלשון ולהגיע לאצבעות. חור שחור מעלים המון נושאים בחיי. אין בהכרח סיבה הגיונית כחוסר פעילות למשל, שמסביר מדוע נושא אחד ראוי לשיחה ונושא אחר לא. מהתלה נצחית, אשרמג'וטסו, ורדנלזוז.אורג.יל, קומיקס, גינת הפרפרים ומיזם החקלאות הקהילתית, בית הספר למוסיקה, שרשראות השירים ביו-טיוב, תעצומות נגד ויקיפדיה וקוראים בכופרים - כל אחד מהם הוא סיפור מלא שעות חיים של כשלון מפואר ראויים לסיפור או אפילו להתייחסות קלה וזה לא קורה, רעבאק. מעצבן. למה מודחקת הכתיבה על נושאים אלו ולמה מעצבן?

כתיבת הרב-מכר מניבה ייאוש תמידי עם פרצי התלהבות-שקיעה סדירים. הנה, על שולחני "רצח בשבת בבוקר", מקריות שחוזרת בסדירות של שלושה חודשים שעור כתיבה וכתיבה בסוגת בלש. בזכות הבחירה קיבלתי רישיון מטעם עצמי למזמז 40 שעות מינימום לשבוע כעבודה. נקודת ההתחלה כל כך נמוכה שעקומת השיפור בין הגרסאות במצב סמיילי מורחב. בגרסה הזאת כהצעתך יש יותר אהבה והשוטרים הרבה יותר יעילים. נטייתי להסחת הדעת גורמת לי לגלוש למסעות ארוכים ברשת במהלך הכתיבה. מבחן לדמויות אם הן קוראות לי חזרה.

בתלם משחקי חברה נכנסת לשנתה השנייה, חוברת ליזמי פסטיבל תל-אביב לשירה. אחרי רבע שעה שיחת נימוסיו הציע עודד רעיון למיזם ספרותי אחר, חדש. הצלחתי כחמש דקות לתעדף את "יומבלום" על יום זיכרון דברים באחד לאפריל, היום שבו מת אביו של גולדמן. ה"לא" צרם באוזני שברור שיש "כן" אך התענגתי בנותני לרעיון לפעפע במוחי. אופפפפפ. יש מצב שיעזור מאוד להפקה שאני נוסע לברלין ולא פה

במדרגות ה"חללית" בדרך ל"קוראים בכופרים", שיעור/עיון בשפינוזה השבועי, פגשתי את מיכאל שחזר משלושה חודשים בהונג-קונג שם פיתח איזה סטארט אפ בסדר גודל ענק בחסות חברת מגה-ענק. מאחר שמכיר אותו מנעוריו והוא מגאוני המחשבים הראשונים שהכרתי עם אפס נכונות להשחתה פטפטנו קצת על גורלם של נתיני אומת ההזנק. לשאלתי היכן הוא מתגורר עכשיו הוא משך בכתפיו ואמר שבינתיים הוא גולש-ספה בנימה לא משכנעת של "כן אני יודע שזה לא בסדר". הכיתי במצחי על הרעיון שצץ לי: האם יכול להיות שישראל מ"זיכרון דברים", הפסנתרן ונגן עוגב שמתגורר בביתו של צזאר, הוא ממציא גלישת ספה? נכון שהוא לא עובר ולן בבתים שונים שזה סוג של חוק בקאוסרפרדוטקום אבל בל נשכח שישראל הוא גרסת ניסוי מעידן טרום טרום.

ופתאום בער לי שהאיש ללא משפחה ושם-משפחה, היחידי בספר עם כמאה עשרים דמויות, ייחשב כאחד ממפתחי התחדיש הישראלי של גלישת ספה ולרשימת שבחי הספר, שהקדים לתאר את שקיעת השבט הלבן התל-אביבי אפשר להוסיף את נטייתנו העירונית להשתקע ולהזניק מחדש

שלוש צורות כתיבתי: המהירה, הארוכה והרפויה מכסות מגוון כה רחב של נושאים שלא פלא שאני זקוק לנענועי גוף יומיים. כשמלקה עצמי איך לא יצרתי עדין סדרה לטאי צ'י מנענע לאיזה שיח לקאניאני , מה היה לנו פה? חוסר יכולת לייצר סיפור משם דוחפת לעיין בתנועות. ואני לא שם! לא קלטתי את צורת גופו של האחר ויתכן שיהיה עלי ליצר אחר מעצמי. אבל הכי כייף לקרוא. אמא צדקה כשראתה את פרצופי חוזר מעוד ניסיון כושל למצוא את ההנאה הגופנית באיזה ספורט "עזוב, לך לקרוא, יותר טוב". באופן לא מוזר רגשות התודה שיש לי לה לגבי הקריאה לא הורידו מאיזה אחריות שהטלתי עליהם בגלל כישלוני כמוסיקאי. כמה שניסיתי, לא הצלחתי למחוק תחושה שלו כך וכך הייתי מפזם בעוז רב יותר לא מכבר. בשיחה עם אימי על הנושא, שופע סופרלטיבים לעצמי על שחזרתי לנגן ומנסה להדביק בחזרתי לנגינה גם אותה, לא יכולתי שלא לשטוח קובלנתי והיא הגיבה במפתיע. במקום לשלוף את נאום אתה תמיד מאשים, היא נעצה מבטה, צמצמה עיניה החומות קלות ואמרה "אם היית באמת רוצה, היית מנגן" שחדר אחורנית לתוך כל אותן שעות שבהן העדפתי לשכב במיטה ולקרוא, מאחורי הקיר טל מנגן בתופים שעות על גבי שעות ועסוק מדי בגלישה במילים בשביל לטרוח למחוא כף

ב"מכונת הנצח של אלכס", פרויקט כתיבתי/קריאתי השיתופית, ממשיכה דובה במסעה אחרי אלכס. הגעתי לשלב (המוכר) שבו קצת לא נעים לי עבור הסופר/ת שעכשיו תקוע איתי בגוגל כל חייו, רעבאק כמה זמן לוקח לו (לי) לקרוא ולכתוב. מנסה במקביל בעזרת הכתיבה אליך לסדר את מכתמי הכתיבה/קריאה בסדרת-על בשביל האתר. דובה ממשיכה במסע שלה אחרי אלכס ומגיעה למפעל בגליל שם עבדה אמא של אלכס ומתיידדת עם מזכירת המפעל שהיתה שכנה שלהם. הגעתי לשלב בספר שלא בא לי לעשות ספוילרים. לא בהכרח בגלל שהמזכירה מספרת על משהו סופר-דרמטי, יותר משקרו קודם, שהרי כבר למדתי שאצל הגר ינאי יש כל הזמן התרחשויות. דובה שניסתה להתאבד, דופקת נפקדות מצה"ל, נכשלת בפיתוי ידידה נמצאת במערכת יחסים איתי שהכול מאמין לה. דמותו של אלכס מתעבה בצורה מעניינת. ככול שיודעים עליו, אמו ואביו הנעדר-נוכח יותר כך מתברר יסוד הפנטזיה בחייו. עוצמת חווית ה"אין" של אלכס שבעזרתה יכול היה להתמקד ולקלוט כרצונו את היופי, המוחשי והדמיוני, של סביבתו להעיר באנשים חוויה דומה. דובה מתחזקת מסיפורה של המזכירה והיא נוסעת למדבר בעקבות הרמז האחרון למקום הימצאו של אלכס. שם, בחוות בודדים באמצע שום-מקום, נחישותה מוליכה אותה שולל אחר אשליה חזותית של אלכס והיא מועדת ונופלת. זהו, היא הגיעה לקצה גבול יכולתה ועכשיו אין לה ברירה אלא לחזור לביתה. בבית נמצא האב המנותק והקצין גיא שארב לה כדי להחזיר אותה לבסיס. מתפתח בינם ריב שבו מטיח בה גיא את סיבת מסירותו אליה – הוא רואה בה את העונש האמיתי שלו על חלקו בתאונת אימונים שבגינו הורחק לבסיס הצבאי בו נפגשו. דובה מרוכזת מדי בעצמה בשביל להבין אשמה או אחריות לאחר שהוא לא מומצא. כשבתום שירותה הצבאי מנסה דובה לאחות את קשריה איתו, היא נוכחת שמאוחר מדי. הקצין גיא ממשי מדי בשבילה, לא חשוב לה מספיק בשביל שתיאבק עליו. חלק א' של הספר מסתיים כשדובה עוזבת את הבסיס בפעם האחרונה. היא מבחינתה כבר מוכנה לפרק הבא בחייה ומפנימה כדקירה בחזה שלא תראה אך שכן תתגעגע לחרמון. הר החרמון שאותו לא תראה יותר מחלונה, נוכחות זכרית דוממת כאביה ואלכס, קיר לחלומותיה הפך גם הוא לחלום שיוקרן על קיר אחר ומחשבה זאת עוזרת לה להמשיך הלאה, לעתיד.

דיוויד בואי נפטר, בן 69, סרטן, הוציא לא מכבר אלבום אחרון מהורהר ועכשיו לך תסביר, לך תספר,לך תכריז, לך לתנחם, לך תריב,לך תקליד,לך תשיר, לך דיוויד בואי.

דברי נחמה: על שהספקנו להתראות, על שהספקנו לשמוע עד הסוף

בבוקר קראתי קצת בספר "מפגש עם חוליית הבריונים". אומנם רק בפרק 10 אך ככול שאני מתקדם לקראת פרק 12, קשה לי להימנע מלהגניב אליו מבטים כי הוא כתוב בצורה מאוירת, שחור לבן, משחק לעיניים. קוראים לפרק "הפוגות רוק'נרול גדולות מאת אליסון בלייק", והוא נכתב בעתיד, בין 2020-30, על ידי בתה של סאשה, דמות ראשית בספר שעובדת בתחום הפקות המוסיקה. אחרי הפוגה של כתובית שחורה וכתובית עם איור שיכול להיות מוסבר בעזרת תורת הקבוצות יש סיכום מאויר של הוכחות לגבי חשיבות ההפוגה ודוגמאות ל- 13 להיטים מסוף שנות ה-60. כיוון שיש 13 פרקים בספר ו-13 שדירים הנחתי שיש קשר ובדקתי שיר מול פרק. "יאנג אמריקנס" של דיוויד בואי הותאם לפרק 9 "ק'יטי ג'קסון פותחת את הפה על אהבה תהילה וניקסון". מה לעזאזל הקשר חשבתי וגיגלתי, מצליח לפספס את החדשות על מותו. מסתבר שיאנג אמריקנס היה הלהיט הראשון של בואי עם קרדיט לג'ון לנון ששורה מהשיר "יום בחיים" כלולה בו. השיר העליז לכאורה הוא מבט מרושע על אמריקה בימי ניקסון שהתפטר יומיים לפני הקלטת השיר. בפרק 9 מספר עיתונאי בכיר לשעבר (ואח של אשתו של מפיק מוסיקה מצליח שסאשה, זאת שבתה תכתוב בעתיד את הסיפור) את הנסיבות שהביאו אותו לתקוף את קיטי ג'קסון בת ה- 21, כוכבת להיט קולנועי שהכניס מאות מיליוני דולרים שהוא נשלח לראיינה. לג'קסון יש כלב ששמו ניקסון. היא העניקה לו את השם כי היא אהבה את הצליל והיא יודעת שהיה פעם נשיא בשם ניקסון אבל זה לא העניין. אלוף אתה דיוויד בואי

David Bowie- Space Oddity Original Video (1969)

נון ביתים:

liza jane - bowie - 1964

עיצוב: יהודה דרי, גיטרה אקוסטית וניו-יורק

פרויד מאחורי סורג חלון חלום בקיר עיצוב: אבנר אברהמי

Bohuslav Martinu - First Sonata - Flute & Piano

בביצוע אורי שוהם וחנוך גרונפלד

WHIP POOR WILL ציפור לילית מומחית למחבואים, השראת המוסיקה, אכטונג תת-מודע אט איטס בסט