פוסטים אחרונים

קאטהSeFini; פרק ב- הדיפת מתקפה מימין

שבוע עמוס רגשית עבר. היו בו כמעט הכול: מיתות, לוויות, פגישת פיוס, התחלת עבודה, התחלת לימודים, מנהלות כלכליות שנואות, ים גבוה מאוד, וגשם סופסוף. כל זה קורה על רקע תפאורת ארגזים מהמעבר של תמרה. דווקא נחמד לי שהוא מתעכב. בלאו הכי אני שונא פרידות חטופות והנה עבר קו המוות של תאריך העזיבה היעד ושום מוות לא קרה. רובין סופגת עליה את רוב המטען הרגשי. היא הפסיקה לאכול, ישנה יותר מהרגיל ומייללת המון. אתמול, אחרי שהלכתי לישון היא השתחלה למיטה ונרדמה בלי לזוז כך שלא הרגשתי אותה עד שהתעוררתי מוקדם בבוקר והבנתי למה אני דחוק בזווית מוזרה. הנחתי רגלי עליה אבל היא מצאה את התנוחה מאד נוחה ולא זזה אלא כשקמתי. עשינו הובלה לדירה וכשחזרתי יצאתי איתה לים. הים היה שקט וסתם שחיתי בכייף. היא השתוללה כרגיל, איתי ועם הרידג'בקית החמודה שלפעמים אנחנו נפגשים בגינה. כשחזרנו היא בכתה במכונית (משהו חדש מהשבועיים האחרונים) וכשהגענו הביתה, לא נגעה במזון אלא יבבה מעט וצנחה לישון. עכשיו הכנתי לה תבשיל נקניקיות ואורז. אם היא לא תיגע בנקניק, זה סימן לצרות.

העובדה שלא הצלחתי לכתוב אפילו בשליפה על ואלה או ליאור הכעיסה אותי לא פחות משמותם העציב אותי. אי- הכתיבה, הכתיבה שלא יכולתי לבצע היא במונחים החדשים שאותם אני לומד סימן ומסמן כשלעצמו. אני זוכר את ואלה, את נחמדותה, לבביותה, השמחה שהיא עוררה באימא כשהגיעה לארץ, החריצות המדהימה שלה ומשפחתה. פעם אחת היה לנו תאקל, כששנינו עמדנו משני צידי המתרס לגבי הטיפול בגידול שהתגלה לאימא. היא כמובן צידדה בטיפול הממסדי וביטלה בזלזול את טיעוני. היא לא היתה היחידה. אמא הספיקה לראות אותה לפני מותה ולהביא לה קומפוט מעשה ידיה. ואלה, שבשלב הזה כבר לא דיברה וסירבה לאכול, אכלה עצמאית במלא תאוות החיים שעוד נשארה לה. כעבור מספר ימים היא נפטרה. בלוויה פגשתי את ++ שלא ראיתי אותו מאז הסקי והייתה לנו פגישה מצוינת. שמחתי, כי היתה הרגשה חמוצה בסוף הסקי בגלל ויכוח פוליטי חריף (כמו שצריך להיות בדיון פוליטי כנה). יש לי הרגשה שללוויה בלילה, מתחת לכוכבים ולא באור יום ועם גנרטור מטרטר, היה כוח ששיקף את ואלה; תמיד יש פתרון, העיקר להמשיך לנוע.

את ליאור ראיתי מדי בוקר מכיתה א' ועד כיתה י' ושלוש אחה"צ בשבוע בתנועת נוער ומרגיש שלא הכרתי דבר. מנגנון ההכרות לא ידע לנסח דבר מעבר למה שההורים שלו עשו ובאיזה מקצוע היה לו קל או שהתקשה. זה לא הספיק כדי לשמר קשר. אחרי הצבא ראיתי אותו שלוש פעמים; פעם אחת כשהסיע אותי חזרה מפגישת מחזור של הכיתה ב"בארי" ובפעם השנייה לאחר כנס הצופים. בפעם השלישית היתה בפגישת מחזור שארגנה סמדר שהתעצבנה שלא מצאו אותה בפגישת כיתה. הפגישה המשמעותית היתה לאחר פגישת הכיתה שהתקיימה ב"פולה", בית קפה/מסעדה בסוף רוטשילד. באתי לשם עם מונית שירות ובנסיעה טמן הזרע לסיפור "פגישת מחזור". לא רציתי ללכת אבל לא יכולתי לכבות את המשהו הסקרני שבתוכי. הנימוק שהכריע היה ש"הלא משנה שום דבר" לא משנה אם אלך. [יכול להיות שגיא דחף אותי ללכת ולא יכולתי לומר לו "לא" ] היתה לנו שיחה ערה ליד הפסל של בן-גוריון. את החשוב הוא שמר בבטן, ליותר מאוחר. ליאור החזיר אותי לתל-אביב מפגישת הכיתה. נסענו במכוניתו המרווחת והשקטה. הפרט הזה זכור לי כי לא היתה הפרעה מלחוש כמה שקט, עצוב ומוטרד הוא היה. הוא סיים סדרת טיפולי כימו בסרטן המעי הגס שתקף אותו, דווקא עכשיו אחרי שהתחתן שנית ונולד לו ילד/ה. הסרטן פגע לנו באותו חלק במעי. ההבדל בננו לא הסתכם בעובדה שהוא עבר את סדרת טיפולי הכימו ואני לא אלא שאני רציתי למות והרגשתי פספוס משעשע שהמוות לא קרה. הוא לעומת זאת חש שהמוות נקש על דלתו מוקדם מדי, שהוא עדין לא מיצה את החיים. כיוון שליאור היה עדין נפש הוא חשש מתחושת ההחמצה, מהזעם שלו על הפספוס. הוא לא היה במצב לשום בדיחה (משום מה אני מקשר בין העצב שלו, להקשבתי הפאסיבית והשקט במכונית) וכל מה שיכולתי היה רק להנהן ולהזמין אותו להתאמן אצלנו. הוא לא הגיע. ניסיתי שנה אחרי ולא היתה תשובה במספר הטלפון אולי כי הפסיק לעבוד.

הרצאה של פרופ' שי לביא פתחה את שנת הלימודים. הנושא היה "החוק של אנטיגונה: צדק פילוסופי וצדק פואטי". הגעתי על הקצקץ אחרי שתוכנת הניווט כשלה, הטעתה ומבחינתי כבר התרחש צדק פואטי בזה שצייתי למנהג ההורים, לקחתי מרווח זמן ענק שנוצל במלואו. אנטיגונה כמשל חוק הטבע מול חוק המדינה, סדר מול תהו ובוהו, ההיגיון האנושי מול היגיון המכונה, אני מול גוגל מאפ והווייז, ניצח האיווי החזקJ של הפה ועכשיו. בוודאי אחרי התחלה שכזאת אני אזדהה עם קריאת המשורר (הלדרליין) את אנטיגונה שהאדם האדם נולד לחטוא, חטא במובן פספוס. הטרגדיה מאששת את הקביעה שאדם סובל לא בגלל אשמה על מעשה מסוים אלא כי כך נגזר, הסבל הוא תוצאה מתבקשת של פספוס. השיחה במהלך הדיון נסבה על המשפחה ה"דפוקה" של אנטיגונה, על ייחודה של מערכת יחסים בין אחים והיותה היחידה שהיא בלתי הפיכה ועל מצבה הרגשי של אנטיגונה כשבכוונה הקדימה את ערך המשפחה לערך הציות לחוק ביודעה שזאת עבירה שמשמעותה מיתה. לאקאן עצמו אמר על המלך קריאון שטעותו היתה שחשב על כולם בניגוד לאנטיגונה שחשבה רק על עצמה ולכן פעלה בטבעיות ובהלימה לחוק שלא נכתב, כי חוק שלא נכתב הוא הכי קרוב לממשי.

השיחה של ד"ר יהודה ישראלי למחרת נגעה ישירות בחומר הלימוד/עיון של השנה הקרובה וחשפה עוד רובד מדוע דווקא בחרתי ללמוד לאקאן. זה לא שחשוב לי לדעת מדוע בחרתי אבל המאמץ להגיע וזמן הנסיעה יוצר באופן מיכאני את השאלה- למה לאקאן? אז מהיום ברור לי שלאקאן טוב לי לשיחה הנרקסיסטית ניו-אייג'ית, שבמקום להתעסק באלו דרכים מביית אותי החוץ והסופר-אגו, יוצר הפרדה בין חלום למציאות הרי שעכשיו אני יכול להשתחרר לגמרי לתוך חיים בתוך שפה, להשתחרר מהרצוי לרוצה, להתמזג עם החלום ולהישאר בעונג. מכיוון שהכי קרוב למציאות הוא הלא-מודע הממשי, אותו קיום כמועקה מה שנותר לעשות הוא להבין את השפה ואת השנינות והסמליות במילה. נראה לי שהבנתי יותר את ההתעקשות שלי לנסח את תנועות הקאתה וברור לי שנכון לשלב אותם באותה סדרה בשנה הקרובה. אם מערכת גוף האדם מייצג רגשות ואפשר לקרוא בסימפטומים את המאוויים הרי שתנועת הגוף בטקסיות כמו בקאתה מאפשרת לבדוק את מערכת היחסים בין המסמנים בגוף של המאוויים. את כתיבת הרצף והכתיבה היומנאית שהיא פחות מוקפדת מטבעה אפשר להשוות למלמול ועונג המלמול היא ההתענגות על החי, האקראי והמודחק.

--

דווקא עכשיו קריאת "ציפר ובני מינו" תופסת תאוצה. האם מתח המעבר של תמרה החוצה והיציאה למטלת פרנסה דורש קריאת ספר שבצורה פרובוקטיבית הוא על התענגות אחרת, אנטי ממסדית אפילו כדי להכעיס. לימודי לאקאן מורידים את הרתיעה מספר הומואי מופגן והומאי ישראלי, בעברית, שעבורי הוא הרבה יותר מאיים. לא שמרגיש צורך להתנצל על היותי סטרייט או לפחד מיצירת פרובוקציה מכוונת סביב המין. לאקאן אומר שהמין הוא תמיד טראומה ו- It’s never too late for happy childhood. נשים פטורות לתחרותיות מגדרית עד גיל מסוים. לעומת הזאת תחרותיות

תחילת העבודה ב"שמונה" היתה מפחידה אבל פחות מפחידה מתחילת העבודה במסעדות האחרות שעבדתי. חוץ מאצל מרגרט שם הכול היה חדש והיא עצמה הפחידה לכן לא פחדתי מהעבודה עצמה, כל מסעדה/בית אוכל גרם לפיק ברכיים שמעולם לא לתעל באמת לעבודה דקדקנית. יכול מאוד להיות שהדברים ישתנו. היה משהו לאחר שעת עבודה, דווקא כשברורה היתה בערותי היחסית קרה תהליך הפוך לחוויית העבודה אז, לפני שנת אפס, אצל ירון ויונתן. פתאום היה ברור לי שאפשרי לי ואין סיבה בעולם שלא אהיה טוב בתפקיד. תחושה דומה חוויתי מול חנן בפארק שפתאום צצה אותה מחשבה לא אופיינית שבעצם אין סיבה אמיתית שלא אדע את הקאטה. כמובן שמאותו רגע התחלתי לדפוק פוקאצ'ה אחר פוקאצ'ה. השוואה בין שתי התקופות ביחס לחומר-גלם ובעלי המקצוע סביבי מזכירה את ההבדל בנהיגה על רכב ואופנוע בין לפני ואחרי שנת אפס. נוח מאוד לעבוד עם צוות שיודע מה הוא עושה, כל מה שצריך זה רק לשמור על קצב ולסמוך, לסמוך...

קאטה- תנועה 3

[LU]הדיפת מכה מימין, פסיעה וצ'י קדימה

כף רגל מסתובבת 45' כשהזרועות במרכז

רגל שמאל מתקדמת צעד

זרועות נופלות ארוך לימין, עוברות אמצע ושמאל, ועולות אמצע גבוה. זרוע שמאל לשמיים, אמה ימין 90', גב כף גובה פנים ליד מפרק שמאל, בוהן מצביעה לארץ,

חסימה צדית - אַ זייַטיקע פֿאַרשליסונג ; צעד קדימה ולחיצה - אַ טריט פֿאָרויס און אַ קוועטש

אַ זייַטיקע

רובין לא מפסיקה לבכות בבית. היא מצרצרת בקול פלסטו שבדרך כלל היא שומרת למקרי חרום, והולכת אחר תמתמ לכל מקום. כאילו שמבינה מה קורה בלי הכאילו וגם ברוגז עם האוכל. לאחר שעשינו הובלה ראשונה של ציוד שביר לדירה התיישבנו אצל אבא אבן לנפלאות הבצק בטאבון ושמחנו להיווכח שצער הפרידה משפיע רק על אכילת מזון יבש. בתאוותנות כלבית היא בלסה שאריות ברוטב רצפה כמו שהיא אוהבת מנקה את שדרות וושינגטון. היו כל כך הרבה דברים חשובים שקרו השבוע, כל אחד ראוי לזכך לזיקוק, שנשארתי רק עם הדברים שבשוליים של מה שצריך לכתוב. למשל איך כשיצאתי ללוויה של דודה ואלה, ד"ר ולנטינה, באריאל התקשרה סמדר לספר שליאור נפטר וביקשה שאעלה פוסט בפייס בנידון. פייס מעולה למוות ולידות. בכניסה לשטחים היא התקשרה שוב, נזפה בי על שהיא לא במזוהים שלי, ובררה עם איזה נטול-פנים אני בקשר. כששמעה שאולי אראה בלילה את עירית וגיא, הטילה עלי לעדכן אותם. בית הקברות באריאל חדש יחסית. ויקטור, החבר של לנה, בתה של ואלה, מהנדס חשמל ותיק ארגן גנראטור וואלה היתה הנקברת הראשונה של אריאל בלילה. אחריה היו עוד שלוש. ואלה ולנה וויקטור היו בקבוצת העולים הראשונה שבאה לאריאל. הארד קור של נחישות שהזדהו עם תפקידם להראות לישראלים הרכרוכיים, כמוני, מהי התעקשות על הקרקע.

#שנתהWAWA

#קאתהסהפיני פרק ב'- הדיפת מתקפה מימין

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now