פוסטים אחרונים

קאטהSeFini; פרק ד- צו פאנגלוצ'יאן

נטול הסחה חיצונית אני יכול לבדוק את הסחות דעתי, לא רק בכתיבה או בפעילות אחרת דורשת מיקוד אלא בכל התנהלותי ואורח חיי. תחושת ההקלה שיש מרחב סביבי, שאין את הסכנה התמידית שאדרוך על רגליים של האחרת גורמת לי לרחף בקלילות כנוצה מעל הימים המתקצרים והלילות המתארכים. העוגנים שהשלכתי: הכתיבה, לימודי לאקאן, ים, טאי-צ'י ולעזאזל הפרנסה מאפשרים לי ללכת עם השגרה, לזרום עם מה שיש ולא להיתקע מתחת לענני מחשבות מכווצות, לא לשקוע במערבולת הכעס על המתבונן המזדהה. מערכת היחסים החדשה היא עם סדרות טלוויזיה בכלל וסדרות בלשיות בפרט. הסיבה היא מעשית, כך מסתיימים לי הערבים. יש אפילו צו'פאר: זאת פעילות אהובה יחידה חוץ משמיעת מוסיקה וקריאת ספרים שאין לי צורך באיזה דיסציפלינה כלשהיא, בכל רגע נתון אני מוכן להיכנס לעמדה סבילה ולהזדהות במלוא ליבי אחר האחר. כשאני שומע את אמא מספרת על הרצאה ששמעה, סרט או תוכנית טלוויזיה, את ההתלהבות שלה, אמונתה היוקדת שמה ששמעה וצפתה היא האמת במלואה והיא מספרת לי/נו בהתרגשות מדבקת, נעלבת אם לא מעריכים כמוה את המידע המסעיר ומאושרת כשמשתפים איתה פעולה. אפשר לומר שלא יכולתי למצוא גנים מוצלחים יותר להצלחת "תוכנית ארבעים השנים" לשנים שנותרו לי. אין לי צורך בהגשמתה אלא רק ביצירה, טיפוח ושימור אשליית הגשמת מטרותיה. ומהן מטרותיה – למות בשקט, בנוחות, בהתעסקות בלתי פוסקת עם מה שמעניין אותי, לא לאבד מגע עם התקדמות הטכנולוגיה, להיות פעיל בפוליטיקה, להפיץ תודעת גופנפש ולא לאבד קשר עין עם מי שהגורל התאכזר לו.

כדי להגשים את התוכנית עלי לפעול מסודר, לזנוח לעת עתה את התנהלות סרטנית, הליכה צידית ומעגלית ולכתוב אקסלי מקוטלג, להעביר שיטת לימוד הקאתה לשיטת כתיבת היומנאי, לגבש את האשליה למילים.

קבוצות נושא:

מוסיקה: מטרה – ללמוד 400 שירים בקצב של שיר לחודש. לעדכן התקדמות מדי שבוע

מדיה – סדרות טלוויזיה וסרטים – להעלות ייצוג לתוכן שאני צופה בו לסדרה

משנית בטמבלר. לכתוב פסקה של לפחות חמישים מילים בשנה הראשונה

מדיה מפה

ספרים – לפחות 50 מילים על מה שקורא, לשלב שורת עידכון על מצב רב

המכר

ספר מפה

תנועה: תנועה מהקאטה מדי שבוע. לפחות 50 מילים על התנועה (לא כולל טבלה)

לאקאן – שילוב בפוסטים של אמצע השבוע

אומנות – בסופשנחת

משפחה – יומנאי + פוסטים

מילון ורדן - א' עד ת' כפול 40 שנה

פרויקטים - יזמות ספרותית, ויקיפדיה, ג'וייס/ואלאס

גיא הזכיר לראשונה את רשימת ה-400 שירים שחובה לנגנם בפגישה הראשונה שנערכה לאחר שנתיים ברוגז. כשכתבתי לו ושאלתי על הרשימה הוא ענה בנימת "תעזוב אותי" מזלזלת, איתות שאם במקרה לא הבנתי מכסת הזמן בשבילי מוגבלת לביקוריו בישראל. התסכול, אולי הקנאה במיומנות המופלאה של נגינתו בפסנתר שהוא רכש בשנתיים של הברוגז ואולי גם פתרון שנמצא בעקבות התובנה (קובי ברדוגו, יממות מדבר) שלתלמידי שנה ראשונה בגיטרה יש עשרות התחלות של שירים ולי פאקן שיט אין אפילו התחלת שיר אחד. תמרה למדה חודש את שושנה שושנה ואני לא מסוגל להתמיד יותר מחמש דקות על תרגיל אחד. אז הנה, המצאתי סיפור: 400 שירים, שיר לחודש ומשם למעשה נוצרה תוכנית 40 השנים. השיר הראשון שנבחר בעצה אחת עם נסי היה "מלון קליפורניה". "עוד קפה לפני הדרך" שיכנע יותר את קייטן ואותי. למה? יותר קל, בוב דילן ורעבאק מה מתאים יותר ללה-זוז מלזוז אחרי קפה. ארבע אקורדים (לה, סול, פה, ומי)

מדיה: הצפייה בסדרה "היעדרות" (עונה ראשונה יכולה להיקרא "הנעדר") היתה התעללות עצמית מזככת וממקדת. טוני, אביו של אוליבר בן החמש שנעלם בעיירה בצרפת, לא מוותר וממשיך לחפשו גם אחרי שהמשטרה סוגרת את התיק. בזכות עקשנותו נפתרת התעלומה אך ללא הגופה ומות האדם האחרון שהיה עם הילד הוא נשאר לעד תקוע עם החיפוש. מה יש לומר, הפוך על הפוך אבל אותו דבר. הדבר היחידי שמחזיק את החיים הוא הקיבעון. סיבתו לא משנה כי בפועל אי אפשר להפסיקו. סדרה נהדרת באנושיותה. מערכת היחסים בין הזוג, הזיון לאחר שהילד נעלם שבישר את הפרידה הצפויה, מערכת היחסים עם הבלש הצרפתי. האימה. ספר אותי עד סוף האהבה, יעודי, גורלי, לא יכול היה להיות ברור יותר. תמרה לא היתה מסוגלת לראות את הסדרה וחיכיתי עד שלא תהיה. משכתי לאט לאט, בכיתי וצפיתי שוב. פתרון התעלומה נורא בבנאליות שלו. הסתבר שיש עונה שנייה אבל עוד לא מוכן אליה

ספרים: שבריר/ סטיב טולץ (A Fraction of the Whole). מהספרים שחיכו לי. אני עדין מעכל את הספר, נסיעה בלתי פוסקת ברכבת הרים. בהתחלה חשבתי שמשהו במערכת היחסים בין הגיבור לאביו ובין האב לאח (דוד של הגיבור), הדבר הכי רחוק מהמשפחה שלי, הוא שמשך אותי חוץ משטף "משפטים חכמים" אבל אחת הביקורות הפנתה את תשומת ליבי שבעצם מדובר בספר, שלמרות עלילתו המורכבת מכיל רק מעט דמויות ושהגיבור (ולכן הקורא) אינם מסוגלים להימלט ממשפחתם. הדוגמא הכי טובה היתה שהעלילה שם רצה כמו הרודראנר שנרדף ללא הרף על ידי הצייד. אחת השאלות שנשאלת היא למה הצייד מחפש אותו והתשובה הכי ברורה היא שבמדבר הממשי הזה היחידי שזז הוא הרודראנר ולכן אחריו הוא רודף. מערכת היחסים בתוך המשפחה הופכת להיות ל"לא אישית" מהיותה נגזרת גורל. יופי של ספר. תודה לאל שגמרתי, כבר לא יכולתי יותר:)

תנועה:

אצלנו במרכז אוהבים לומר שעשינו מהפאנגלוצ'יאן תנועה אחת ועוד הוספנו לה את הצו כי היא לא מספיק מסובכת... חמשת התנועות הן מהבסיסיות ביותר בשיטה ובכל שיטה. פנג לו ג'י אן ובהתאמה הדף, הברגה, כבישה ולחץ הם אינסוף, בסיס, זרימה ובערה והם ארבעת כיווני הרוחות הראשיים

יש המכנים את תנועת צו "נגינה על גיטארה" והיא ממשיכה את פיפה "חיבוק העץ". לעומת הפתיחה היאנגית ושני הבוהנים שמצביעים לשמיים, תנועת הצו גורפת. המותן מסתובבת לרגל שמאל, מורידה את זרוע ימין, כף יד משתטחת, בוהן מופנה לגוף. יש תחושת תפיסה, לכידה אחיזה, הכנה לפאנגלוצ'אן.

פאנג- תנועה המזוהה עם שמיים, ידיים נשלחות למעלה והצידה. אגן-מותן מסתובב לשעה 4, זרוע ימין נשלחת למעלה, פני כף יד ובוהן מופנים למעלה

(שינוי כיוון מצו)

מיד שבקיר יש ידיעה על מות של זמר/ת מתקופת התקליטים מתחיל מסע לזיכרונות בצינור. לוקח לי זמן למצוא את הלהיט של לאון ראסל שרקדתי ושרתי, סביר יותר מלמלתי, עוקב אחר המילים מלהיטון של אסתי השכנה. אחחחח....כמה יותר קל היום, זין מתגעגע לפעם. היתה משמרת קשה בשבת, התעללתי בשלוש חתיכות יפיפיות של שריר בשר, השחמתי להן את הצורה עד שכל הצוות נחלץ לעזרתן ולא הסתדרתי עם סוג חדש של פרגמנט ששוב ושוב בגד בי בקרמול בננות. לעומת זאת ניקוי המעיים ובדיקת קולונוסקופיה למחרת עברו בקלילות. עשיתי חזרות עם מניש איך לשקר כשישאלו אותי איפה המלווה שלך אבל הכול עבר כל כך מהר שבשעתיים נכנסתי הורדמתי יצאתי. הבדיקה חיסלה את הרתיעה שלי מלראות את "הנעדר", מיני-סדרה על גבר אובססיבי שלא מסוגל להשלים עם היעלמות בנו, ומעביר שנים בחיפוש אחריו. יכול להיות שאמתלת סיפור בלשי מאפשרת לי לעכל כל פצע, זאת תובנה שהגעתי אליה סופית לאחרונה, יש לי עוד ששה פרקים לאמלל את עצמי. טוב זה לא ייגמר. כבר בתחילת השיעור הראשון על המועקה הבנתי שהסיבה ללימודים היא פשוט הצורך להתענג במישרין לתוך הכתיבה. קלות העברת דברי המרצה (סוסנה הולר בשני, יהודה ישראלי בשלישי) למסמך שלא כתוב בכתב יד חרטומי מקנה ערך טיפולי בלי קשר להבנת התוכן. אני יושב בשורה האחורית ולוגם את המילים, תעתועי אוזניים ועיניים שיוצרים קסם והופכים רצון לתרופה. בתשובה לשאלה היא אומרת שפסיכוטית מעניינת יותר מהאובססיבי. הפסיכוטית תתפקד כאם, תפרנס ותנהל את משק הבית בזמן שהאובססיבי יאסוף בולים, יתרגל עצירות נשימה ותנוחות או יכתוב ללא הפסק. קאטהSeFini; פרק ד- צו פאנגלוצ'יאן

Leon Russell - Tight Rope

Tight Rope I'm up on the tightwire one side's ice and one is fire its a circus game with you and me I'm up on the tightrope one side's hate and one is hope but the tophat on my head is all you see And the wire seems to be the only place for me a comedy of errors and I'm falling Like a rubber-neck giraffe you look into my past well maybe you're just to blind to - see I'm up in the spotlight ohh does it feel right ohh the altitude seems to get to me I'm up on the tightwire flanked by life and the funeral pyre putting on a show for you to see Like a rubber-neck giraffe you look into my past well maybe you're just too blind to - see I'm up in the spotlight ohh does it feel right ohh the altitude really gets to get to me I'm up on the tightwire flanked by life and the funeral pyre putting on a show for you to see

Vardhan Le Zuz — at ‎‎המרכז הישראלי לטאי-צ'י‎‎.

מהצהריים החלה סדרת ההתכתבויות לברר אם ניר מגיע או לא לטקס היישי/ניושיצו. אני הודעתי שעקרונית החלטתי לא לקוות. הנמכת ציפיות ששיעורים יתקיימו כרגיל תקל עלי להסוות אכזבתי אם מצב בריאותו של ניר לא יאפשר לו לבוא. כנוגדן התבאסות אף קבעתי עם אדו, ששנתיים סבלתי יללותיו על גב תפוס וכאבים כרונים שיבוא איתי לשיעור ראשון. ת'חלס לא האמנתי שאגיע אי-פעם למצב ציפייה למורה. סיפורי המתנה זוועתיים לאושו בימי מחלתו מפי סאנייאסים ותיקים עזרו לי להעדיף שיטה על מורה. אדו צלצל שהוא לא מרגיש טוב. אפס זעפתי ודחפתי את "אומנות לחימה-שיחות עם מאסטר ניר מלחי" כי אין מצב שאוותר על חתימה בפגישה אולי אחרונה עם האדם שיצר את שיטת הלימוד ובנה את בית הספר הגדול בעולם לטאי-צ'י. מרעש ההמולה שחדר למעלית עוד לפני שדלתותיה נפתחו ניתן היה להבין שיש חגיגה. הטקס פורמאלי ניר העניק תעודות ולובשי/שות אפור החליפו חולצותיהם לכחולות והכחולים החליפו חולצות לבורדו. הצד הליצני שבניר בא לביטוי ועוזר להוריד את המבוכה לחלק מהיישי/ניושיצו החדשים שלא רגילים לתשואות ומחיאות כפיים. אחרי ההופעות יוצאים לאכול. ככול שאחכה כך אאבד את האומץ ואני מסתער על ניר לסלפי וחתימה. הוא לא יודע מה זה סלפי (יכול להיות שזה הסלפי הראשון שלו? חמדנותי מתעוררת ומבלבלת לי את האצבעות כשהוא מבקש לראות את פלא המודרנה. מרגש אותי שהוא חותם לי על הספר ואני מתחיל לבכות. עד כדי כך הוא שואל, עד כדי כך אני עונה וחוסך ממנו את החפירה על איך החיבור בימי שני ושלישי בין לימודי לאקאן וטאי-צ'י, הופך אותי לחשופית-על בשאר השבוע. נו, טוב שעשינו שרוולים ארוכים הוא טופח על כתפיי ואני מציץ לראות מי ראה, רק מורן, זה בסדר, מרגיש בטוח לנגב את הפנים בשרוול והולך למלא עצמי בסושי. אנשים מתחילים להתפזר אבל ניר נשאר. הוא מכבד אותי בצ'ויה אומשו ואנחנו עושים לחיים. רק שנינו שותים. לא יאומן איזה אומץ יש לאנשים להישאר פיכחים אני מהרהר ונותן לשיכר השזיפים המתקתק-חמצמץ יפני להחליק את תהליך ההיקסמות של חניך-מורה בתעתועי עיניים ושתייה הדדית של הלב קאטהSeFini; פרק ד- צו פאנגלוצ'יאן

--

איור עטיפה: יהודה דרי

The Missing TV Trailer

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now