פוסטים אחרונים

קאטהSeFini; פרק ט"ז לתפוס את זנב הבלוג

ארבע משמרות במטבח, בלגן במנהלות הרפואיות ומטלות אחרות של החיים דחקו את הכתיבה. העובדה שהיה צפוי שכך יקרה, לפחות עד שהשעות יתארגנו ויתהווה מחדש דפוס עבודה שיתמוך בצורך שלי באיקס שעות מעטפת כחממת כתיבה, לא שינתה את הכעס שכך אכן קורה. הכעס לא מופנה למישהו, לעצמי או למצב, אלא יותר לחוויה של פגיעות ואיום שמעורר תגובה תוקפנית. הקורבן הקלאסי הוא אותן פקידות טלפוניות שבהן אני נתקל במהלך מנהלות השבוע. אלו, מיומנות בהדיפת גרועים ממני, מוציאות אוויר ממפרשי בקלות יחסית שולחות אותי אחרי כל שיחה לחפש מילים חילופיות (זַעַם, חרון, עֶבְרָה, קצף, חֵמָה רוגז, עצבנות, עצבים ורתחנות למשל) לחוויה. מאחר שאין לי מה לבוא בטענות לאמיגדלה שמזהה את הסכנה ומשחררת את מוליכי הילחם או ברח, על שהיא עושה עבודתה, כל מה שנותר לי הוא להירגע לתוך פעימות הלב המתגברות, עלייה בלחץ הדם והסוכר, חוסר מנוחה, תנועות גוף מוגזמות ושאר תסמיני אי-נחת. דווקא במטבח, שמסומן כסיבת הלחץ אני נרגע. במקום שבו הכי נוח לשחרר את התוקפנות מתועל המתח המצטבר בשרירים לשיפור טכניקת העבודה עם סכין בשתי ידיים ומאפשר לי להסתפק בהזדהויות חולפות עם דרמות שקורות ללא הרף מסביב לאחרות.ים ובריחה אל וההזמנות שמשתלשלות בשלושה העתקים ממדפסת הבונים לשלושת הפסים מלווה לעיתים בצליל מטרטר בחדווה מכאנית.

היו שרבוטי כתיבה, היתה התקדמות מסוימת בסיפור לתחרות הסיפורים (יש גיבור ודמות משנה חשובה ואם אצליח לייצר מלל בדיוני השבוע אגיע לדמות הראשית, מחוללת הסיפור. מסתבר שהקטע שלי בסיפורים הקצרים הוא סוגת Roman à clef, רומאן מפתח, אירועי חיים מאחורי מסכה/העמדת פנים של סיפור בדיוני. ב"פקידת לילה" מורכבים טיפוסים אמיתיים ומציאות מומצאת לחלוטין.

סיכמתי עם דב ודין שהם יהיו בני השיח, המראה המדברת שלי לסיפור פקידת הלילה. סגירת המעגל שלי עם מיזרי/סטיפן קינג, הספר הראשון שקראתי כשנכנסתי לספריית בית אריאלה לכתוב. הגיבור, פול שלדון, מספר שם על אינסוף שעות סיפור סיפורים שהוא וחברי ילדותו נהגו לעשות אחרי פעילות בית הספר, השלמת סיפורים, תחרויות של מי הסיפור המותח/המעניין/מצחיק וכיו"ב שגרמו לו להפוך לסופר מפורסם של רבי-מכר, שיצירתו הגדולה ביותר היא סדרת מיזרי, שהוא מתעב בגלל השעמום מהדמות והמלודרמטיות המוגזמת. הספר, שאולי בגלל היותו קצר הוא גם הראשון של סטיפן קינג שהצלחתי לסיים, מתחיל בתאונה שקורית לו כשהוא מחליט להרוג את מיזרי בספרו האחרון הנקרא "ילדה של מיזרי". תמונת הילדים שמספרים סיפורים ואופים סוכריות מרשמלו נחקק בזיכרוני והידיעה שבלאו הכי, ברמת המטא, אם לא אכנס ראש בראש עם בעיית חוסר היכולת שלי לספר את הסיפור, חוסר היכולת לדמיין מרחב נוח שיכול לאפשר לי לספר אותו, גם אם ייפתרו בעיות ברמת שלד הסיפור, אתקל במהלך כתיבת גרסה 5 בבעיה הזאת שהצלחתי לעקוף בגרסה הנוכחית. כמובן שרק אני חושב כך. האחרים, מנוסים ממני, חושבות שזאת בריחה ושרק ראוי להתייחס לטקסט עצמו וממנו לצאת החוצה. לא הצלחתי לשכנע שכיוון שפקידה הוא ספר טיפולי ואין טעם לדלג על בעיית מטא של הסופר ורק לפתור את השלכותיה ברמת הטקסט. כשנסעתי לראות את הסופרבול אצל דודי והוא סיפר לי את הסיפור המופרך והמקסים שהוא מספר לילדות שלו על גמדים רשעים שחוטפים ילדים ונכנסים לתוך עורם/ן ושיש מצב שחלק מהילדימות סביבן הן בעצם גמדות מוסוות חוויתי את החוסר ביכולת סיפורית. חשתי קנאה ואת גרוני המכווץ. יש קול שרוצה לצאת, משתוקק לקפוץ על ההזדמנות שנוצרה וגופי מחכה להזדמנות באותה דריכות ועוצמה שנמצאת כשממתינים לגל שנראה באופק והנה או-טו-טו מתחילים לחתור עם הידיים.

יום שני שלאחר הסופרבול היה יום מיילס דיוויס. נסי הגיע לביקור ואחר כך הוא שלח משהו של ג'ון קולטריין, מנחש בלי שדיברנו שאחרי שאגמור את רשימת מיילס אעבור אליו. פעם פעמיים בחודש אני זקוק לביפופ קשה וקול ג'אז כדי לעבור את היום. שיטת הרשימות עובדת נהדר. אני שומע את הרשימה שהרכבתי עד כה וכשהיא נגמרת מתחילה השלמת בנייתה עד שמתחלף מצב הרוח או שזז מהבית, מה שבא קודם.

ביום רביעי היו שתי פגישות מוצלחות עם אריה ברקוביץ' שהסכים לנסות להרים תערוכת גולדמן בשנה הבאה ולערוך אירוע הכרזה כבר בגולדמן הקרוב. יש לו משרדון קטן בקומת גלריה בבית האומנים שזה קונגלומראט רב פלאים עם ים חדרים. אחר כך המשכתי לפגישה (מרגשת) עם אורין שהסכים להנחות את מפגשי התמיכה בקריאה לאמנים שישתתפו בפרויקט. זאת הפעם הראשונה שהפנמתי שיכול להיות מצב שכרמלי לא יעשה אירוע ספרותי ביום גולדמן הקרוב ואין לי מושג מה זה אומר חוץ מזה שהתבאסתי בתור התחלתה. נתתי לאורין את INFINTE JEST שמסתבר שהוא דוחה קריאתו כבר הרבה זמן. מעניין יהיה איך כל זה יתפתח

ב- תקציר

1- קאטה: עושה הפסקה כדי להשוות עם רשימת התנועות החדשה באתר המרכז (והמסודרת עם שמות התנועות בסינית בכתיב לטיני) 2- ספרות עברית: לרגל עבור מקום אחר /אורין מוריס, ההסתערות איטית כי אין לי כוח לקרוא ובוליניו תופס 3- ספרות מתורגמת – 2666 חוזר ובגדול. החלק של פייט, הספר הכבד צונח בלילה מאצבעותיי. 4- עיון – עוד/לאקאן. לא מצליח לעבור את עשרת העמודים הראשונים 5- מדיה ישראלית – כלום. 6- מדיה: "עולם המערב" עונה ראשונה, הסדרה החביבה על עומר, פעם שלישית שנרדם בפרק חמש ולא בגלל הפרק. 7- רשימת ה-400: התחלתי לכתוב את BREATH לא ממש הרבה זמן להתאמן 7- רב מכר- מנהלת חיפוש העורך 8- יזמות –אריה ברקוביץ', אורין, ניר. קשר ראשוני עם סביון

ג- כתיבה ברשת:

[משתף טל ניב על נשים שיוצאות עם צעירים מהן, ניר צדוק כיצד כבש טום בריידי את פסגת הסופרבול, עפרי אילני על חלוקת מצביעים לפי תרופותיהם, ציפרלקס מול קאנאביס. את הפוסט הראשון כתבתי לאחר ששמתי לב רק אחרי השיתוף שבעצם זאת כתבה ממש לא מפרגנת ותיקנתי קצת את הרושם בעזרת הקדמה]

הכנסתי עצמני למצב צדיקים מלאכתם נעשית במקומם ולהתכתבות עם אמיר וחברותיו על הספר של אורין התחלתי לקופייסט את האדוות המיוצרות. ממממ...אין ספק שהביקורת של עמרי הרצוג שאורין העלה ושיתפתי כחסיד אמת היתה מרושעת להפליא, הלוואי שהיו לי ציפורניים כאלו. ממממ....צ'לאק. זה כאילו החברה בהארץ אמרו או.קיי. מי הכי גאון עפרי אילני אבל בספרות והביאו אותו להביא סטירה. הלוואי עלי. עמרי הרצוג כתב לפני שנים על קול הקריאה וקולו הפנימי של פרוסט בתרגומה של הלית ישורון משהו שחפר ועדר בתלם הספרותי שלי. כשסיפרתי לרנה על כך בתחילת היכרותנו היא הביטה אלי בתימהון ושאלה מי? אחד מיקירי המדור אני מניח עניתי והיא שאלה איזה מדור ואמרתי לה פה נעוץ ההבדל ביננו

#קאטהSeFini פרק ט"ז אגרוף ימין תחת מרפק שמאל

משתף מכתם קריאת "לרגל עבור מקום אחר"/אורין מוריס שכתב ירון כהן (קישור רק לפייס אוסיף מה שכתב למטה)

כמה תפיסות ולפחות מסירה אחת מועמדים לפנתיאון ובעיקר חזרה מדהימה של ניו אנגלנד פטריוטס ברבע האחרון. עם דודי כפרשן-על וליידי גאגה כמובן, את הפרסומות אנחנו כבר נראה ביו-טיוב. איכות המסך והשידור עושה את חווית הצפייה במשחק אינטימית וגראפית כאחד, עיקומי קרסול, ראש נזרק לאחור והנה הסופרבול הראשון שמסתיים בהארכה.

#קאטהSeFini פרק ט"ז אגרוף ימין תחת מרפק שמאל

ירון כהן: משהו על "לרגל עבור מקום אחר", של Orian Morrisאם חבר היה אומר לי, יש לי רעיון לספר; אני הולך לכתוב רומן על מבקר ספרות שמתבקש לערוך טקסטים של מת אלמוני, ובתהליך העריכה מזדחל לתוכם, מקנן בתוכם, מטיל בתוכם, הופך אותם לשלו, ובתוך כך קצת ממית את עצמו וקצת מחייה את המת (אולי כדי לא לקחת עליהם אחריות מלאה ובלבדית) הייתי מתלהב. בזמן שקראתי את הספר התלהבתי והתאכזבתי לסירוגין. חלק מהסיפורים כבשו אותי, ולעתים אף הממו אותי. בחלק מהם איבדתי את הקשר ודילגתי על קטעים. ההבטחה למה שאמור להיות רומן מרוסק עם סיפור מעטפת מאחה לא קויימה במלואה, וסיפור המעטפת נותר בעצם מעין סיפור בפני עצמו. ובכל זאת, הוא שולח קנוקנות אל שאר הסיפורים. בחלקם הקנוקנות אוחזות היטב, על חלקם הן מגששות בהיסוס, אל חלקם הקנוקנות לא מגיעות.אורין העלה את האפשרות שאכתוב סקירה על הספר. אתגר מעניין עבורי. לא רק שאין לי רקע בכתיבה של ביקורת, ושהיכולת המצומצמת שלי היא בעיקר לשפוט טקטס על פי מידת העניין שהוא מעורר בי, אלא שבנוסף למגבלות הללו, יש כאן קליינט קצת מופרע, וקשה במיוחד. בסופו של דבר התחבר לי כאן מאמר אינסטרומנטלי על רוח הספר, רשימה שלא תגיד הרבה למי שעוד לא קרא את הספר. לא הצלחתי להגיד משהו חשוב על גוף הטקסט. נראה לי שאי אפשר לעשות את זה. יש כאן הרבה טקסטים שונים בתוכן ובצורה, והדבר שעליו אני יכול לדבר הוא הדבר שטרד את מנוחתי בזמן הקריאה; הזיקה שבין המסגרת והסיפורים המתגודדים בתוכה, כי אתה ניגש אחרת לקריאת רומאן, ולקריאה של אוסף סיפורים. לכל אחת משתי הסוגות האלה אתה מגיע בסטייט-אוף-מיינד שונה, וכאן נתקלתי בטקסט שלא מעניין אותו הסטייט-אוף-מיינד שלי, או שאולי לא מצליח להתמודד אתו. דבר שדי הכביד על הקריאה. ובכל זאת, לא הייתי מוכן להניח לספר. אפשר גם לנסח את זה אחרת: זה ספר שלא מוכן שיניחו לו. איך שלא יהיה, הסקירה הזו, או מה שאמור היה להיות סקירה, הפכה עבורי לבחינת ההתמודדות שלי עם הטקסט. (נדמה לי שהקורא בספר הזה חש את עצמו תחת עין שופטת לא פחות מאשר הכותב. אין לי מושג אם עמדתי בהתמודדות בכבוד, אבל תמיד עומדת לנו חזקת ה"כל אחד והקריאה שלו".)לצורך כתיבת הרשימה אני מפנים חומרים חיצוניים לספר- אבל שלמיטב הבנתי שייכים לו. החומרים האלה הם התייחסותו של הסופר לביקורות שנכתבו על ספרו, ותגובותיו לתגובות של חברים בפייסבוק. התגובות יוצרות את התחושה שהסופר עסק בדחיסת חומרים לתוך הספר ממש עד לרגע שבו הופיע השליח של ההוצאה ותלש אותו מידו. עכשיו, באמצעות האינטרנט, הסופר מנסה להשליך ממרחקים דמיוניים כמה מפתחות לספרו שכבר נסע בדואר ונעלם בחדרי הקריאה של הנמענים. אפשר להבין את הצורך הזה לספק מפתחות, כי הספר הוא מסע בדרך חתחתים, והכותב ספר מסוג זה לעולם לא יידע מה וכמה מתוכו הובן לקורא, מה נשטף מראשו אל הריק, ומה שקע על הדפנות של עורקי המחשבה.אני קורא ולצדי פוסעת דמותו הערטילאית של המספר, לעתים מפני שהוא בוחר להיות שם, לעתים מפני שאני נחוש לא לאפשר לו לברוח. אני כמו כלב פינצ'ר מעצבן וקטנוני שתופס עם השיניים במכנס ולא מרפה, נובח עליו שהוא מפר את הבטחתו ומפקיר את סיפוריו להתעופף מהמסגרת שלה התחייב בתחילת הדרך, ולפעמים נדמה שאולי נשכח ממנו כל העניין הזה.בדרך הארוכה שאני עובר עם הטקסט הזה, אני לרגע לא מטיל ספק באיכות הכתיבה ובאיכות הסיפורים שחלקם מעולים בייחודם ובייחוד כתיבתם. אני גם לא מפקפק, אפילו מתפעל מהתאורה, הלא מחמיאה בחלקה, שהמספר מאיר בה את עצמו (אם כי דמותו היא שלל השתקפויות במראות נכפלות) אבל עולה בי כאמור פקפוק טורד מנוחה במסגרת הקושרת ומחזיקה את הכל, ועם זאת אני טוען לעצמי שהמסגרת כאן מעוצבת על פי דפוס החיים, שאין להם כל דפוס ושהם בעצמם מסגרת ערטילאית מאוד, שבתוכה מתקיימים מין ושאינו מינו, סדר ושאינו כסדרו, זמנים סותרים, והגיונות מופרכים.אפשר, כמובן, להתייחס לכל זה כאל וריאציה על שעשוע מוכר, אפילו לעוס, אלא שכאן מתגלה משחק לא כל כך שיגרתי, של חיים ומוות (גם הולכי בגבהים על חבל דק משתעשעים, בדרכם שלהם) מתפתחת בי תחושה חריפה שהכותב, בצעדיו המשתעשעים, באמת ובתמים לוקח אותי לסיור מרתפים בכור האטומי הסודי של פנימיותו, וחושף את ליבת ההווייה שלו. שם, בתוך הליבה - כמו בסרט על מדען מטורף במירוץ נגד הזמן - הוא עמל בקדחתנות נוירוטית על ביקוע האטום הספרותי; פטריית טקסט רדיואקטיבית שאחריה הספרות לא תהיה עוד מה שהיתה. אלא שבמקום ביקוע גרעיני מתרחש פיצוץ קונבציונאלי, שזה לא מעט, אגב. מעטים מאוד באופן יחסי הטקסטים שבבואם במגע עם האור מייצרים ראקציה כל שהיא, לא כל שכן פיצוץ.אני שב ומדפדף בספר, משתדל לסנכרן את הרשימה שאני כותב עם התקדמות הקריאה שלי והתפתחות ההבנה שהתרחשה במהלכה.הבנה שכאן שני מעגלים סבים זה בתוך זה בכיוונים הפוכים. זהו מעשה של איש צעיר האומר, נולדתי זקן, נולדתי אולי אחרי מותי, עכשיו מתוך התשישות הממיתה אני מתחיל לחזור, מתחיל במלאכת איסוף הקרעים שאקרע מעצמי בדרך אל הזיקנה ואל המוות. חברים, אומר האיש, אני אכן העורך של המת, אבל אני גם המת שאת הטקסטים שלו אני עורך. כמת אין לי עניין בסדר של החיים, בכרוניקת הזמן שלהם, בהתחייבויות שלהם, אבל כעורך המשכתב את גוויית עצמו ומכין אותה לחיים שלאחר המוות, אני חרד מאוד, אז עליכם להבין שאיכפת לי, איכפת לי מאוד, גם אם עוד לא איכפת בכלל.*ולי אין כלל מושג אם הועלתי בזה למישהו מלבד לי, שבדיעבד אני חש שכתיבת רשימה על הספר הזה היא השלמת קריאה שכל קורא יתברך בו, ולו גם יכתוב אותה רק לעצמו.

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now