פוסטים אחרונים

WAWAחגים פרק ג'

שבוע של אחרי ובין חגים. יש לי רעיון לרשימה חדשה, רשימת הדברים שהכי רציתי לכתוב עליהם ולא הצלחתי, לא הגעתי, לא יצא, עדין מתלבט איפה כותבים רשימה שכזאת, האם להוסיף אותה כחלק ד' למשל. עד שבת לא הספקתי לכתוב על חיים גרוס ומציק לי, מציק לי עד כדי שצץ רעיון הרשימה כדי לשכך את חוסר הנעימות. מה מציק? מותו, הריב וסוג של פיוס שמותו מכריח (מצווה) עלי להרהר, היעלמותו ללא השארת עקבות מצידי, או שמא רק אי הכתיבה. מותו לא מציק, מוות של אדם בגילי לא מציק לי יותר, מנגנון האבל הוקהה לקרוב ולרחוק. הצער האינסטינקטיבי נשמר לתמונות על צעירים או מוות מרושע כמו האחות שנשרפה או האב ל-9 שסתם היה במקרה במקום הלא נכון למופרע שבור-לב שתיעד רציחתו בפייס (מהשבוע החולף). הקור שנושב שחולף וחולפים אותי. הכתיבה על זה גורמת לי להתקשר לתמרה לשאול לגבי המצבה על הקבר של אמא שלה והאבן על קבר מיקה. רביב גדיש מעלה תמונה של ילד שוכב על קבר, מניפולטיבי ואפקטיבי להחריד, בכל אופן מעתיק אותה, שיהיה, אולי היא תגיע פה למטה. המעניין במערכת היחסים עם חיים היא שהמריבה הראשונה והיחידה שלנו היתה ברשת. ערבבתי בלשון פרועה, גסה מדי לטעמו, את השואה ו"צוק איתן". לא אני בעצם, אחד מהפוסטים ששיתפתי של אנשים שמנסחים בצורה יותר רהוטה ממני דבריהם. חיים, שהקשר איתו חודש בפגישת המחזור שנה שנתיים קודם, תבע את עלבון הניצולים ובאותה הזדמנות את עלבונם של התושבים שגרים באזור עוטף עזה. הויכוח על הקיר התלהט. כעבור יום או יומיים הוא התנצל על רוגזו וניתק חברות. התנצלותו זזה מטיעוני הדיון לצורת הדיון, עטפה אותו בגלולת מחשבה שניכר שהגיע מהתייעצות עם אנשים סביבו שציננו את הרוגז והפכו את העניין לפראקטי: למה להתרגז מאנשים כמוני? נמחקתי למטרות הגנה על הדברים שהיו חשובים לו באמת, משפחתו, בריאותו והמאבק הפוליטי, זכויות החולים והנכים, שהוא הוביל. חיים יכול היה לחכות שאני אתנצל (לא הייתי עושה זאת מן הסתם), לנתק בלי לומר מילה או לא לעשות כלום והוא בחר בדרך של סגירה ויישור קו. זאת בעצם היתה מריבתנו הראשונה. בשש השנים שהיינו קרובים, כשגדוד "דותן" גישר על המרחק הלא ייאמן שיש בין ילדים מכיתות שונות באותו מחזור, במקרה שלנו בבארי. היתה לחיים מנהיגות ויכולת ביצוע שגרמה לו להיות מדריך נערץ בתנועה. אני, שבמקסימום יכולתי לספק שיעור אינטלקטואלי טוב, שאהבתי לשחק נכשלתי בכל מה שקשור למנהיגות ובנייה פיסית של מתקנים. חיים היה תותח-על. הוא היה מאלו שהתבגרו מוקדם והיה מביך ומתסכל להרגיש כזה ציפלון לידו. רעבאק אנחנו באותו גיל, היי אלוהים..והיה את הקטע של השואה, משהו שאנחנו, דור 2 בישראל לא ממש קלטנו, לא משנה כמה התרגשנו מהספרים שהיו לא הבנו מה זה לחזור הביתה להורה שחווה את הטראומה וכיצד הטראומה עוברת בירושה הלאה. אם הייתי מסוגל להתנצל זה בטח על זה, על חוסר הקליטה. התראה מסמדר זה על פי רוב מוות, של הורה או בן/בת מחזור. רווח לי שחיים היה מספיק גדול כדי לא להשאיר אותי עם תסכול של משהו כרוני לא פתור בינינו שהיה יכול לקרות. לא, מותו השאיר אותי עם חבל גדול ותיסלם על הסיבוב שהבאת.

הפעם לקחתי את רובין לשיעור של אורין. התלבטתי אם לקחת את המכונית אבל הייתי מסטול מדי ותמיד כייף ללכת איתה, המותג ואני בתל-אביב. בשיעור נכחו עוד שניים שלא היו בשיעור הקודם, ששה אנשים ממלאים את החדר-קליניקה הקטן, השארתי את רובין בחוץ והיא הרשימה את כולם שחיכתה בחוץ, אחת ל מזכירה לחתולי האזור שהגיעה מלכה חדשה. כל עוד היא בחצרות ולא בחוץ לעיני פקחים הכול טוב. הבנתי את הספור של קסטל-בלום, פתאום היא נכנסה לי למסגרת התייחסות שלא היה לי ככתיבה נשית, לא שירה, בעצם הראשונה מסוגה בעברית. רק אז יכולתי לנשום תוך המהלך שלה, כלל לא להתייחס לתוכן אלא רק למצב רוח הרגשי שאותו היא מתארת בזמן מלחמה, עוד אחת מהמלחמות/מבצעים. לא ידעתי שהסיפור של אתגר קרת הוא כזה קאנוני, נלמד לבגרות. אני אמרתי שהוא בעצם הראשון שמתכתב ישירות עם התפסן בשדה השיפון. ואולי זאת מערכת החינוך שחיפשה ומצא משהו שהכי יכול להתכתב אליו. המשהו המרגיז בסיפוריו, העובדה שאי אפשר לחמוק מהלפיתה הרגשית, ילדודיסינלנדית שהרבה ממנה בגלל ההעדר הרוע, שמה שקורה נעשה ממניעים חיוביים גם אם הוא מוביל לעצב, מטריד אבל אפקטיבי להחריד. מה נעשה, כלום

כמה חשוב היה לי לצלם את תווי הואריאציות של דיאבלי ותווי הואריאציה הראשונה של גולדנברג. עוד לא הגעתי לשיר ארבע ואני כבר בפרויקט חדש, פרויקט חיים כזה לנגן את הואריאציות. בינתיים לא מצליח לשמוע כלום מהתווים. אולי הטכניקה צריכה להיות אחרת, קודם לשמוע ולשמוע ולשמוע ואז לנגן לפי תווים. מביט על הפסנתר, הפסנתר מביט בי, מאיה דוניץ בארבע וחצי אולי כדאי שאגמור לכתוב לה ולנימי את המכתב.

ב. ראשי פרקים:

1. קאטה - פעם אחת 2. ספרות עברית – שני הסיפורים בכיתת קריאה, קסטל בלום וקרת 3. ספרות מתורגמת – קרול/פטרישיה הייסמית' 4. עיון – הסובייקט המתחזה/עידן אורן 5. קומיקס – ICE AGE MAGIC- THE GATHERING 6. מדיה – ימי הקסם, המלצת הקרגיזית 7. מדיה ישראלית – לא 8- נגינה- הכול, הקפדה לאימון היומי, ואריאציית גולדברג (הדפסה גם של דיאבלי) 7- רב מכר – התחלתי לכתוב מחדש 8- יזמות – יומבלום; בקטנה

ג. מהרשת:

נרדמתם בשמירה נוזף קובי מנורה כשלא מגיע אף פינג כשהשמיע את בית השמש העולה בשעת שידור של שנות השמונים במרתון הגיטרה הגדול. נכנס למצב חג ומקבל בהכנעה את המסר להיום, נרדמתי בשמירה, איך אפשר היה להעביר שעות מארב לא-נגמרות לולי. זה אגב, המסר הפוליטי שלי להיום, מה קורה לנמושות שמרניות ישראליות בגלל זה כתמותלאביביות שכמונינו מכניסות לכם לפיד, מכל הסומק הזה] הפרסומות פולטות אותי לגינת הפרפרים לגיזום אביב ובדיקה פולשנית לשסק ששתלתי במו ידי יאללה רובין סלפי בסדר בלי שסק נו בואי #רבעונבתלם #WAWAחגים פרק ג'

חנן קרע לנו את הצורה בשיעור של ארבע דקות עמידות סאן-צואן, כל הגוף נתפס לי לעזאזל. כמובן שאפשר להתלונן רק בקיר. כולם הרי חכמולוגים, מבינים הרפייה ורק אני מתאמץ עלאק. שילכו להזדיין. המשכתי לשעור כיתת מתחילים של עידו לסתם קצת קאטהארוכהארוכה להשתחרר ולפצות עצמי על חוסר מתמשך בזריקות לאקאן של ימי שלישי שנדחו בגלל החג. בבית חיכו לי הכלים והמשך "קסם הנעורים" סרט/מיני סדרה האהובה על הקירגיזית. עכשיו, אחרי אחרי שנתיים של שיחות ושני זיונים צלחנו את שיחת יחסינו לאן בקלילות יחסית. היא כמובן התבאסה שנעלמו השיחות האינטלקטואליות. היא צדקה הם פחתו ונעלמו בעיקר כי היא ניתקה עצמה מפייס (כמו החבר שלך אורין שפותח וסוגר מתי שבא לו היא אמרה, רק צרות יש לי ממנו). במקום פייסוש פתחה חשבון באינסטגרם, ממשק שלא ממש מסתדר איתו. ווטס אפ לא בא בא ובכלל ברור שלא נולדתי למאמץ לשיחות או זיונים, אין לי בעיה רק לכתוב ועבור זיונים לא אכפת לי לשלם. יש לי טינדר היא אמרה וגם לאחי הוסיפה בקריצה. אז גם אני פאקן פתחתי. על המקום, מה שרק היא? מי שבטוח יהיה הכי מבסוט זה אחיה. הוא ממש סידר לעצמו עמדה נוחה בחיים כמשגיח שלה למען המשפחה. מסתבר שהוא שותף באיזה גלריה שמקדמת אומנות קירגיזית שנמצאת ממש מתחת לרחוב שגרתי בברלין. שמים בלי ענן סימן. אין מה לומר, "קסם הנעורים" שבמרכזו מערכת יחסים בין שני אחים עוזר לי להפנים את עומק הדרמה המשפחתית שנכנסתי לתוכה בעיניים פקוחות רק לא לכיוון הנכון. הייתי כל כך מרוכז בתופעת הכוס המגולח ששכחתי שמי שמתקרבת אלי צריכה לפחות בדרגה אחת יותר חריגה ממני כדי להכיל את השטויות שלי. בסדר, לומדים. למה בוער לאן שהו #רבעונבתלם #WAWAחגים פרק ג'

h

La meglio gioventù - La Storia, le storie

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now