חגיםwawa פרק ד'

נכון שבתחל'ס ענני מילים הם לא מה שדמיינתי כשאיל גרוס פתח עבורי את הדלת להפיק תמונה מטקסט, טכניקת משחק במילים שהיתה לי התנגדות ילדותית עד כה להשתמש בה. כפיצוי לעצמי גיפגפתי לה ת'צורה, בכל אופן התחלה, DEEP DREAM הנה אני בא...

מה עומד מאחורי הצורך הזה לנפק דימוי ליד טקסט? מה עומד מאחורי הצורך לשלוט על הדימוי? למה המשיכה לטכנולוגיה שברור שלא מוצא את ידי ורגליי שם? למה ויתור על שיתוף פעולה עם יצרנ/ית דימויים שזאת התמחותו/ה מעבר להנחה שבויתור על שיתוף פעולה עם האחר/ת שיודע מעלה את הסיכוי שגל ההסתערות על לימוד הטכנולוגיה וטכניקת העבודה יימשך, לא יינטש כגחמה.

השבוע התחיל טוב. מתחיל טוב זה אומר שהרב מכר נכתב. עכשיו שפתאום נראה לי אפשרי שהוא ייכתב, הספקתי לשכוח שעד לפני שבועיים לא התכוונתי לכתוב אלא להכין עצמי לכתיבה. בפועל אני מעדיף לכתוב מאשר לספר או לדבר את הסיפור. אי היכולת להוציא מילה, הקושי לייצר משפט טענה עם משמעות כה מתסכל שהבריחה לכתיבה מרגישה טבעית. משמרת העבודה שהתחילה את השבוע היתה תערובת של פאניקה והנאה. הגעתי כעובד שלישי ומתי שהו נדחקתי לעמדת עובד רביעי וחמישי. הפיציולו שסחרר את הפיצות, גבוה רזה ומקועקע טייפקאסט מוסיקאי מהסוגות הרועשות, נתן לי טיפ אחד: לשמור על בצק עגול. העצה שנתן, כללית ונכונה עד כדי חוסר תכלית, חיזקה. דיבורו החרישי שמבליע פגם דיבור גמגום/בליעת מילים, שונה ממרבית מורי הפיצה עד כה, נאמר אומנם ממקום של אחד שראה הרבה טירוני פיצה שנשרו בטירונות אך הוא לא ייאש אלא דרבן. והייתי זקוק לחיזוק; לא הצלחתי לייצר פיצה אחת בשעה הראשונה, כתשתי והתעללתי בבצק, הסתבכתי עם המכונה אבל לא פאקנוויתרתי, לא לוותר ויהי מה, שיננתי לעצמי עד שאפוטר. למען האמת צריכים להיות סיבות יותר חזקות מאי הצלחה לייצר פיצה בשביל להיות מפוטר במקום שכזה. אחת המומחיות פה היא להמשיך בכל מחיר לא משנה מה ומי קורה סביבך, לא משנה לקוחות משלוחים זועמים, לא משנה גערות של צוות חלק מהן בנימה מעצבנת שבא לך, לי, להכניס לה/ו אגרוף או להוריד את הסינר ולהסתלק. כל הערה כזאת היתה בבחינת ככול שיענוהו כן ירבה וכן יפרוץ, לא לוותר, לא לוותר לבצק, לא לוותר להעמיד את הכתיבה, מה שאני עושה עכשיו עכשיו עכשיו במקום ראשון. אחרי המשמרת הורדתי ראש והתחלתי שוב לאכול למרות בטן מפוצצת פיצות. נמצא בתקופה שהקנאביס עושה לי מאנצ'ס שלא ידעתי כמותו אלא בתחילת צריכת הרפואי. לא יודע אם בגלל שאני לבד, אולי גם זה משפיע שיש לילות שבעצם אין לי שליטה, זאת לא אכילה אלא טחינה. לפחות זה לא תמיד אותו דבר. הנה, הגלידה שקניתי בונילה לאחר שיחת הכתיבה (עדין לא מסתדר לי לכתוב שיעור כתיבה אבל זה שיעור כתיבה ונזכר בחרדה מסוימת שיש לי לכתוב שעורי בית על עלבון. אם זה שעורי בית אז דוחים אותם עד לרגע האחרון:- ) [עקרון הרצף גובר, נזכרתי שפעם היה לי גל, עוד אחד שננטש מרצון, של לימוד הקלדת סמיילי'ס שונים ;-) WINK;-) WINK] את קניית הגלידה דחיתי בקלות יחסית לאחר שיעור לקאן, הראשון של עידן. קולו, הבעתו, פיתח הפה לרווחה ומשחק ידיו גורם לי לקבל דבריו בקלות. כמו שאר המורים בפורום הוא מקריא את דבריו והשימוש בשלושה טקסטים שונים מקל על ההבנה או יותר נכון ההפנמה. האם בגלל שעקרון המציאות כפוף לעיקרון העונג ויתרתי על הגלידה או שמא עיקרון העונג מיהר לקונצרט של מאיה דוניץ והשהה את המציאות ליום אחד עד שלמחרת לא הייתי מסוגל להתאפק (ניסיתי) וקניתי קילו, כרגיל מכניס כמה שיותר טעמים לקופסה אחת, מאתגר את המוכרן הצעיר. גם לאחר השיעור הזה לא הצלחתי להחליט אם אני פסיכוטי או נוירוטי. ההוכחות מצביעות לכיוון הנוירוזה- חשיבות ההיסטוריה, גלגול המסמנים וכניסת הנוירוטי לתוך עצמו נכנס לתוך עצמו כמסמן. יחד עם זאת העובדה שהצורך שלי שיהיה רישום אצל האחר נגמר ברישום אצלי, הוא מסלול של פסיכוזה (נדמה לי). גם החשיבות שמייחס לרצון שלי מחד שמה שבעל ערך אצלי יהיה בעל ערך אצל האחר ומאידך מסתפק בכתיבה לעצמי כאחר, היא סוג דחיית שם האב הגדול, הכחשתו והעלמתו, מאפיין עיקרי של פסיכוטי.

ב- ראשי פרקים

1. קאטה – בשיעורים (5), גלישה (2) 2. ספרות עברית – סיפור ארוחת בוקר ישראלית מתוך הספר באותו שם, כינים יפתח אלוני מהרשת, לרקוד עם חמורים בני ציפר, הרקדן סיפור יהודית הנדל מהרשת 3. ספרות מתורגמת – קרול/פטרישיה הייסמית' 4. עיון – הסובייקט המתחזה/עידן אורן, הפרעת זיכרון של אקרופוליס מכתב של פרויד לרומאן רולאן ליום הולדתו ה-70 5. קומיקס – ICE AGE MAGIC- THE GATHERING 6. מדיה – סיום סיליקון ואלי, THE BRICK 7. מדיה ישראלית – לא 8- נגינה- 4 התחלה ואריאציית גולדברג ו דיאבלי (4 פ') 7- רב מכר – פרק 5 8- יזמות – יומבלום; סיכום עם יואב, שינוי תאריך בתולעת, שיחה עם גלעד

ג- מהרשת

‎השכנים נחלצו מהשואה עם תופים אפריקנים ואני עם ניל יאנג. מצב הרוח הכללי בחוץ משתנה לספירה לאחור לזיכרון ועצבנות. שואה עדיפה על זכרון. רחוקה, שחור-לבן ועם מיטב המשאבים שלא נשכח, מנצנצים בקיר שלדי אדם, ידיים מורמות לצד סיפורים אישיים וקצת הומור מזרחי על הדרך. הזיכרון חרא. התחלתי את השואה בלהרוג חתול, רובין, אבל מי משחרר כלב ברחוב, היא לא אכלה אותו, רדפה והאידיוט נכנס במכונית ואז המשיך למות מתחת מכונית שלא היה צריך לעזוב מלכתחילה. ניקיתי אותו בהתחלה עם קסם נעורים, המלצת הקירגיזית ואז שכבר נשבר לי מממטרי רגש עברתי לחנוך לוין. אופפפ יופי של סדרה, תפור על רובין ואני, רוצחים מלידה. אין פרק 1 ברשת, לא זמין חגיםWAWA פרק ד'

אני מבטיח לכם דם ודמעות

שדרות בן-גוריון מדליקות לי באופן אוטומאטי את לפיד הקוקסינל. מכל כיוון שאני בא עליה, משהו בצמחיה, במרחב הליכה ופגישה שהשכלנו לייצר בדרך לים ובחזרה מעורר בגנים החולדאים שבי גאווה אביבית שכזאת. גם קל לי שם להתאהב בעובדה. אין לי בשארית חיי כל כוונה אלא להתאהב בהן כך שללכת בשדרה זה כמו להשתין מהמקפצה, הבעלות משחררת. בדרך לשיעור התאהבתי בבחורה שחיוך האושר על שעלה על פניה כשמצאה חניה מולי ומול רובין המשתינה לא נסוג גם כשראתה שאני מביט. היא לא פחדה מהזכר המביט ושנינו הרגשנו את האושר שחוותה. רובין, בהזדהות עם מצבי ולאות הערכה לדשא הירוק שיש במזרח השדרה קרוב לעירייה לקחה את הזמן שלה, קלטרה ברגליה לאחור, מערבבת שתן לדשן וסוחטת ממאושרת החניה עוד ניצוצו מתיקות. התאים לי להתחיל את שיחת הכתיבה בחדר משלי/וירג'יניה וולף שמעניק לקרול/פטרישיה הייסמית' שלקחתי מרעות, אחראית ספרות מגדר הנשים במשפחה, רובד נוסף. למלחמה הקרובה על זמן הכתיבה בין בלום לרב מכר בין הנוירוזה לפסיכוזה, אזדקק למלוא ארסנל טכניקות העבודה על עצמי חגיםWAWA פרק ד'