פוסטים אחרונים

ממלכתי בחגים; פרק ב'

חוק סדרת ממלכתי, לכתוב על סיפור ישראלי, נכנס לי בכוונה בגלגלי המוח, כמו קוף שאמורים לא לחשוב עליו. הסיפור של אורין, וביקור עם ההורים בניר-אליהו בחר בשבילי במבחר סיפורים על הקיבוץ מהאתר פתיליה. זה טוב וגם פחות טוב. טוב, כי כבר לא צריך להתחבט ולחפש. פחות טוב, כי רציתי להיות שוויוני בחלוקת הקשב עם אתרים אחרים. לא רק שזה לא יקרה, מה שחיסל את רעיון השוויוניות היא דווקא אסופה על קיבוץ.

תוך כדי נסיון להחליט אם מה אמשיך את סיפורו של אורין שהוא למעשה על קיבוצניקים כמשהו אחר, זר, לא מפוענח עלה בקיר דיון על הסיפור "חיפזון" של יצחק לאור. לא חשבתי פעמיים, א-בגלל שזה יצחק לאור, ב- הזדמנות לפרוץ את מסגרת סיפורים עכשוויים.

חיפזון מאת יצחק לאור (קישור לסיפור באתר של לאור)

בין הסיפור על יאיר שרעבי שהתאבד בבליעת חמישים כדורי ואליום בחדר עלוב בפאריז, ל"אהבת עולם" ספרו האחרון של לאור, יש קשר ברור בצורה ובתוכן. ישראלים יוצאי עדות המזרח שהשלכות דירוגם הנמוך בסולם הסוציו-אקונומי מפריע להם יותר מקלון השתייכותם לקבוצת "האחרים כהי-עור". כהות עורו של יאיר עוזרת לו לתפוס טרמפים באירופה ומסבכת אותו בויכוחים פוליטיים

"... מארקסיסט מגודל שיער אחד הפתיעו בשאלה אם הוא מתימן. יאיר ענה בחיוב. האמריקאי לחץ את ידו ואמרשתימן היא הזירה הבאה בה יובס האימפריאליזם האמריקאי ושהעם התימני הוא עם גיבור, ויאיר עוד יראה, הבטיחו האמריקאי, איך מולדתו התימנית תהיה קובה של המזרח-התיכון. אפילו בישראל לא מתפללים לתבוסת האימפריאליזם האמריקאי ופה באמריקה, ישר ברחוב. המלחמה בארץ נסתיימה כבר והבחירות התקרבו. יאיר שמח שאינו נמצא בארץ, כיוון שלא היה יודע בעד מי להצביע ומי אשם בתבוסה המרה. אחר-כך, בעוד האמריקאי מתנצח עם כושי אחד על נושא לא מובן לו, נתן יאיר את דעתו לעובדה שתימן, כאן באמריקה, איננה קשורה בכלל לכרם התימנים. יאיר לא ידע איפה בדיוק נמצאת המדינה ההיא, שבה נולד. כאמור, ערבית לא ידע, אבל בכלל לא היה בטוח ששפת הערבים התימנים היא ערבית. כל אימת שקם אל לעבר הפתח, עיכבו חשש..."

אצל לאור אי אפשר באמת לברוח מהפוליטי. מי שבורח עושה זאת מהדחקה לא מודעת, גם כשהוא/היא משוכנע/ת מדובר בבחירה. זהו סממן של ניכור מהמציאות ובריחה לפנטזיה מגיל צעיר. יחסו של יאיר לג'ני, הנוצרייה הראשונה ששכב בטיול הראשון לאירופה, התאהבותו בעצמו מתאהב ובקשיי השגתה שהתמשכו לאורך שנים, הם עוד היבט של העדפת חיים של פנטזיה. התאבדותו לא מפתיעה ולא בגלל שכך נכתב הסיפור, אלא בגלל שהגיוני למישהו שחי את חייו בפנטזיה, ועליה הגן ללא אינטלקט ומתוך נחישות והרגל של כלב-שמירה, שיבחר להתאבד, כעוד פנטזיה שצריך גם אותה לנסות.

במהלך הכתיבה גיגלתי ומצאתי שיש ניתוח מעולה של המשפט והפסקה הראשונה בסיפור "חיפזון" במאמר באתר הפתיליה. מאלף. שכחתי לגמרי מהמעט שלמדתי איך מפרקים לטקסט את הצורה. מיד פתחתי את הסיפורים שלי לבדוק מה היו העדפותיי. אבוי, חסרות מודעות ללא בושה, וסגרתי מייד את הקבצים. גל של פחד תקף אותי שאם אקרא את הסיפורים עוד ארצה לשנות ורק זה חסר לי, כאילו דאאאאאאא

האקדח/עילאי ראונר (קישור לסיפור באתר הפתיליה)

ידעתי שלא הייתי צריך לבחור את הסיפור הזה להיום (עלאק שבוע הבא יהיה יותר מתאים לקרוא אותו) רציתי סיפור של אשה (ואז מה.... התעללות מינית בחדר ילדים...) ובמקום ללכת על אינטואיציה רצו לי חישובים בראש.

ההיכרות שלי עם הקבורה בקיבוץ ועם ההפרטה בקיבוץ (קרובי משפחה בקיבוץ שגם הוא ייצר נעליים שנמצאים בצד הסמכות המפריטה) הפכה את הסיפור, מונולוג של מזכיר קיבוץ בתפקידו כמפריט את אדמת הקודש של הקיבוץ, לכאב מוכר שתוקף מכל הכיוונים. הסיפור מתרחש במהלך פגישת מכירה עם שני חרדים שמעוניינים בחלקת קבר לרבי שלהם.

מוזר לחשוב שהמצב שמתואר בסיפור, נקודת הזמן הזאת לא תחזור; מרבית נפגעי ההפרטה, דור ראשון ושני של מייסדי הקיבוץ נפטרו או "דועכים בהדרגה". בנוסף, "מנהל מקרקעי ישראל", גם בגלל מאמצי "הקשת המזרחית" שמזכיר הקיבוץ משמיץ לצמד הקונים, אטם את הפתח להרוויח בצורה זאת מהאדמה השייכת במשותף לו ולקיבוץ.

"אחר-כך ניסה למתוח את הזמן: הרבה חיילים... מתו הרבה... מי זוכר כמה?... כאן מתים כל הזמן, לך תספור... זאת קהילה שוקקת... מזדקנת... לא רק בקרבות מתו... אלא מתים, קשה לספור... מתים עדיין... היו תאונות לא צפויות, ואנשים בכו.... ומחלות איומות, היינו מוותרים על זה, שני קברים בשנה... לפעמים שלוש... לפעמים ארבע חלקות בשנה הולכות לנו על מחלות... אנשים בוכים עדיין, ויש את אלה שדועכים בהדרגה... פתאום לא רואים אותם בשבילים... פתאום העיניים שלהם מתרוקנות, ושפת הפה שלהם מתדלדלת... נו מה... עוד משהו אני אספר... גם זה היה כאן... לפני שנה... אולי שנתיים..."

"דעכו בהדרגה" הוא תיאור איום בדייקנותו של זקנה ומחלה. אפשר לשמוע את מזכיר הקיבוץ שמתאר זאת כדרך אגב לזוג חרדים שבאים לקנות חלקת קבר לרבי שלהם ומפה לקבל מושג על תחושת השליחות וההקרבה שלו עצמו, כמציל את הקיבוץ משיני הזמן שלא מפסיקות ללעוס בבשר החי. מזכיר הקיבוץ הוא מוז'יק, כפרי, גאה בארציותו הגסה, בהיותו בור ועם הארץ.

"זה לא היה קל... מה אני אומר, זה לא כמו בסיפורים של עמוס עוז או דוד מלץ... עין חרוד מאוחד או קיבוץ מרחביה, פה לא הגיעו לביקור בן גוריון או אשכול... גדולי הדור... לא דיברו על שפינוזה... אפילו הבוץ והגשם המטפטף... זה לא היה רומנטי... לא שרו במקהלה ולא ניגנו בפסנתר... והתקליטים שהצעירים שמעו בלילות... אחרי שחזרו משיחות קיבוץ משמימות, אפילו את פרופסור לייבוביץ ואת מנחם ברינקר לא הזמינו לדבר..."

מזכיר הקיבוץ לא משתמש בדימויים חזיריים בכוונה להרתיע או להשפיל את זוג הדתיים אלא מתוך תחושת עליונות טבעית בעל בית, אדון שיכול לומר את שליבו חפץ. החזיר שמנקה את הפסולת לתוך מעיו, עובד בטבעיות למען המפעל הקיבוצי, כמו הקבר לרבי שיקנו הדתיים שמגיעים ככול הנראה מחו"ל. תיאור המתאבד כה מבחיל ומשהה לגמרי את חוסר האמונה בהיתכנותו. אף לא אחד מפקפק שכך זה קרה

"בינתיים פתחו את החלונות שיהיה אוויר... לנשום, אני אומר לכם... כי הראש הלך והרקיב... אחרי כמה שעות... זה היה צריך לבוא... הסירחון!... מה אני אומר לכם... צחנה, זאת לא מילה... פתאום שמענו את הילדים עוברים מחוץ לחלון... הקולות של הילדים... בטיול בוקר... ומירי שעובדת פה רצה עם מפת שולחן כדי לכסות את הראש... מפת תחרה לבנה... להסתיר אותו מהילדים... אם הם היו רואים... הילדים... היו מצמידים את הפנים שלהם אל החלון... היו מחקים את העווית... מעוותים את הפנים... צוחקים מפחד... הם שרו לו שירים... שורר! שורר!... ככה קראו לו... מראה כזה מעוות את הנפש... חיחיחי... כי כל הזמן העיניים התרוצצו... בתוך החדר... וכל הזמן הזה הראש הלך והרקיב... הלך ותפח... זה היה הריח... הסירחון... וזה נתקע כאן באמצע המזכירות... אתם מבינים... כי ברגע שהגיעו לקחת אותו... והסירו מעליו את המפה הלבנה... היה לו כבר ריר צהוב... מעין קצף צהוב בזוית הפה... ואז הלוע שלו נפתח... הפה הזה... עד שראו לו את השיניים... וכל מי שהיה שם בחדר... ראה את העיניים נעצמות ואת הפה הזה נפתח... ואז מה שחששנו הגיע... בהתחלה כמו לחישה... כמו לחישה גרונית... ואחר-כך זה התגבש והפך לנחרה ממושכת... ומישהו נגע בי... חכו... ומישהו אמר: עוד רגע!... תיצמד אליו... הוא אומר משהו... מה הוא לוחש?! מה הוא אומר?!... ואז הופיעה צעקה... צעקה קצרה וחדה... מתוך הלוע הזה, מתוך השיניים החותכות.... הראש הזה גנח פתאום: "קפיטליסטים! קפיטליסטים!" הראש הזה ייבב פעם אחרונה... אתם מבינים... ככה מתים אצלנו, ככה הם מתים בקיבוץ."

למעשה ממשיך התיאור שכאילו לקוח מסרט אימה את מה שמתחיל שם הסיפור "האקדח", איזה אקדח, איפה אקדח. עוד מעט נקרא אך לעולם לא נשמע. יריית האקדח היא כגניחת הראש, הצהרה: ככה מתים בקיבוץ!

---

על "חיפזון" מאת יצחק לאור מתוך המאמר "קביעת מסגרת הזמן והמקום של השיח" של ד"ר ברוריה מרגולין. המאמר מהספר 'רטוריקה בין-תרבותית', הוצאת רסלינג, 2015. קישור למאמר

"יאיר שרעבי התאבד בבליעת חמישים כדורי ואליום..." דוגמה לפתיחה של סיפור באמצעות מבנה תחבירי לא-מסומן, שבהם מתלכד הנושא התחבירי עם המרכיב התמטי.

[1] בלילה, בחדר גדול וריק, שחלונו פעור אל האוטוסטראדה שוויץ-פאריס ושמכוניות רצו עליה גם בשלוש לפנות בוקר, חשב כנראה בפעם הראשונה על התאבדות. [2] שקל גם לברוח בשלוש לפנות בוקר, [3] אבל קיווה שהבוקר יביאה אליו חמה יותר, רגועה יותר, אדית או מרים, או שתדבר אליו פתאום עברית. [4] בבוקר יצאה מהבית, השאירה לו מפתח, נשקה לו כדרך הצרפתים על שתי לחייו ולא יותר. [5] היא הבטיחה לו שתכתוב לו אם יכתוב אליה.

שעה [6] אחריה יצא מן הבית, קנה לחם ומאה גרם נקניק, עלה על הרכבת הלא נכונה, אקספרס מחלקה ראשונה, ונאלץ לשלם קנס גבוה על טעותו. [7] בא לפאריס בלי סנט אחד ודפק על דלתו של חסן. [8] הפעם ינסה לדבר אתו, חשב. [9] בלובי הופיע עירום למחצה וקרץ בעינו. [10] הוא אמר "ניקניק", [11] ויאיר, שהכיר את הביטוי עוד מתל-אביב, לא קישרו לעניין המין, שכן לא חשב על דבר עכשיו. [12] הוא נכנס לחדר, [13] וצרפתייה קטנה ועירומה כיסתה את עצמה בכאפייה אדומה. [14] היא שאלה בצרפתית: "פלשתיניין?" [15] ויאיר אמר פעם אחת לא ואחר-כך כן ואחר-כך שוב לא. [16] יצא מן החדר והלך לחדרו.

בפסקה הנ"ל 16 משפטים, ומהם חמישה משפטים (31.25%) הם משפטים ממוקדים. בשל אורכה של הפסקה משתמש הסופר, יצחק לאור, בפסקה זו במספר רב של משפטים הממוקדים בטופיקליזציה פשוטה. משפט הפתיחה (משפט 1) הוא משפט ממוקד בטופיקליזציה כפולה, כדלהלן:

[ט"ב] בלילה, | בחדר גדול וריק, שחלונו פעור אל האוטוסטראדה שוויץ פאריס ושמכוניות רצו עליה גם בשלוש לפנות בוקר, | [ק] חשב כנראה בפעם הראשונה על התאבדות.

הטופיק הכפול במשפט הנ"ל נחלק לשני מרכיבים: המרכיב הראשון הוא תיאור זמן, המוצב בעמדת טופיק, והמרכיב השני הוא תיאור מקום בעל פסוקית לוואי, מחוברת, המוצב בעמדת טופיק. הקשר בין מרכיבי הטופיק הכפול הוא קשר מיוחד של איחוי. המרכיב השני בעל פסוקית הלוואי מוסיף יתר ספציפיות למרכיב הראשון, ובפרפרזה, "בלילה, כשהיה בחדר גדול וריק...". מרכיבי הטופיק הכפול מופרדים זה מזה באמצעות פסיקים, הבאים לסמן את הנגנת ההפסק שביניהם. גם הטופיק הכפול מופרד בפסיק מן הקומנט כדי לסמן את הנגנת ההפסק בינו ובין הקומנט.

הפונקציה הטקסטואלית של הטופיקליזציה הכפולה בפסקה הנ"ל היא יצירת מסגרת הזמן והמקום הגלובלית של השיח: "חדרו של יאיר שרעבי בשעה שלוש לפנות בוקר". הפונקציה הפרגמטית של הטופיקליזציה הכפולה בפסקה הנ"ל היא השהיית הפרדיקציה לשם בניית המתח. מוקד המידע של המשפט – "חשב כנראה בפעם הראשונה על התאבדות" – מבטיח קטסטרופה בהמשך השיח. אשר למשפטים הממוקדים בטופיקליזציה פשוטה בפסקה הנ"ל, לאור משתמש בהם לשם יצירת לכידות טקסטואלית על ידי קישורן של התמונות בפסקה זו לזו על ציר הזמן. אלה המשפטים הממוקדים בטופיקליזציה פשוטה:

משפט 4: [ט"פ] "בבוקר | [ק] יצאה מהבית, השאירה לו מפתח, נשקה לו כדרך הצרפתים, על שתי לחייו ולא יותר".

משפט 6: [ט"פ] "שעה אחריה | [ק] יצא מן הבית, קנה לחם ומאה גרם נקניק, עלה על הרכבת הלא נכונה, אקספרס מחלקה ראשונה, ונאלץ לשלם קנס גבוה על טעותו".

משפט 8: [ט"פ] "הפעם | ינסה לדבר אתו, | [ק] חשב" [2].

משפט 9: [ט"פ] "בלובי | [ק] הופיע עירום למחצה וקרץ בעינו".

הטופיק במשפטים 4, 6 ו-8 הוא תיאור זמן מדויק (באופן יחסי), ואילו הטופיק במשפט 9 הוא תיאור מקום. בין הטופיק הפשוט ובין הקומנט במשפטים הנ"ל יש הנגנה של הפסק, שאינה מסומנת בפסיק בשל אורכו של הטופיק. באמצעות המבנים הממוקדים בטופיקליזציה פשוטה יוצר יצחק לאור ציר לכידות בפסקה, המאפשר לקוראים לעקוב אחרי המתרחש בה. העובדה שהטופיק במשפט 9 הוא תיאור מקום אינה מפריעה לסופר ליצור את ציר הלכידות בפסקה על ציר הזמן, שכן הרצף הכרונולוגי של הדברים מאפשר לו למקם את תיאור המקום על ציר הזמן. כל משפט ממוקד בטופיקליזציה פשוטה פותח תמונה בשיח.

תמונה א: חברתו של יאיר עוזבת אותו (משפט 4).

תמונה ב: יאיר יוצא שעה אחריה מהבית ונוסע לחסן (משפט 6).

תמונה ג: יאיר מנסה לדבר עם חסן (משפט 8).

תמונה ד: חסן מופיע בלובי (משפט 9).

נראה אפוא שבפסקה ארוכה זו, שמפאת אורכה לא הוצגה בשלמותה, מפעיל לאור שתי אסטרטגיות של מיקוד תחבירי, טופיקליזציה כפולה וטופיקליזציה פשוטה, על מנת לאפשר לקוראים לפענח אותה בדרך המיטבית. הפונקציה הטקסטואלית של הטופיקליזציה הכפולה בפסקה הנ"ל היא יצירת מסגרת הזמן והמקום של השיח, והפונקציה הפרגמטית של הטופיקליזציה הכפולה היא השהיית הפרדיקציה לשם בניית מתח. אשר לטופיקליזציה הפשוטה, לאור משתמש בה על מנת ליצור ציר לכידות טמפורלית המאפשר לקוראים לעמוד על הרצף הלוגי והרצף הכרונולוגי של התמונות בשיח.

ב. יומנאי ראפ

1. קאטה – נו שויין 2. ספרות עברית – לרגל עבור מקום אחר/אורין מוריס, המצב הנכון לאורין, דיפרסיית חג 3. ספרות מתורגמת – לא 4. בדיוני, אנגלית במקור- אן. ספייס/לארי ניבן נכנס לזה, לא האמנתי אך קרה (קרא 5. עיון – המילים והדברים/ מישל פוקו פרק 4, רוצה לתמצת את המהלכים שלו, אולי הפעם 5. קומיקס - לא 6. מדיה- הכתר 7. מדיה ישראלית – מצעד גלצ וואלה 8. נגינה- מקפיד. לאב מי דו, 9. רב מכר – מסיים רבע ראשון ויטאלי שורף את ההאמר, מתחיל רבע 2, מרום 10. יזמות- מצב חגים.

רונן מהים אולי מסדר לי מקום באשקלון של חבר שחטף פוסט-טראומה, קראוון בחצר של וילה ליד בית הקברות ששם הצטלמתי עם רובין לפני שבוע

ג. יומנאי רשת

ולחשוב שלא העליתי כלום כל השבוע

,קשור ללחץ לגמור את הרבע הראשון, להתחיל את הרבע השני

ויותר סמים מהרגיל בערבים

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now