ממלכתי בחגים; פרק ג'
תקלה במודם שלא אפשרה העברת נתונים החלה ביום שישי. לא היה טעם אפילו לנסות להתקשר ל"בזק". גם לא היה טעם להיאבק ברצון לבדוק שמא הבעיה תוקנה וראיתי בתקלה 'מעשה אלוהים' שנועד דבר ראשון לדחוף אותי לאשקלון לא משנה שאין לי רשימה של דירות לבדוק שם אלא הבית/צריף/ קאראוון בדרך לבית קברות ששייך לחבר של רונן. ריח שרוף עלה מהמכונית מיד שפניתי לשוקן. יש מספיק זמן להתחרט. הפעם היה זה הכעס על עצמי נותן לפחד ממעשה האלוהים להשפיע, תמונה שבה אני נתקע בכביש או באשקלון, לא נתן לי להסתובב בהרצל חזרה ימינה. עשיתי דיל עם עצמי שאם הריח יימשך עד ראשון. הנסיעה היתה נהדרת וכייפית. נסעתי לאט רוב הדרך, התנועה היתה כבדה אך זרמה. צפיתי בחולות וחשבתי כמה אני אוהב לראות חולות ושכנעתי עצמי לגמרי שזה נכון. באשקלון שכחתי איפה חנות הספורט, יעד הנסיעה, היכן שהתכוונתי לערוך את הקנייה ההיסטורית של הקארבר. לא זכרתי את הכתובת, זכרתי שהחנות היתה בכיכר מוזרה שאפשר להגיע מכל מיני מקומות ויש שם הרבה בתי קפה. לא היו הרבה ברירות והלכתי על ההגיונית ביותר מבחינת מיקום: אינטרסרף כיכר צפניה. שם מעולה אבל הייתי זוכר שם כזה, מה לא? מסתבר שלא. המכונית הניעה רק בניסיון השלישי. זה לא קורה בכלל. פעם אחרונה, לפני שנה וקצת היה צריך להחליף סוללה. אלוהים אתה מסתלבט. את הדרך זיהיתי יחסית גם ללא הוויז. בניתי על זה שאם אגיע לפני 12 היא תהיה פתוחה. השעה הייתה 11:30 נסעתי ממש לאט מסתבר. הגעתי. אילן זיהה מכירה והלך איתי. היו שלושה דגמים הוא התעקש שעלי לבחור בין שתיים והמליץ לי מאוד מאוד ושוב פעם מאוד שאקח את הארוך ביותר שמוקדש לג'אק הירש, גולש-גלים מפורסם. באמת שלא היה טעם דווקא הבוקר, אחרי כל המאמץ להגיע במיוחד לפה. ההחלטה היתה קלה ואילן הראה לי מספר תנועות. מה שעושה את הקארבר כל כך תעלולי הוא הקרש שזוויתו ניתנת להטיה בשינוי המשקל והדריכה. אילן משך בכתפיו ששאלתי איך עוצרים, וחזר מספר פעמים שאני חייב נעלי ספורט. לא חקרתי למה, אני אבין לבד יותר מאוחר. הגיע ילד מלווה אבא שלו להחליף גלגלים. לילד היה דגם קצר, ישן יותר. עשיתי תמונה לסופשנחת עם אילן ועוד אחת עם רובין שידעתי שכולם יאהבו ורק בבית הסתבר לי שלא העליתי. חזרתי למכונית. די היה ברור שסמלית אני מעדיף לפתוח את בתולי הקארבר על האספלט של תל אביב ולא בפארק (הגדול ביותר במזרח התיכון) הגלישה והתכוונתי לנסוע לבדוק את הים. כבר שמעתי בחנות, שהיא מרכז גלישה כמובן, שיש גלים סימפטים. שוב האיטלקייה הזהובה שלי לא מניעה. נלחצתי. היד רועדת כבר מהסיבוב השני של המפתח. יש עוד כמה שעות אבל מבחינתי אני כבר ישן באשקלון רק בגלל שלא שמעתי לאזהרות. הזהובה מניעה אני יוצא מכיכר צפניה. זין אני חוזר, מה אני פחדן. ועדין. אחרי הסיבוב בדרך לים עצרתי לחשוב וכיביתי בכוונה. שוב היא נדלקה בפעם הרביעית חמישית. לסיפור שאלוהים רוצה שנתבונן פנימה ללא הסחות מבחוץ פתאום יש רגליים אחיזה במוח, אין טעם להיאבק. נסעתי לכיוון היציאה. דלק להיות מילאתי בלי לכבות מנוע.
קישור לאתר הפתיליה ממנו נקראו סיפורי הסדרה
על מאגרי מים מאת שרי שביט
בפתאומיות "תופים, תופים, קולות עמוקים" שומעת גיבורת הסיפור את צעדיה של דיצה מהדהדים באוזניה, חברתה הקרובה של אמא שלה, קצת לאחר שקיבלה הודעה שדיצה נפטרה ושלווייתה תתקיים מחר. באופן זה מתפתל סיפור חייהם וידידותם של הוריה עוזבי הקיבוץ וזוג חבריהם לגרעין שנשארו בקיבוץ. הסיבובים והפניות המפתיעות הן תמיד לכיוון מטה אך חוט שנשמר ונשזר לאורך הסיפור היפה והעצוב הזה מבצבץ בסופו ומצליח מהיותו קיים לשדר תקווה ואופטימיות.
כבן לעוזבי קיבוץ, שנקשר לקיבוץ שתמיד נכח בסיפור המשפחתי, ברובד הסמלי שהתחזק בביקורים קבועים אצל החברים שנשארו, הדהד סיפור אהבתם של יוהאנה שברחה מאמא חורגת רשעית וארא'לה, האביר על הקומביין. זיהיתי את הטיפוסים. תחילה משתלבים ארא'לה, האנגלי שהאמין שישנה את העולם אם יצטרף לקיבוץ ויוהאנה ש"חשבה שהכול יקרה לה כאן, שיהיו לה חיים טובים, ואפשרויות", אך עם הזמן מופיעות בעיות. לאחר שהקיבוץ שולח את יוהאנה לסמינר למורות כשהיא בכלל רוצה ללמוד גיאוגרפיה ולעקוב אחר ציפורים נודדות וארא'לה עייף מויכוחי תקציב הם עוזבים לפלס עצמאית את המשך חייהם.
דיצה ילידת לודג' ופסח מליטא נשארים בקיבוץ ומקימים פינת חמד אחת סביב ביתם ושנייה, ליד מאגר מים גדול. כשנפטר האב בגיל צעיר
".....אחרי שאבי מת השבתות היו כבדות וארוכות, ואמא הצילה את עצמה ואותי משתיקת הבית הקריר שלנו בפתח תקווה כשהכניסה את שתינו לסוברו הלבנה והסיעה אותנו לביקור אצל פסח ודיצה, ביקור שכלל שינה מבורכת של אורחים אצל מארחים נדיבים. ובלילות, רגע לפני שנרדמתי על מצעי קיבוץ רכים ששם משפחתם הקצר נרקם בקצותיהם, בחנתי במבט אטי את שידת הפורמייקה הכחולה, את השמות של הספרים המסודרים על המדף על פי צבעים, את אגרטלי החרס עם הקוצים ממצדה ואת האיורים שפסח הביא מיפן ומִסגר. "עוד מלפני שאנשים בקיבוץ", ככה אמא שלי אמרה, "בכלל ידעו מה זה יפן". הוא נהג לצחוק עליי, פסח, כשהייתי ילדה. כמו שגברים צוחקים על נשים. ובכל זאת, גם כשעוד לא הבנתי כלום על העולם הבנתי שהוא מחבב אותי, ושיותר מכך הוא מנסה – בסרבול הומוריסטי ומעט פוגעני – לחשל אותי לחיים.
אבא מת עוד מלפני שיכולתי לזכור. אמא הלכה לעולמה שנים ארוכות אחריו. אבל בין המיתות שלהם הפכנו פסח ודיצה, אמא ואני למעין משפחה מולחמת, גם אם מעט מעוותת, שנכנסה בבהלה ובתנועות משולהבות מתחת לפרוות פוחלץ ריקה מתוכן, והחלה להפיח בה חיים.
והקיבוץ שימש תפאורה נכונה שהתאימה לקרקס משפחתנו הזמנית: הנדנדות הגדולות בצורת חמורי הברזל שרעשו בקול שאון לצד חדר האוכל. הקטר האדום שעמד על גבעת הכלניות שעליה הוצבה מגלשה זעירה. פינת החי עמוסת אפרוחים צהבהבים. וכמובן, הברֵכה הריבועית שאמא נהגה לשחות בה בביטחון של תנועות מוּכרות מילדות, לבושה בבגד ים כתום של שנות השמונים, לא מורידה את האודם לפני, ומזכירה לכל בני הגרעין שנשארו בקיבוץ שבעצם היא כבר לא מכאן, ושאולי מעולם לא הייתה מכאן. שעכשיו, עכשיו היא אשת העולם הגדול שעובדת במחלקת השיווק של אל על, נוסעת בסוברו, גרה בבית פרטי ומגדלת את הילדה שלה, היתומה מאב, בלי חדר אוכל ובלי מתפרה ובלי פינת חי. וגם בלי הצבעות באספת חברים. וכך, בתנופה אדירה של מתחרה באולימפיאדה ובתור מי שבנערותה זכתה בתחרות השחייה הרשמית של חדרה, קפצה ראש אל המים ממדרגת הבטון, בעוד אני הילדה יושבת על הדשא שמקיף את הברֵכה, צופה בה שוחה, ומתחמקת בזהירות מצרעות מקומיות שברחו מהכוורת...."
לא האם השחיינית האולימפית היא שמלמדת את המספרת לשחות אלא דווקא דיצה עם האגן הכי רחב בנגב וגוף שנע בקלילות ובעוצמה של לוויתן במימי המאגר. לשם היא נוסעת בתום הלוויה ומפגש עם פסח וחברי הגרעין שנשארו בקיבוץ ונותרו בחיים. דווקא שם, במאגר המים שיובש, גווע ונשאר חור, חלל בטון עמוק, כבר לא המקום שהכי מפחיד לשחות, אוספת המחברת כוח "לעשות עניין" ולשים שלט על המקום "ששומר על ארל'ה ויוהאנה, אבא ואמא שלי, בתוך קפסולת זמן חד-פעמית וסודית".
על קיץ בחדר האוכל מאת שולי ספיר
קיבוץ בצפון, שנות ה-70. אחראי מטבח של קיבוץ בתחילת דרכו להפרטה חווה עקיצה רגשית ממשפחה עירונית. המשפחה בת חמש נפשות מגיעה לסעוד בחדר אוכל קיבוצי כחלק מטיול ובכוונה, כדי לגרור תגובה מאחראי המטבח, הם לא מפנים את כלי האוכל בסיום הארוחה. הוא כמובן נופל בפח שטמנו לו ומגלה זאת תוך כדי שיחה איתם. המיוחד בסיפור לכאורה מינורי ומאוד חודרני הוא שנוצרת היכרות אינטימית ושוויונית עם שלושת הצדדים המעורבים בו - אחראי חדר האוכל, המשפחה וחדר האוכל של הקיבוץ – שבלי שבהכרח נרצה, דעתנו על מה שהתרחש שם בחדר האוכל השומם תשקף יחסינו לקיבוץ ולקיבוצניקים. אסביר כוונתי. רגשי עליונות ובוז של אחראי המטבח למשפחה מעוררים תחושת אי-נוחות סביבו. יחד עם זאת קל להזדהות איתו כששומעים מדוע ואיך הגיע לעמדת בעלבתיות אדונית שכזאת.
"....חדר האוכל הוא כמו חדר הפיקוד של ספינה. מי שעומד שם למעלה – וזה אני, בתור אחראי חדר האוכל – רואה דברים שאחרים לא רואים, כמו לאן בעצם לוקחים אותנו הזרמים....לכן זה הישג, שאנחנו עוד כאן, נישאים עם הזרם, זה הישג. אנחנו הישג. לא התוצאה שלו, אנחנו ההישג עצמו....".
עליונותו ובעלותו על המקום הן החומר שבו משתמשת המשפחה כדי להגחיך אותו ובעקיפין את הקיבוץ. מהיותם אזרחים סוג ב' על אדמת הקיבוץ ובכדי לצאת "לקוחות מרוצים" אמיתיים, הם תופרים מזימה ומייצרים חריגות מדומה. הם בכוונה מפרים כללי ההתנהגות בחדר האוכל הקיבוצי, מעמידים פני בערים ויוצאים בלי לפנות את כליהם למכונת רחיצת כלים האוטומאטית. זה תכנון זדוני שמערב את הילדים, הדור הבא לשנאת הקיבוצים. בתקופה ההיא, המקום היחידי שילד יכול היה להאכיל את המפלצת בולעת הכלים היה בקיבוץ. גם אם הם היו בטוחים בעצמם שאחראי האוכל יגער בהם, עדין נדרש מההורים מאמץ והסבר לשכנע אותם שלמען הצחוק כדאי לקחת את הסיכון ולוותר על העונג.
לפי אחראי חדר האוכל ששכנע במאמץ רב את הקיבוץ לרכוש את מכונת רחיצת הכלים על חשבון שיפוץ אסתטי היה למשפחה חיוך חסר רחמים של מי שהצליח במזימה. מהשיחה בין זוג ההורים, צעירים ונמרצים, משתמע שבדיון המקדים בינם האב חשב שהם עושים טובה לאחראי חדר אוכל בכך שאפשרו לו להעיר להם ולבטא את זלזולם בהם. נקמתם בקיבוץ היה אישי
ב. סיכום שבועי
1. קאטה – בכיתה 2. ספרות עברית – לרגל עבור מקום אחר/אורין מוריס 3. בדיוני – לב שבור/דודי אבני, סיפור קצר 4. בדיוני, - אן. ספייס/לארי ניבן, סיפור על רצח בעולמות מקבילים 4. עיון – המילים והדברים/ מישל פוקו פרק 4, רוצה לתמצת את המהלכים שלו, אולי הפעם 5. קומיקס - לא 6. מדיה- הכתר 7. מדיה ישראלית – 106 ברדיו מסתבר עובד, 8. נגינה- לאב מי דו בגיטארה, חזרתי לדיג' שבע דקות על קצב 60 9. רב מכר – פרק שלישי בחלק שני. יזמות- עלה רעיון לשלוח את יואב לרעות ומאיה
