פוסטים אחרונים

שנת השטאנץ; ממלכתי חג; פרק א

שבת התחילה מוזר. מילולית נעלמה לי שעה. הזמזם העיר אותי משינה עמוקה. כיביתי והיה לי דחוף לפתוח רצף ולכתוב 08:04 חזרתי למיטה מתלבט אם להמשיך לישון, לקרוא או להמשיך את הרצף. לקרוא. מממ.... לא הפתיע בעצם כי חיכה לי העיר העשרים ושבע/פראנזן. את עריק/עילי ראונר שמתי בצד. רחוק. מיציתי אותו ליממה הקרובה. אני עוד אחזור אליו. אתמול, כשקראתי אותו בשני מצבים – באחה"צ עם טיפות קנאביס עד שצללתי לשינה לאחר הסנוקר עם ברק התחלתי לקרוא ואז כנראה נרדמתי ושוב התחלתי לקרוא. שני פרקים. כשיצאתי שוב מהמיטה היה עשר, מאוחר מדי לנסוע עם רובין לאימון שיפוט של שופט-מתלמד לכלבי דוברמן שארגן החוג הישראלי לדוברמן. כבר מזמן לא היה שופט גזע ישראלי וחשבתי שמדובר בהרפתקלה ראויה לרובין ולי. טוב...זה כבר יישאר בגדר ווישפול סינקינג. אבא התקשר להזכיר שיש ארוחת צהריים. ניצלתי את העובדה שהוא יתקשר כדי לצאת מזה. הוא אמר טוב אז אנחנו חייבים לך אחד, שזה סוג של בדיחה לא אופיינית שקצת בלבלה והוציאה ממני רגשי שככה בלי בושה אני מבריז. כשניתק ירד הרגשי אשמה ואת החלל סתם רגשי כמה טוב שאני דומה להם. התמזמזתי על הרצף עד שנגמר שחזור קונצרט [ברהאמס סימפוניה 2 וסונטה אחרונה של שומאן לכינור ופסנתר]. כרגיל, דחיתי את המחשבה על מוסף שבת לאחרי הכלבלוב. מפה מתחיל הסיפור. גם את זה אני דוחה לאחר שאחזור מהופעה של קונגרסמן בג'אק. יאללה ביוש....

ארבע וחצי שעות מאוחר יותר. קרבור להופעה, פוסט, חזרה. אספסוניק ובוץ בקצה. אלקטרוניק ושחור. שוב אוכל. חצי דניס מטוגן חרוך עם הרבה שום ופלפל, ומנגב בחלה את שאריות רוטב החריימה מאתמול [אתמול היה בו צדו האחר של הדניס, בצהריים הוטבל בו טופו. זהו, נגמר] בירה, שוקו וזה עוד לא נגמר. לשמן קנאביס יש הגיון זמן-נפח מאנצ'ס קוואנטי משלו, מוקפץ במערכת עיכול. הכול אעשה כדי למשוך....להוציא את הנשמה עד שתחשף ליבת ההתרחשות.

ב. יומנאיצ'ק

1. דוג'ו – שלישי רגיל, חמישי סופרייז דוד מזרונים ויורם 2.קארבר- לא [היום, עוד שעה בדרך להופעה בג'אק] 3. ים – שלוש, שוחה, ים שקט...עכשיו ירד גשם כשיצאתי ממנו 4. ספרות עברית] עריק/עילי ראונר 5. מתורגם – העיר העשרים ושבע/פראנזן 6- בדיוני, אנגלית במקור- לא 7. עיון – להיות, להיות קיים/מילר - לסמינר 8. קומיקס – לא 9. מדיה- לא 10. מדיה ישראלית – פרק 1,2תיק נעדר/משעני 11. נגינה- סופסוף 12. רב מכר – בשישי התברר שאיבדתי את ההחסן שכנראה שכחתי ביום רביעי...מבואס ומשוחרר

ג. יומנאירשת

‏‎Vardhan Le Zuz‎‏ — ב-‏‎Tel Aviv Central Bus Station‎‏. הבטחתי לממסד שבראש השנה אהיה מחוץ לתחנה ובלי קשר...אפשר כבר לחשוב על ינואר לתערוכת בחירות הבאה. מתי ממלא את המסדרון בפינה הדר'מז'. בציורי קיר של חברים שלו. החדש של אמן הרחוב קוט-ארט, שלישי בחודשיים האחרונים, מתפקד גם כשלט שימושי. לכאורה. בתחושת הוא עוד ישוב אני מתכונן ולצאת מבעד דלת הזכוכית של 5837 ואז עוצר. אם אצא אבהיל ילד משתין במקום שאבא שלו בחר לו. האבא רואה אותי, משפיל עיניו ומהנהן בראשו, סוג של תודה ובושה ולזרום עם מה שיש אחרון לשנה החדשה #ממלכתיחג פרק א

סקיפר המליץ בחום על "עריק", בלאו הכי רציתי לדבר איתו, לאחל לו שנה טובה וספר זה יופי של הסחה. פתיחת הספר מרתיעה. כמעט בכוונה. בית האבות שאליו בורח גיבור הספר מדכא לא פחות מהתחושה שזה המקום הנכון למצב רוחו, ולא משנה כלום אם יישאר שם כל חייו. הסיבה שהמשכתי לקרוא עדין בבדיקה. אולי זה קשור לדחייה מראש השנה, להתנגדות לארוחת ראש השנה, לסבתא הפרטית שלי שחסרונה הורגש פתאום בארוחה. סבתא ניהלה מועדון לזקנים ברחובות. המקום זכור לי כמטופח ומלא צמחייה. היא אהבה צמחים. והיו את המרקקות האלו הלבנות מפוזרות בכל מקום למי שבא לירוק. זה הגעיל במידה. בכל אופן אחרי מספר עמודים שמחתי שלא התעקשתי לקנות קרפיון ולעשות גפילטע פיש [שהיה מעורר דחייה לחצי מהשולחן] ובמקום זה הכנתי שני תבשילי טופו לתפארת הצמחונים והבריאותנים "היא היתה זקנה מיוחדת, די מעודנת, אשת אצולה לשעבר, ביקשתי לדעת עליה פרטים. לא אמרו לי הרבה – אולי היתה שופטת, אולי אדריכלית בעת שם, עם מוניטין, אשת העולם הגדול, ככה הם אמרו. זה ניכר בהרגלי החיים שלה, גם כשהיתה בקו הבריאות, גם כשהרגישה טוב, הופיעו אצלה כל מיני סטיות, כל מיני הפרזות הגיחו החוצה, היא השתגעה קצת, היתה נוהגת לשרוף את חתיכות הבשר שקנתה לארוחת הערב, היתה מוצאת עונג כשהחדר התמלא ריח של חולדה, אולי רצתה להמחיש את החומר של הדברים, את הריח של המשרפות, היא רצתה לדעת, היא שמרה על מידה של סקרנות, לאט לאט הפסיקה לאכול דברים אחרים. היו לה שם כיריים חשמליות וכיור נירוסטה תעשייתי, ועם השיניים התותבות שלה היא דמתה לציפור טורפת. בערבים היתה לעסת את הבשר ובוכה – זה היה המנהג שלה. היא כינתה את הבשר השרוף שלה בשמות – כל חתיכת בשר היתה "הגוזלה שלה", והקיבה שלה היתה מלאה ב"גוזלות מצפצפות", מלאה בצפצופי החנק של הגוזלות. זה היה בלתי נשלט, היא הודתה בזה, היא ביקשה שיאסרו אותה על רצח של חיים, תעשייה שלמה של גוזלות חנוקות, שסופות גרון, בכל ערב בשבוע, בית חרושת של בשר. זה היה מפעים לראות – היא פחדה מעצמה, היא היתה מתאבלת על הגוזלות שלה, על הבשר שהיא מכניסה לתוכה, נגעלת מעובי הגוף שלה, זה היה מפעים לראות [עריק/עילי ראונר עמ' 24]

רובין סקרה את המלונה החדשה של דיזל ואז, סתם בשביל להראות לו מי שולטת נכנסה ונבחה עליו כשרצה להיכנס אחריה. אחרי דקה יצאה וכרגיל חיסלה לו את האוכל והמים. הוא ישן כל הלילה בתוכה ובבוקר לעס את הרצועה וברח. מישה כל הזמן פחד שדיזל יברח לו כאילו שיש סיבה לדיזל לברוח ממנו לבד מלהוציא אנרגיה ולראות עולם. מגי גילתה את הרצועה הקרועה והביטה עלי בפחד. טוב, לא רציתי להכנס איתה לכמה אני שמח בשביל דיזל ויאללה בוא נראה תוך כמה זמן הוא חוזר. תוך חצי שעה הוא חזר מקשקש בזנב עליז ומאושר. סתיו נתנה לו אוכל. רובין הביטה בתאווה אבל איכשהו התאפקה, כנראה מהפחד ואשכרא לא נגעה. חוץ מזה לילה שקט עבר על כוחותינו. בגלל השיעול שלא מצליח להפטר ממנו הכרחתי את עצמי להיות סאחי....אווירת הקדושה ירדה מירושלים ובמקומה רעננות סתווית #ממלכתיחג פרק א

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now