וידאו 

בשנת 1978 יצר ורדן עם דב שטוייר כצלם ועורך את "ג'ון ברליקורן חייב למות", קליפ ב-8 מ"מ "סופר" לשיר של להקת "טראפיק" במסגרת חוג קולנוע לנוער של בית רוטשילד וסינמטק חיפה בהדרכת קהת פינקל . לאחר מכן, בשנת 1980, יצרו השניים את הסרט "החדר" על פי סיפור של או. הנרי. בשנת 1984, במהלך שירותם הצבאי הם יצרו את "פקודת קרב" בכיכובם של גדי פור ודורית ניתאי על מפקד צבא שמשתגע במהלך קרב. הסרט, ב-8 מ"מ סופר צולם על ידי ערן רובינפלד בחורבות נבי רובין בפלמחים.

בין השנים 1986-1989 למד ורדן תיאוריה של הקולנוע מפי פרופ' ברברה לימינג מחברת הביוגרפיה של אורסון וולס, עבד כעוזר מפיק בסדרת הטלוויזיה "אורחות חיים של העשירים והמפורסמים" וכעוזר מנהל הפקה ב"מלך ניו-יורק".

בשנת 1993 חבר ורדן לבמאי דניאל אמית ולמוסיקאי שמעון לב-טהור להפקת הסרט "ריקוד החיים". הסרט צולם במצלמת סוני פי די, שילוב חדשני של הקלטת תמונה אנאלוגית והקלטת צליל דיגיטאלית. 200 שעות חומר הגלם שצולמו ביפן, תאילנד והודו, מוינו לעריכה ראשונה ושנייה על ידי אמית והעורך דרור בכר. עריכת הסרט נעצרה וחודשה מספר פעמים.

במקביל לקידום עריכת "ריקוד החיים" עבד ורדן כעוזר ארט בהפקות טלוויזיה: "חרצופים","כסף קטלני", "סיבת המוות-רצח" ובסרטי קולנוע "צומת וולקן" (מעצב אומנותי: יואל הרצברבג) ו"קדוש" (מעצב אומנותי: מיגל מרקין).

בשנת 1999 מביים ורדן את "כאב מדומה"  סרט תיעודי, 33 דק'' העוקב אחר מסע פנסיונרים ילידי הארץ שהוריהם נמלטו מאירופה לישראל והשאירו משפחתם מאחורה. הסרט, שצולם על ידי אלי אביר, בעריכתו של עזרא גלוזמן ובהפקת נימרוד בן יעקב ואלי אביר הוקרן בסינמטק ירושלים במסגרת הקרנות "סרטי שואה".

בשנת 2002-3 צילם וביים  ורדן את עבודת הוידיאו "הגנרל זיני חוזר" בעריכת עזרא גלוזמן ויונתן "יונץ" צור על האינתיפאדה השנייה. בהשפעתו של הרון פארוקי,המשיך ורדן לנסות לחפש את נקודת המבט האישית בזיקה למעשה הפוליטי, מערבב דימויים ופעולות ממשיות עם סמלים. להבדיל מפארוקי  ויתר ורדן על הביקורתיות. ההצפה בדימויים והעיסוק בסמלים מתעל את מתח ההתנגדות לבהייה רפויה, מצב סביל, נוח ומוכר. בשנת 2005 מצלם ומביים ורדן עם העורך אלי חמו ז"ל את עבודת הוידיאו "גוש קטיף אני נשבע" על פינוי הישוב היהודי בעזה ב-2005. שעוקבת במשך חודשיים אחר הניסיונות לעצור את הפינוי, פינוי הישובים ויישובם הזמני של המפונים בבית מלון בירושלים בשנת 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה יוצר ורדן עבודת וידאו בשם  "שכר הולם" עם העורך עזרא גלוזמן. בעבודה זאת שבה לראשונה הוא משתמש ורק בחומרי גלם ששודרו באמצעי התקשורת הוא בדק על עצמו את המצב פסיכולוגי של נרקיסיזם שמתרחש אצל הצופה במצב קיצון מעמדה מוגנת.  המסך מייצר מצב בו הגוף המתועד ביצירות מקרין את דימויו של המבצע במיידיות של ראי. ה"היזון חוזר" שנוצר מהשתקפותו של המדיום מוחק את הפער בין ה"אני" ל"אחר" ומאפשר את מחיקתו. מזעור אמצעי הצילום מאפשר תמונות נעות בעת הלחימה. כלי התקשורת משמשים כמתווכים לצופה את פעילות צבאו שלו. ב"אפלת הקרב" ומול הצפת הנתונים יכול הצופה/שחקן לעזור בטיווח המטרה. כישראלי, הצופה הוא המנצח בקרב. הוא וצבאו ממיטים חורבן על האויב. הניסיון להצביע על הפער שבין אובייקט לסובייקט נועד רק לצורכי תעמולה פנימית וצידוק עצמי שדרוש להיטיב ההשמדה. המוסיקה ב"שכר הולם"- עיבודו של המאייר והמוסיקאי מאזן קרבג'י , לשיר "ליל מלא כוכבים" של דון מקלין- מטפס מעל חומת רעש ההפצצות  של מטוסי חיל האוויר הישראלי.

ב-2007 צילם וביים ורדן את "כשעצם נופל לאדמה" בעריכת אלי חמו. עבודת הוידיאו, לימוד טקסט במקצוע הפיסיקה בשיטת השינון בעל פה, כלימוד התורה ב"חדר", צולם בקרב בעלי הבית בכפר מנדרם, גואה  בו התגוררו הוא ומשפחתו ששה חודשים בשנה. העבודה הוצגה כחלק ממיצג בתערוכת "ניסוי כלים" בהזמנת האוצרת מורן שוב.

ב- 2008 ביים ורדן  את "טינג טונג קליפ" עם  אטמו קייטן  (צילום ועריכה) על יצרן המטקות העיוור משה דגן, יצרן המטקות הראשון בישראל. ב-2011 הוא מפיק את "גמלאות" במסגרת פרויקט 48 שעות הישראלי. הסרט  בבימויו של אריק רנג'יט זלדין (עריכה: איתי מיתר, צילום: יותם שיאון, מוסיקה: טל ירדני  ובכיכובם של אריק זילברמן, נטלי פרץ וקרן חרותי) הפך ל"קאלט" בעקבות העובדה ש"משפט החובה", נאמר שלוש פעמים בהזדמנויות ובצורות שונות, אף לא אחת מהן כנדרש על פי תנאי התחרות.

ורדן כותב על ספרות עולמית וישראלית עכשווית שהוא קורא במסגרת סדרות יומנאיות, סדרות עיוניות וברשומות ייעודיות.

חווית הקריאה בספר INFINTY JEST של דיוויד פוסטר וואלאס מתועדת בסדרה "סקיפר, דה-קופ ולה-זוז מהתלים בנצח". הסדרה "עחש ולה-זוז בPoblacht na hÉireann של הלב" היא ניסיון ראשוני לעבד את "סקילה וכריבדיס", הפרק התשיעי והאמצעי ב"יוליסס".

"סיפורים שהארץ אהב" היא סדרת רשומות על סיפורים שהשתתפו בתחרות הסיפורים השנתית של "הארץ".

"קריאה שיתופית" פותחה בשנת 2012 כפרויקט צד של "יומני שי- פרעה". במסגרתו הוקלטה הקראת פרקים מהספר "מוקס נוקס" מאת שמעון אדף בחנויות ספרים שונות. ההקלטה נועדה להיות משודרת לשבוי ב"יומני שי-פרעה" שנחטף על ידי נחילים מתוחכמים, לא נראים לבני-אדם, שהשתלטו על דיזנגוף סנטר. הפרקים הראשונים נמצאים בסדרה "קריאה שיתופית ; מוקס נוקס ; שמעון אדף"

בסדרה "קריאה שיתופית; שתיים דובים; מאיר שלו" שכוללת ציורים של אילה נצר הושמטה ההקראה הציבורית ונשארה הכתיבה במהלך הקריאה. למרות שכתיבה במהלך קריאה עלולה לנתק רגשית את הקורא מהעולם הדמיוני שנבנה סביבו מוסיף שיתוף חווית הקריאה נופך משחקי למערכת היחסים האישית בין הקוראים, הספר וגיבוריו. קורה גם שההאטה המלאכותית בקריאת הספר, בגלל הכתיבה במהלך קריאתו, הופכת  במפתיע רומאן מזדמן לסיפור ארוך וספרות זולה ליקרה.

 

גנרל זיני חוזר / General Zini Returns

"הגנרל זיני חוזר" מתרחש בזמן מאורעות האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל אקצה שהתחילה בספטמבר 2000. צילום הוידיאו-ארט החל כניסיון להגנה רגשית מגל האלימות בעזרת המצלמה, והכלתו, בשלב מאוחר יותר דרך, תהליך העריכה. מקומו החברתי של ה"אדם המצלם" והרגלי ההתבוננות דרך עדשה/מסך  עברו עוד שינוי צורני ונפשי משהואץ מזעור הכלי המצלם. לא רק החומר המצולם הוא ייצוג מלאכותי שהופך לנקודת יחוס המסמנת "מציאות" גם קיומו של הצלם המתעד ללא הרף. לצורה שבה חווה "האדם המצלם" את המרחב סביבו יש איכות מופשטת שנוצרת מהוספת עוד צורת התבוננות (דרך עדשה/ מסך) להתבוננות הטבעית והישירה של העין לעצמים סביבנו בחלל. ההשלכה הרגשית היא ניתוק וחוסר הזדהות היא מושא הצפייה, אמצעי הגנה יעיל למראה משהו לא נעים. 

 

גוש קטיף אני נשבע 

מעקב אחר פינוי ישובי גוש קטיף בחודש אוגוסט 2005. הסרט מתבונן על גל המחאה שהתעצם עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים. הניסיונות של מתנגדי ההתנתקות לייצר אווירה רגשית של חורבן צלחו למרות שלא הצליחו למנוע את ההתנתקות עצמה. הכוונה היתה ליצור פצע מדמם שייזכר במשך שנים וימנע פינויים נוספים. כלי התקשורת שמרביתם תמכו בהיגיון הפינוי, שיתפו פעולה עם יצירת הפצע משיקולים שונים ושידרו את הסיפור ללא הפסקה, משמרים ממלכתיות, אמפתיה והכרח ביטחוני. הסיפור הוצג  כסיפור ישראלי-פנימי, טראומה קולקטיבית של המתנחלים, השוטרים, החיילים והחברה כולה. הבחירה של כלי התקשורת הישראלית היתה להתמקד בסבל ובדמעות, ולהתרפק בתחושת נוסטלגיה על גן העדן שהמתנחלים נאלצים לעזוב. המתנחלים הוצגו במרבית כקבוצה אלימה ומסוכנת שיתנגדו לפינוי בכוח. התקשורת דבקה באשרור התפיסה ששיווקה את הפינוי כצעד הכרחי, בלתי ניתן לעצירה, שאין כל צורך לבקרו או להסבירו, כזו המתבססת על הנחת היסוד של החד-צדדיות של  מתכנני ומתנגדי ההתנתקות לפיה אין פרטנר בצד השני. הסרט מתחיל בסוף: שירה בציבור עם נחום היימן במלון בירושלים שאליו פונו המתנחלים והולך אחורנית בזמן. 

 

Whenever an object fall toward the earth

כוח ההשכלה וכוח המשיכה מתערבבים במציאות כפרית של כפר הדייגים מנדרם בצפ' גואה. שלושת הנשים, אם ושתי בנותיה, מנהלות בית משותף עצמאי, לכל אחת זכויות וחובות שאותן הן מנהלות על פי הסכמים ברורים, לא כתובים ולא נאמרים. האווירה הנוחה מאפשרת לבת הקטנה לשחק בשינון החומר הנלמד. כיוון שביתה קטן וצפוף, הבחירה הטבעית של הבת היא ללמוד בחוץ, במרפסת. דרך הלימוד היא שינון המשפטים שעליהן בקרוב תיבחן. שיטת הלימוד בעל פה מקובלת עדיין במערכות חינוך רבות בעולם השלישי. יש טענה כי הלימוד בעל פה הוא אחד הגורמים העיקריים המעכבים התפתחות בשטחי המדע והמחקר בארצות אלו. שיפוטיות הצופה המערבי על ה"שינון" מתערערת מול חן הנשים. יחד עם זאת, בהודו, מדינה שמנסה לעלות מ"עולם שלישי" לעולמות הבאים, עד לא מכבר רק זכרים ממעמד כלכלי מסוים היו רשאים להתקבל לבית הספר וללמוד בשיטת החינוך שעבר זמנה במערב.  הצופה המערבי נאלץ לקבל את המסקנה השמרנית המתבקשת שמדובר בשלב בהתפתחות אנושית טבעית של ידע, ש"ככה זה" ו"שזה יותר טוב מכלום". 

שכר הולם /Take home Pay

שכר הולם" הוא שמו הראשון של מבצע שהפך למלחמה בין ישראל לחזבאללה בקיץ 2006 בלבנון ובצפון ישראל. לעבודת הוידיאו-ארט שתי גרסאות: המלאה בת 4 דקות וגרסת "לופ" שהוצגה במסגרת תערוכת "ניסוי כלים" ב-2008. העבודה היא פסיפס של דימויים מזמן הקרבות שמתאחדים בסופה לסצנה מהסדרה "בטיפול" ששודרה באותה תקופה. לעבודת הוידיאו מצורפת קינה שומרית שפורסמה ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" באותה תקופה. העבודה נראית כמבנה מקוטע חסר פשר שקופץ לכאורה בין פרקי זמן שונים באופן שרירותי בתוך מקבצי פרסומות,  נוף עירוני מופצצים מעין המזל"ט,  הדמיה של פעילות צבאית וקטעי שידורים חיים מהטלוויזיה . אך העבודה לא מנסה לשבור את דפוס הצפייה במסך אלא לשמרו. למעשה יש מבנה ליניארי קבוע של הרס שעליה כגג ניצב הפירוש הפסיכואנליטי ומתייחס רק לצד התוקף.  העין והאוזן של הצופה נצמדת לדימויים המוכרים ומעלימה את מה שלא נוח. פס-קול הוידיאו-ארט הוא אלתור חצוצרה לשירו של דון מקלין על ואן גוך "ליל מלא כוכבים" מבוצע ממרפסת בית בביירות בזמן ההפצצות חיל האוויר.  

מיקומו של האמן

2007. שלוש זירות התרחשות תל אביביות -  עצרת לציון 40 שנה לכיבוש יו"ש, מאהל מפוני העיר שדרות בחורשת "בראשית" בפארק הירקון ואירוע מחאה של תושבי פלורנטין- מצטלבות בקיץ אחד ומסמנות נקודות ציון למיקומו של האמן, יוצר הוידיאו. עבודת הוידיאו-ארט תחומה לזמנו של האמן דויד טרטקובר בעת שהוא מציג את עבודותיו. הוא ועבודת הוידיאו מצייתים לאילוצי ההפקה. ממחיש את המצב שבו נהפכו מרבית מתנגדי הכיבוש לעדים חסרי השפעה. אלו שמתעדים את עוולות הכיבוש יכולים רק להנפיק דימוי מזעזע או קורע לב אך לא יכולים, מהיותם יהודים-ישראלים, לחוות את ההשפלה של האוכלוסייה הכבושה. תחושות בושה, אשמה ואחריות שיתופית מאלצות את מי שמכיר בחברותו בקהילה הפוליטית הכובשת להשתתף בטקס סמלי שלא משפיע על המציאות הממשית. משתתפי האירוע יודעים זאת אך מקבלים עליהם את גזר הדין כעונש אותו הם נושאים עבור האחרים. העריכה, שקוטעת בכוונה את הדוברים יוצרת תחושה של מופע נודד קרקסי שמעלה על הבמה אנשים עם נכויות רגשיות "תבוסתניות". המחנה הכובש מקצה להם, בשם הדמוקרטיה, יום אחד בשנה לפריקת רגשות אשם.  אוהל מפוני העיר שדרות הוא יוזמה של המיליארדר ארקדי גאידמק, כשכבר היו לו שאיפות פוליטיות לרוץ לכנסת. האירוע נתן מענה זמני של אוכל, בידור ולינה למשפחות מחפשות מקלט בעוד אחת מתקופות המתיחות ברצועת עזה משני צידי הגבול. המשפחות הנמלטות אכן קיבלו טיפול מסור בעזרת הפקה מושקעת. המסר "אדאג לכם בעתיד, כפי שאני דואג לכם עכשיו" עבר, למרות שבדיעבד, הוא לא מומש בקלפי. בבחירות המקומיות שנערכו ב-2008, לא זכתה מפלגת "צדק חברתי" בשום הישג. האירוע בפלורנטין נערך לאחר שאושרו התוכניות לבנות מגדלי דירות גבוהים ברחוב סלמה ודרך יפו וניתן היתר להרוס ולבנות בנינים חדשים בצפיפות חסרת תקדים במציאות התכנונית הישראלית.  

Retirement

סרט קהילתי שנעשה על ידי ורדן לה-זוז, אריק רנג'יט זלדין ואריק זילברמן במסגרת "פרויקט 48 שעות".  בתחרות, שנערכת במקומות שונים בעולם ,מתבקשים המשתתפים לכתוב, לצלם ולערוך ביומים סרט בסוגה שהוגרלה עבורם. תנאי התחרות מחייבים את התסריט לכלול משפט ולהשתמש באביזר (באותה שנה- צינור) שנקבעו מראש. הסרט מגולל את גורלו המר של טופסי שמאי, מציל לשעבר ומתנדב במשטרה בהווה נפסל מלהשתתף בתחרות הסופית כיוון שמשפט החובה ("עכשיו לא הזמן לעצור") נאמר שלוש פעמים וכל פעם בדרך לא נכונה. 

Ting Tong Clip

קליפ מוסיקאלי של ורדן לה-זוז העוקב אחר עבודתו של משה דגן, ראשון יצרני המטקות בישראל. למרות גילו ואיבוד ראייתו המשיך משה להגיע מדי יום לבית המלאכה בפלורנטין לייצר את המטקות שלו שהיו ידועות בצליל הנקישה שלהן בזכות מרווח האוויר בין שתי שכבות העץ. בתקופה שבה צולם הקליפ, היה משה בן 85.

כאב מדומה / Phantom Pain

השם "כאב מדומה" לקוח מציטוט מסדרת הטלוויזיה "פו-לן-יה", שבה צופים חברי הקבוצה במהלך הנסיעה באוטובוס. במהלך הסדרה מדמה היסטוריון יהודי ממוצא פולני את היחס הבעייתי השורר בין פולין של היום לעם היהודי לתחושת הכאב המדומה של נכה קטוע איבר שמקום שבו נגדע הגוף. יחס שכזה אכן חווים  חברי הקבוצה; פולין של העבר היא חלק ממה שהם, מעברם האישי והלאומי. בפולין של היום, מלאה בסימני העבר, המסע הוא ניסיון למלא בתוכן ממשי את מסגרות ההתייחסות שאיתן באו למסע, את אמונותיהם, ציפיותיהם ונסיבות חייהם האישיות שקדמו למסע הזיכרון.

 

 

 סיפורים שהארץ אהב

חוט השדרה של הסיפור העדין הזה הוא באופן מילולי זקיפות קומתה של הסבתא. למרות מצבה הגופני והשכלי המדרדר, למרות עיוורונה המתמשך, שומרת הסבתא על גאווה, דעתנות ותחושת בעלת הבית שלא מתירים לקורא או לסביבתה הקרובה לשקוע לסנטימנטליות או עצבות של סוף החיים. סיפורה של הסבתא נגלל מכמה זוויות: שלה, של נכדתה, של חתנה שמגיע לביקור ושל הגנן. הזיכרונות וסיפורי הסבתא על ילדותה ברוסיה לפני המהפכה הוטבעו בדמיונה של הנכדה הקטנה בצורה כה מוחשית, שהקשר בינן לא ניתק למרות המרחק. בזכות הסבתא, הילדה יודעת שהעבר תמיד נוכח ולכן אין צורך לשקוע בנוסטלגיה מתקתקה....[על "פקעת שערך העכברי" סיפור מאת סנאית גיסיס]

  • Pinterest App Icon
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon

לקריאה:

דה-קופ ולה-זוז

מהתלים בנצח

 אימוני הבוקר של האקדמיה לטניס. בגלל מספרם הרב של התלמידים והמגרשים הפנויים, מתאמנים הבוגרים והמצטיינים ראשונים, עם קרני האור הראשונות. האימונים DRILL קידוח נעשים בפיקוחם של המורים התורנים לאותו יום. נוהל האימון קבוע ומדובר על סוגי מסירות והקפצות בין המגרשים.. לכל סוג מגרש יש את האמון שלו והתלמידים עוברים לפי זמנים. בכל מגרש מתאמנים כארבעה שחקנים, שניים בכל צד של הרשת. כל שחקן מאמץ ומקבע מניירות יחודיות לו לאימון בשעה כל כך קשה. בסוף האימון, מדי יום, הם נאלצים לשמוע את גערות שחיט המאמן הראשי, יוצא גרמניה, שבשתיקותיו בתוך המשפט מדגיש את דבריו...[ מתוך הקריאה בעמ'  465-9 שם הפרק  9 בנובמבר שנת תחתוני בוגר סיעודי]

  • Pinterest App Icon
  • Blogger App Icon

לקריאה:

עחש ולה-זוז ב Poblacht na hÉireann של הלב

הפרק סקילה וכריבדיס במרכז הספר "יוליסס" הוא דיון על המחזה "המלט", קריאה וכתיבה, החיים כספרות וספרות כדרך חיים.  הפרק  מתחיל  בשיחתם של חבורת אוהבי ספרות ואומנות, שמתחילה בספריה הלאומית בדבלין ומסתיימת בפאב. לעומת מתח העלילה העיקרי של "המלט", היסוסיו של המלט לנקום את רצח אביו, מוצגת הבחירה ב"סקילה וכריבדיס" בין חיים וספרות  כלא-אפשרית ולכן מיותרת. ג'ויס, בעזרת סטיבן דדאלוס, אחד משני גבורי "יוליסס", מציג את הכתיבה כשואבת מביצת החיים. המתנגדים לטיעון של דדאלוס, שדמויותיהם מבוססות על אנשים שבפועל אף הערימו קשיים על הוצאתו לאור של "יוליסס", מעדיפים לראות באומנות  ובכתיבה חתירה אחר מהות נשגבת, קדושה, ולכן מנותקת מחיי חולין.  שיחתם היא דיון פילוסופי בצהריי היום, אפלטון מול אריסטוטלס. מורה מול תלמיד. אידיאה ופרקטיקה. השיחה מתחילה בדבריו של תומאס ויליאם ליסטר, מתרגם, עורך והספרן הראשי שבמשרדו נפגשת החבורה. "אדיב, כדי לרצותם, הספרן הקוויקר ימיים כחתול; -והרי יש לנו, תסכימו איתי, אותם דפים דגולים ב"וילהם מייסטר"?" ( תרגום יוליסס, יעל רנן, הוצאת מחברות לספרות). סטיבן בחדר  כדי להסכים עם אף לא אחד מהנוכחים.

  • Pinterest App Icon
  • Blogger App Icon

לקריאה:

שתיים דובים

מאיר שָׁלֵו הוא "גולני שלי" הפרטי בספרות א"י. והעובדה שמילותיו עדין מנסחות קהילתי, בטווח ראייתי ראויה להרהור. שלו מבוגר בחמש עשרה שנה ממני ובשש שנים מגבי אשכנזי, הגולנצ'יק שטיפס הכי גבוה. אשכנזי היה מג"ד 51 שהייתי חייל ב- 13. השמועה על אוזן הערבי שתלויה על האפוד למבצעים מיוחדים של  אשכנזי, נעלה דיונים רבים בשאלות נכבדות מאוד לחייל צעיר - מי הכי חפ"ש, קרבי, מורעל וכיו"ב. לא יכולתי שלא לחשוב על האוזן כשהתחלתי לקרוא. הספר מתחיל בנזיפה. בחור עב בשר מתעכב מסיבות טכניות למשך תשעה צלצולים עד שעונה לטלפון. המתקשר ספר צלצולים ועב הבשר לא מכחיש.

  • Blogger App Icon

לקריאה:

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now