החלק האחרון של ההקדמה ל"המדריך ליוליסס", ספר שכתב עפר שלח עם אביו

"היכן תמצאו אב לבן, אשר בנו אוהב אותו או הוא את בנו" שואל סטיבן דדאלוס רטורית בעיצומה של התזה האסתטית המבריקה שהוא פורש בפני הנאספים בספריה הלאומית בפרק "סקילה וכריבדיס". פגישתם של בלום וסטיבן, האיש שבנו מת והבן שאיבד את אביו, היא אחד הנושאים הגדולים של יוליסס ושל כלל יצירתו של ג'ויס.

הספר שאתם אוחזים ביד הוא פרי רוחו המגביהה לנסוק, אופיו חסר הפשרות ואומנותו הקפדנית של דדאלוס הפרטי שלי, חזי שלח. בנערותי נתקלתי פעם בקטע עיתון, שסיפר על אבא שלי בהקשר צבאי דווקא, נדמה לי שעל קרב שפיקד במלחמת ששת הימים או ביום הכיפורים. משום מה נכתב עליו בטקסט ואני לא מצטט במדויק, שהוא "איש יוצא דופן שניסה פעם לתרגם את יוליסס של ג'ויס". וכך, מהפעם הראשונה שבה שמעתי על יוליסס, הוא נקשר במחשבתי עם אבי, איש ענק כישרונות, אוהב רוח האדם, אשר בנו אהב אותו והוא את בנו. אבי קרא את יוליסס עשרים שנה אחרי בזמן ויותר מארבעים שנה בגיל, בעידן בחיים שבו מעט בני אדם לוקחים על עצמם אתגר אינטלקטואלי כזה. ובניגוד לי, הוא סיכם את כל מה שקרא, את הספר עצמו ואת המקורות המשניים שסייעו לו בפענוחו: בכתב ידו הקטן והמסודר ואחר כך במחשב נייד עתיק שקנה פעם לאמא שלי, ושהתרסק לבסוף באורח בלתי נמנע, קובר בתוכו את עבודת הנמלים שלו. בסיומה של אודיסאה קטנה, שג'ויס היה ודאי שואב ממנה הנאה מרושעת, הצלחתי למצוא מומחה מחשבים מסתורי שחילץ בדרך לא דרך את הטקסט מתוך קרביו של המחשב המת, עטוף בלכלוך ומי שפיר אלקטרונים, אבל חי לגמרי.

הספר הזה הוא רעיון שלו. במהלך הכתיבה הפך יוליסס לנושא קבוע בשיחותינו היום-יומיות: חידות קטנות על דמויות עלומות, טרוניות על ג'ויס ומוחו המפותל, הבעת ייאוש מול גודלו של ההר שלפניו ניצבנו. בעיקר הוא הפך למעין קריין רקע, המבטא את הטקסט שהיה אהוב על אבא שלי יותר מכול: ההתבוננות, מתוך אירוניה ראויה וחמלה ראויה עוד יותר, בקומדיה הגדולה שהיא חיינו, ואנחנו איננו אלא שחקנים זוטרים בתוכה.

[עפר שלח. יוני 2012]