קריאה משותפת במוקס נוקס /ש. אדף

פרק 2

ורדן:

מאיפה הבאת את העיפרית, בכלל לא זוכר אותו. בשבילי אבא שלו הוא כזה איבגי קשה יום. אבל טוב אם את אומרת. לי הכול דרמטי בפרק. מאוד חם. אך לא חם בשעה שעליה הוא מספר. הוא מטיס אותנו מהכללי לפרטי הקטנטן. כשאבא מסדר לו עבודה יש סיבה ועוד תירוץ נסתר שהוא יודע, כול המשפחה יודעת אך לא מדברים עליו. פשוט עושים מה שצריך. המעניין שאבא שלו נותן לו בעצם משרד לכתוב. יכול להיות או שהבנתי לא נכון. תביאי לי אני רוצה לבדוק

איזה מאניאקית

אולי יש לנו פה דור שמכשיר דור, עמוס עוז היה west side story עם ארון הספרים העמוס והדוד הרבזיונסטי ופה יש לנו את גרסת הפרברים המזרחית

נו תביאי תמרה:

כהה, צבעוני

הפרק הזה כאילו עומד כל כולו בסימן התעוררות. או יותר נכון בניסיון התעוררות. לצאת לעבודה, כמעט באישון לילה, לקום, לצאת מהמיטה, מבין השמיכות, מהעצלות המגוננת של גיל ההתבגרות. לנמנם בדרך. לנסות לפקוח את העיניים. לנסות לעשות את הפעולות הדרושות שאתה כל כך גרוע בהן. לעבוד במסגרייה, כמו הגברים.

זו העבודה במקום האחר, בקיבוץ. מקום שבו האב הוא מומחה לכל, אבל אינו זוכה בתואר או בשכר של מנהל.

ההשתייכות לציבור העובדים מתגלמת במדי העבודה. ..."לבשתי מדי פועלים, כמו כולם. כחול עמוק, קרוב לשחור, בד, כובע עם מצחייה" אלו המדים שלובש אביו, המומחה שאינו מנהל, שמתכסים כל יום באבקות צבעוניות מרעילות, אלה שיגרמו גם למותו ביום מן הימים. תעשיית המזון שבה עובד האב הופכת ירקות טריים ל"משוטחים, עציים, חסרי לחות, ארוזים, מוכנים להתרכב לכדי מוצרי המזון המוכן"... קשה, קשה להתעורר אל כל זה. להיות דור שני, בשם הסולידריות המשפחתית.

המדים הכהים של האב מתכסים באבקות צבעוניות רעילות. "העצים הצטופפו לגושים כהים" בשעה של כמעט זריחה, אבל ההסעה היא ב"רכב גדול, בזיכרוני הוא משוח צהוב, ושני פסים ארגמניים חוצים לאורכו".

אור היום, החושף את הצבעים, מאיים ואכזרי. הכהה, החשוך, מבשר שינה, ביטחון, התעלמות, הסתגרות.

מה נשאר מהבית בעולם החדש והצבעוני הזה? הציווי להתפלל, הטלית, התפילין, הסידור. תחת עינו הפקוחה של האב, שמרגיש בהתרופפות האמונה.

ומה מושך אותנו לפרק הבא? ההבטחה. "תהיה לך חברה, שני נערים בני גילך, בנים של עובדים מהמפעל, יעזרו פה בחופש, לא נשאיר אותך לבד"

מי הם?

כמוך, בנים של עובדים ( לא קיבוצניקים כנראה ), זמניים, צעירים. עדיין אתה ילד.

ציור: אילה נצר