קריאה משותפת במוקס נוקס/ש. אדף

פרק 3

תמרה:

זנב של מכרסם כלשהו בפרק הזה אנחנו עם הסופר. לא הילד, לא הנער. זה שכותב. העלילה מתחילה בסוף, כשהוא חוזר מהקניות במכולת, לבית זר. רק אחר כך אנחנו משתכנעים שהבית הזר הוא כנראה ביתו שלו. כי העלילה נפרשת לאחור – שליח בא ומסר לו מעטפה שחוברת ירקרקה וזנב עכברוש בתוכה. המעטפה ננטשת בתיבת הדואר המעוקמת, הוא צופה מן החלון ביומרות הנלעגות שלנו לשרוד, סוגר את החלון, יוצא לקניות, קונה מה שהמטבעות ששרדו בארנקו יכולות לקנות, וחוזר אל ביתו הזר. לא מזהיר, מצבו של הסופר. הוא עני. הוא לא מצליח לכתוב. הוא לא מצליח לזכות בחיבת המבקרים. הוא רואה ייאוש בכל פינה. הוא זר לעצמו. אבל הוא לא פראייר. את דבר הדואר המוזר והדוחה הוא דוחף מיד לתיבת הדואר. החתול המקומי זוכה בפיסת העכבר שבמעטפה. ( ומה היה כתוב בחוברת הירקרקה? ומי טרח לשלוח דבר תועבה שכזה לסופר מיואש ועני ? ). הסופר שלנו אמנם לא יכול לקחת חלק בחגיגת המבצעים שבמכולת (כדי לקנות בזול צריך, בכל זאת, יותר כסף ), אבל הוא מסרב לגעת ברפש שהחיים מטילים בפניו. הידעתם, שהורטיוס הוא מקור הביטוי "ההר הוליד עכבר"? וגם שהורטיוס אמר " אני עמל להיות תמציתי, ונעשה מעורפל" ? אכן, יש לנו כאן מאמץ להיות תמציתי, לעומתו ערפול הולך וגובר, וגם האשמה של הורטיוס בצדקנות. מן הסתם בהקשר לכתיבתו את ה"ארס פואטיקה" המפורסם. קשים חייו של הסופר. אך לפתע – הארה! הסלולארי מצלצל, ודמות נשית מעוררת תיקווה מזמינה 12 מפגשים עם הסופר, לה ולחברותיה. "משתתפות, היא אומרת, רק החברות שלה. שמונה." דבש ועשן. דבש ועשן נודפים מקולה. והיות והשיחה נקטעה באמצע מילה, אנחנו כבר מלאי צפייה לפרק הבא.