סיפורים שהארץ אהב; איימוס מאת משה יזרעלי

קישור לסיפור

כדי לספר את הדרמה שהתרחשה בשדה זקוקים עובדי ענף חקלאות שלחין למספר. לולי המספר, עלילות איימוס, נברן השדה המיתולוגי לא היו יכולים להתנסח. רק על המספר "..הם סומכים שאדע ממש בשפה שלהם...לדבר לעניין". מדוע? הרי אפשר לצפות שמניחי צינורות השקיה ששכללו פעולת איסוף מזון בשימוש קצה במתקנים הידראוליים והידרוסטטים ידעו להשתמש במילים הנכונות. לספק שמטיל המספר במיומנותם המקצועית יש השלכה קטלנית על סיומו הטראגי של הנברן. אין פה אירוניה: איימוס הנברן, שנון מרוב הולכי השתיים "טיטאני השדה" נאבק כנגד כל הסיכויים לצאת מהמלכודת שהוא טמן לעצמו. המספר מוזעק לשמוע, לחוות דעתו בסוגיית האחריות לתקרית ולהנציח אותה בתולדות הענף. למרות עמדת המוצא המתנשאת של המספר, גם הקורא וגם גיבורי הסיפורי הולכי השתיים מתחברים לריכוז המדבק שהוא מקשיב לשפה החקלאית. יודע כל חקלאי פיקח שלהיטיב ההרכבה דרוש הומור ויחס חיבה לחקלאים ולשפה. החרדה בסיפור, חרדתו האמיתית של הנברן, שאט אט מאבד את סיכויי ההיחלצות היא השלכה לחרדה מהעלמות השפה הייחודית של החקלאי היהודי דובר העברית, ששפתו היא בליל של מילים לועזיות כקולטיבטור (לעולם לא מקלטרת של האקדמיה) ושטוצר, ושמות כמו פרצוב ושטנץ. התנהגותו ההגיונית של הנברן - לעומת גחמותיהם של עובדי הענף, כל אחד תימהוני וחייזרי בדרכו שלו- משורטטת בפרטים מדויקים שרק מגבירים את עוצמת הפנטזיה הפראית. השדה, כל כך אמיתי ומציאותי, כמוהו, אנחנו רואים תכופות סביב כבישים בין-עירוניים הופך לבמה שבה דמותו של הנברן איימוס גודלת מעל החיים, מתמודדת לבד ובגבורה מול גורלה.

[מתוך #‏המאושרבחגים‬]

[שרטוט אדריכלי: רן מונטה]

איימוס

משה יזרעלי

זוכה שנת 1997

נוֹיְמַן ומוֹיְשה שותים בירה קרה במחסן צינורות. כל צוות השלחין נמצא שם ומקשיב להם. בעצם, רק עציוני הפרא חסר. רץ לרתום קולטיבטור. מזל.

הם התחננו שאבוא ומבקשים דרכי להגיד ולספר, כי רק עלי הם סומכים שאדע ממש בשפה שלהם, רק איתי הם יכולים לדבר לעניין, אך למן המשפט הראשון הצטערתי שבאתי. לא הייתי מבטיח לבוא לוּ ידעתי על מה ידברו. וגם איך. אז אמרתי, די כועס, שאני לא מתחייב להאמין.

שאני רק על תקן קלטת:

*

איימוס היה בשבילם נברן אולטימטיבי. הוא חי בגוש החלקות הצפוני ונוימן טוען לקרדיט הדדי ענק: הם הכירו בו כמקצוען ההישרדות והוא הכיר בהם כטיטני השדה. מכך שהיה מגודל וכסוף פרווה, אמרו שהומלט מהכלאת חפרפרת. פֶּרצוֹב ושְׁטָנץ לא פקפקו, ולמרות שהדיוק הזואולוגי אינו במרכז העניין כאן, עליהם, בתור יותר מפותחים, ממש התפלאתי. המפגש האחרון החל בכך ששקעו עם הג'ון־דיר מול השׁטוּצֶר שלו. הם באו לחבר את קווי־ההשקיה והניסו אותו מיוחם, בעיצומו של חיזור אהבה.

צינור "מאריך" 6 מטר היה שם. איימוס הפר כלל־תוחלת שלישי (צינור הוא מלכודת גלילית בעל שני פתחי מילוט בכיוונים מנוגדים) ונכנס אל קצה הצינור כדי להגיע דרכו בהיחבא אל מחילתו. זו הייתה שובבות מטומטמת.

קצה הצינור פתע הורם, ובמהירות חובר אל לוע השטוצר.

איימוס, שפמו הפך לחיישן עצבני. הוא לא חיכה לשמוע את טבעת הקצה נופלת על בלט הנעילה וחיש פנה לחזור בשעטה אל הפתח שבו קודם נכנס. מודע לזריזות אנשי הצוות בחיבור צינורות, תכנן להגיח בתנופה גדולה, מבלי לעצור שם הפעם לגישושי זהירות מקובלים. מוחו דקלם את כלל־תוחלת חמש: "בצרה, שכח את כל חוקי התוחלת המחורבנים ופעל בנחישות על פי אינסטינקט בלבד", אך כבר היה מאוחר.

גינה השקייה מים אפורים טס שפלן חלון האור העגול כבה באחת כשחצה אותו איימוס בתאוצה, ממש בשנייה שבה נחתם ה"מאריך" אל מחבר־הזווית - הפעולה המסיימת בחיבור הקו אל שטוצר המים שלו. הוא נלכד.

חושך מוחלט נפל במנהרת האלומיניום. נשמע קליק הנעילה הסופי.

איימוס נחבט אל מחבר־הזווית הנוקשה. מבולבל מחומרת מצבו, שמע מבחוץ את צעדי הלוכד תוחחים באדמה היבשה. נוימן לא יגלה מי. פרצוב שקע בקפה שלו.

מחשבות בחושך מתנהלות בבהלה. גם איימוס, נתבהלו לו תחילה מחשבותיו בחושך, אך אט־אט שב להגיונו הרגיל ודחק מלפניו כל מחשבת שחור וייאוש. הוא ייחלץ מכאן, ידע. הוא יפעל בתושייתו ויינצל כתמיד. תראה אופטימיות, מחץ מוישה פחית בירה.

אל הפקק! החליט איימוס, שהכיר את הנוהל. הפקק, ידע, תמיד נשאר פתוח, תלוי על הממטרה האחרונה עד לאחר שישטפו קודם את הקווים. הרי היה בקיא בנוהלי ההשקיה ולמד תפקידי כל אביזר וקפיץ, ולא חשב, כמו ניר הצעיר ועציוני הפרא, שממטרות פועלות מכוח קסם. כך, בהימוג בהלת חולשתו הראשונה פתח איימוס, הנברן הרציונאלי הזה, בריצת חירום.

כעיוור רץ במנהרת הצינור, עיניו מורחבות וכמהות לראות את הילת אור הישע בוקעת מפתח הפקק שבקצה הרחוק. תוך כדי ריצתו חישב כי שטיפת הקו עלולה, תיאורטית, להתחיל בכל רגע. אם אכן יפתחו את השטוצר ותימלט ה"חיה הרטובה", נד המים ישיגו ויחבוט בו אנושות, כך שעליו למהר אל הקצה, כדי שסחיפתו במים האלימים תהיה קצרה.

כך רץ ורץ, מבקיע הד התנשפויותיו מהמאמץ והפחד ומייחל בכל פסיעה לראות את פתח האור המציל, ובדיוק שהבטיח לעצמו: בתוך חמישה דילוגים יתגלה האור, נחבטה האופטימיות שלו בחבטה מהממת ומכאיבה אל מחסום נוקשה ומאסיבי. זו הייתה התנגשות פרועה ועיוורת בפקק.

בניגוד לכל סבירות, הפקק לא היה תלוי, כברגיל, על הממטרה האחרונה, אלא נעוץ היה במקומו, חוסם את המוצא האחרון, כאומר: סוף הדרך, מחמלי.

אנרגיית התיקול, שאתאר לי, נספגה כולה במשטח הזעיר של זרבוביתו הרגישה, והוא כמעט שנהרג מעוצמת מכת הפתע. כאשר מתרכז כאב כה עז ומפתיע אל משטח כה מצומצם ועדין - אובדן הכרה ועשתונות הם בלתי נמנעים. גם סוס ייפול לי מזה, נוימן בטוח. נברן - בוודאי.

בחיק הפקק האכזר, במקום בו נחבט, הוא שכב מעולף שעה תמימה. אין מידע אם היה מעולף מחמת הכאב, או מייאוש ותסכול רבץ אין־ניע.

- משלושתם, חיווה מוישה דעה. הכול הוא יודע, זה.

כך או כך - רק מקץ שעה החל הנברן להניע אט־אט את אבריו והגיגיו. העובדות, די בוטות, שבו אליו והתבהרו: חרף מנת שכלו, ניסיונו ותושייתו המדהימה הכניס עצמו, נברן נדיר ומפותח שכמוהו, למלכודת קו־השקיה סגור ומוכן להפעלה. מקו כזה לא יימלטו מים בלחץ 6 אטמוספירות! ואיך יימלט נברן בוגר באורך כף־יד בריאה של שטנץ?

השעה, כך העריך, הייתה כבר עשר בבוקר. בשש בערב מתחילים בפתיחות המים. אם לערב עוד יהיה כלוא בצינור, ימות בטביעה נוראה. לנברן לא היו אשליות באשר לרצחנות לחץ המים, אך לא מתוך דכדוך עיין במצבו. ממציא כללי־תוחלת 1 עד 7 ידע כי עד סוף היום ייוושע.

הרעיון שעלה במוחו הכואב היה מבריק. איש מצוות השלחין שלנו לא היה עולה על רעיון שכזה, מבטיח נוימן, בטח לא באוֹגוּסט.

איימוס החליט לתקוף את אטמי הגומי בכל ראש־מחבר. פעולה כזו אפשרית, כמובן, רק בפרקים בהם קצה הצינור נקוע ואינו מחפה באופן מלא על האטם. הוא גישש במעלה הקו, וכבר במחבר השני מצא נקע חמור בקצה הצינור עם גישה די חופשית אל האטם. הוא כרסם ופגע בו קשות, נרכן ותוחב את קצה ראשו המחודד לעומק הסדק. טעם הגומי היה, בדיוק כמו לנו, מריר. הוא עבד בשקידה, מפנה מדי פעם את שבבי הגומי ברגליו הקדמיות, ופתע ניתר ליבו בשמחה: בהִתכרסם האטם נגלה סדק אור נוסך תקווה ברוחב שלושה מילימטרים. אור לא ראה זה שעות. חייו נראו אפשריים יותר.

פורם, קורע ותוקף כל נקודה רכה, המשיך את גישושיו במעלה הקו.

רמת תחזוקת הצינורות, ורק שאדע לי, גובלת אצלנו ממש בחרפה, כך שבמחבר הרביעי נסקו תקוותיו. שם היה קצה הצינור מעוות, מעוכל ומכורכם מרוב שהייה בשולי ערימת דשן. טבעת החיבור הייתה זחוחה ורופפת והאטם נחשף במלוא קוטרו. משהשמידו הנברן בחמת זעם, ראה מיד שכר ענק לעמלו. חריץ ברוחב שמונה מילימטרים נפתח לו. אור רב חדר הפעם, עם ריחות שדה טריים.

ריגוש סמר בשדרתו וכאביו כמו פגו. אמנם אין די בשמונה מילימטרים למילוט נברן בוגר, רק קצה חוטם ניתן לשרבב בסדק שכזה, אך איימוס חש שהוא מערער ומפצח את צופן המלכודת וכי תושייתו שוב תומכת בו, כתמיד.

עוד עמד שם דקות ארוכות להציץ אל השדה החיצון, ורק לאחר ששׁכר דיו מן המראה והניחוחות, נעור בו הצד המעשי לומר כי הזמן אוזל ופתרון מוגמר לחילוצו טרם נמצא. בחישוב פעימת הזמן מצא כי הטיפול בכל אטם ערך כ-25 דקות. השעה הייתה, כנראה, אחת בצהריים - שעה חמה ויוקדת מאין כמותה.

ואמנם, החום הפך להיות איום מן החושך. ריצתו הפכה להילוך נשרך ולאה. דופן האלומיניום של הצינור הוליכה בהצטיינות כל קלוריית חום שהפיק הקיץ. בצהרי היום הפך קו ההשקיה למעין גוף חימום מוארך ויעיל.

אז הבין כי הוא מתייבש והולך. גופו כבר ציית לאט למוחו, ומוחו ציית לאט לצרכיו. קלילותו אבדה ומעין כובד של קרישת חלבון ברקמות פשט באבריו. יותר משרצה לחיות, צמא היה למים. עתה ראה אפשרות כי בשל מים ימות. אם מחסרונם, אם משטפם העז, בשל מים ימות.

במעלה הקו גרר איימוס את גופו הצרוב. עכשיו רק חתר להגיע אל השטוצר שלו, המטפטף מים מהתבריג העליון. יש שם מים קרירים, משיבי נפש, כך ידע לבטח.

לא כבר־מזל ראה עצמו, שאני אבין, אלא כקוצר פרי תכנון מוקדם. הוא יינצל בשל דפוסי חייו, אותם תיקן על פי כללי־תוחלת שמשתלמים בסוף, ואשר אחד מהם הוא: בנה ביתך בצמוד לשטוצר מזיל מים. עובדה.

בשעה 2:30 הגיע אל מחבר־הזווית שבתחילת הקו. עתה נזכר כי לכידתו החלה ממש כאן, ואמנם פגש את חותם ריח גופו מזרזיף שתן שנפלט לו בתיקול הבוקר.

מנקודה זו איימוס כבר שמע את טִסְטוּס דליפת המים שהכיר. דמיונו ננעל על נעימת הדליפה, כל גופו שקק לקראתה. חיש התייצב מול השטוצר, פני הברז אל פני הנברן. בחושך לא ראה דבר, אך זכרונו צייר במדויק את מנגנון ההגפה: מוט כּוֹש עשוי פליז, מתוברג בכריכות גדולות, לוחץ ונועל את פיסת ההגפה אל פתח מבוע המים. כשזה מסתובב, מרפה ומתרומם - ישמור אלוהים! נוימן לקח נשימה עמוקה: אין לדעת אם נברנים נתקפים חרון וזעם, אך משנוכח איימוס כי נזילת המים שלו מתבזבזת אל מחוץ לצינור וטיפה לא מתחמקת אל תוכו - או אז נתקף הוא במה שמקביל אצלנו לרִגשת חרון וזעם.

רעידות חרון עברו בו והוא נתקף עוויתות זעם. רק את קול המים שמע, קולחים, מטסטסים... רק את אלה סיננה לו דופן האלומיניום. הוא חש בקרירותם, נוגעים בליטוף ואליו לא באים, ניגרים ברוֹךְ וממנו נמנעים, וכל שנותר לו היה לנשום את ריחם הקרוב, להאזין לנגינתם המפתה ולבעור בחרון.

מחוסר נוזלים כבר לא היה לו מה להזיע, או מה להשתין. כל זואולוג מצוי יגיד לי שכבר היה מיובש כמו ברזל זווית. ומה נוימן יגיד? - סמרטוט של עכבר. זה מה שיגיד בקיצור, כי בשלב הזה נראה לו שהנברן השתגע. דעתו נטרפה. הזיות סחררו את ראשו הנבון. באחת מהן החליט שאם ירכז את כל רצונו לקרן מחשבה חודרת ויתמקד להביט בנקודת צינור אחת - הוא יקדח בה חור!

נברן צמא ומשוגע לגמרי כבר היה. ומי לא במקומו.

בתום פרק זמן, שגם הוא לא ידע לאמוד, הבין איימוס כי נותרה לו פיסת זמן אחרונה לפעול בה, ולו גם פעולת ייאוש, כדי לשוב אל העולם ולהינצל. רביצת אין־מעש מול פה הקרפיון המעוגל של השטוצר לא תמנע את מותו, כך הבין, ומחשבה קודחת לא תקדח לו דבר - התפקח.

רעיון הייאוש האחרון היה מטורף להדהים.

ממצב אבוד לכל נברן אחר, רעיון הייאוש האחרון, שאקשיב טוב, היה לכרסם אלומיניום! שאתאר לי, לכרסם אלומיניום עד זוב דם.

אז חדל לבהות בחושך, דידה במורד הקו עד שבא אל אותו צינור נקוע ופחוס, שבו הצליח ליצור קודם סדק של 8 מילימטרים. נוימן חייב להסביר לי שלא סתם התחרבן שם הכול. לפחות שלושה חודשים נתקע קצה הצינור בשארית ערימת דשן זרחני, אשר גרם לעיכול דופן האלומיניום. בנקודה בלויה זו התמקדו סיכוייו האחרונים.

איימוס העז לכרסם בפאת הסדק. כִּרסום אלומיניום בשיניים חיות אינו דבר של מה בכך, והדבר הסב לנברן כאבים עזים. היה עליו לחשב בקפידה את זווית התקיפה כדי לחסוך בכאב וכדי שלא ישבור את שיניו בשיבוב שאפתני מדי.

והנה, כפלא מתרחש, הלך ורחב סדק האור. הנברן אכן כִּרסם מתכת. גופו הסובל ושיניו הנשחקות תבעוהו לחדול מן המעשה המטיל בו מום, אך התקדמותו הפעימה בו תחושת ניצחון. כאומן מתכת הרחיב את הסדק לחריץ שרוחבו 21 מילימטרים. אמנם אין די בהם לאפשר חמיקה, אך גם גורמים ספקניים יודו כי נוצר סדק משמעותי, שהלך ולבש ממדים של חור.

היחלצותו הברורה נראתה בהישג יד. עם התפתחות הסיכוי התפתחה בו סיבולת. מאמציו רוכזו עתה להרחבת החור בחמישה מילימטרים אחרונים. במתינות, במעין שיקול דעת מקצועי, המשיך איימוס בשיבוב האלומיניום החולני. יותר מכל נזהר עתה שלא תישבר בפיו שן. לא שאת הכאב ירא, הן היה כולו פקעת כאבים, אלא נזהר מלשבור את כלי העבודה הגואל, האחרון שנותר ברשותו.

דם בצבץ בין סדקי שיניו, חניכיו התרפטו והאפירו, אך הוא שיבב והלך.

חור גדול, חד שוליים, כורסם בצינור, וכבר יכול היה להוציא מבעדו את כל ראשו החכם עד שנשרטו אוזניו העדינות. כל שנותר לו היה להרחיב בשלושה מילימטרים את קוטר החור. כיוון שזמן רב עמד לרשותו עד מועד פתיחת המים, הוא התיר לעצמו הפוגה, שבה דחק את ראשו אל מחוץ לצינור ונשם את השדה אל ריאותיו. שיכור היה מחדווה. הוא הניע את ראשו קלות באוויר הפתוח, חש בזרבוביתו את הרוח החולף, עִפעף עיניו באור ומילט ציוצי שקיקה.

סדר הפעולות, לאחר שירחיב את הקדח, כבר היה ערוך לו במפורט: תחילה יידחק את ראשו וגפיו הקדמיות, ואחר כך, במאמץ שרירי הבטן והצד ובהקפדה שלא להישסף בשולי החור החדים, יעביר את כל המשך גופו האציל אל מרחב החופש המוחלט.

כשנזכר בזנב, גיחך. זו הייתה באמת בעייתו הנשרכת האחרונה.

תקוף מרץ ותקווה שב הנברן לשבב בקרע האור, שכמעט ורחב כל צרכו. לבבונו עלץ לקראת רגע השיא. מאבקו החכם השיב לו את חייו. דקה להיחלצות! צלצל בו פעמון החיים.

רק... שאחד טיפש ותחמן, נעץ נוימן עיניו בניר הצעיר, מין שמוק שרצה להסתלק הביתה לאונן, פתח פתאום את המים בחמש, במקום בשש...

פעימת הפסקה הייתה. כמו תיבת תווים ריקה.

תראה איזה דביל, החווה לי נוימן הנד ראש כלפי ניר הצעיר: שוקע לך עם הג'ון־דיר, לא שוטף קווים, פותח בחמש במקום בשש - חריין לא קטן.

היה שקט. ניר לא נכנס לוויכוח. אחר כך אמר שהוא לא התכוון, שבכלל לא ידע שהעכבר שלהם שם, ואגב, הוא כבר לא מאונן, מצא חברה, אבל או־קיי, ברבע לשש, אם רוצים לדייק, הוא פתח את השטוצר. ומה היה אז?

אז איימוס שמע את שאון המים מריע ועט מכיוון השטוצר. בעתה וייאוש צִמתוהו אל רצפת הצינור ובלב נובל אז ידע: אין אלוהים לנברנים במצוקה.

שאון פתיחת המים, כפי שהוא מהדהד מתוך חללו של צינור, הוא שאון נורא ומעורר חיל. רק נפתח מעט הברז, וחיית המים משתחררת. בהיחלצה היא מייבבת בצרימה, רוטטת ממכות לחץ בתדירות נמוכה ואצה באִוושה רמה לגמא 192 מטרים מראש השטוצר עד לפקק שבקצה.

במחשך חלל הצינור אין לראות את נד המים מסתער בגרגור טורף ובשוליו קצף לבן, אך הוא נוהם בסערה ומפנה מלפניו את האוויר הכלוא בצינור עד שממטרות אחרונות מתחילות להקיש כמשוגעות, חגות ומזוררות מלחץ האוויר הנדחס מפיותיהן. זרם המים רוגש והומה ומשאלתו האחת היא לכבוש לו את נפח הקו ולנפץ בו את כל כיסי האוויר.

ואז, משאך נוגע נד המים במחסום אביזר הפקק, נבנה באחת לחץ שש אטמוספירות, הקו רותע, נמתח בעווית כסופג מכת חשמל וכל טבעות החיבור נדרכות.

ממש בשנייה זו, בתזמון מופלא, עולים סילוני הממטרות אל על. הקו מופעל.

איך יתאר במילים, שאל נוימן נוגות, את נפילת הנברן מפסגת התקווה היישר אל תהום ההכרה כי הכול נגמר ובא לו מוות וודאי. אין לו מילים, שהרי אף אחד עוד לא היה שם, ממש בתוך הצינור, כשנפתחים ומסתערים בו המים. אף אחד.

פרצוב שאל אם הוא רומז בזה שהוא כן היה. נוימן ענה שהוא חייב עוד בירה.

ושאחשוב: לוּ איחרו המים רק בדקה... אלא שהמים הקדימו וכבר לא היה אִכפת לאיימוס דבר. המום ואפאתי בהה אל הריק, שריריו רפו, דריכותו אבדה מייאוש, אפילו לא ניסה, אינסטינקטיבית, להימלט בחור שיצר, בחור המפואר שחסרו בו רק שני מילימטרים. הוא חדל מלהציץ מבעד לחור כי ידע שאם בתוך כך יכו בו המים, גופו ייסחף וראשו ייכרת משוליו החדים כגִליוטינה. איימוס השלים עם מותו, אך רצה למות שלם. יונקים, כך נראה, זו בקשתם האמיתית האחרונה.

על קוער רצפת הצינור, פניו לכיוון המים הבאים, עיניו פעורות בעלטה מבלי שיוכל לראות את תליינו השט ומגרגר מן האופל, חש איימוס את משב האוויר הנסוג בצינור. לא היה לאן לברוח, לא היה טעם לברוח, וכבר לא הייתה לו סיבה. הוא החליט לקפוא על מקומו במחאה גדולה, לא לעשות דבר, להפקיר נפשו, להניח למים לשאתו אל סופו - כרצונם.

אלא משקרבו המים בנהמה גוברת, נעור בו כלל־תוחלת בלתי נשלט, כזה שאינו מניח לנברנים לרבוץ אין־ניע ולהמתין למותם בכניעה רופסת. והוא קם, קיבינימט המחאה, והחל לדלג כמטורף בלוט עיניים לעבר הפקק.

כל אחד היה בוחר בעוד 15 שניות, גם כשהן רק עוד 15 שניות, מבטיח לי נוימן. האוויר הנמלט בצינור נשב לצד הנברן כרוח שרב חמה, שריטות ציפורניו הבלויות נבלעו בנהמת המים הסוגרים עליו. כך רץ אל מטרה אבודה, נפשו מרירה, קוראת תגר, והמים דולקים אחריו.

אז השיגוהו. תחילה זינבה בו לשון מים רטובה, קרה ולוחכת. איימוס התנודד בצינור, איבד אחיזתו בו, הסתחרר בלי שליטה וכיוון עת הרימו נד המים ברכות, אספו אל מרכזו, עטפו ונשאו בחיקו המפכה.

מאבקו תם. עתה ידע שניות אחרונות של מרגוע ועונג. מרוכך ורפה מכל התנגדות, הוא הניח לגופו הרצוץ להסתחרר בחזית נד המים הצוננים, טובל ברכותם, מאזין להמייתם המנחמת, מרחף בהם כרצונם ומוחו כבר ריק.

נד המים במרוצו נשאו לפניו, הטיחו בכוח אדיר אל אביזר הפקק, וכשנבנה באחת לחץ שש אטמוספירות בקו, נמחצה נשמתו עם תרועת הממטרות.

*

הכול מצפים למידת הרחמים, לנחמה - אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח.

מן הברושים הזקנים של המחסן צינורות נשרו מחטי עלים ואבק כשמוישה זרק לעברם מחבר־בּוּשינג שבור. כולם החרישו, פרט לשטנץ, שעדיין לא הבין מאיפה לוקחים את כל הפרטים.

מהשטח, ענה מוישה: בבוקר, כשבאו לסגור את המים, ראו סילון פורץ מהחור בצינור. עד קו הכרמל עלה סילון המים וכבר הייתה הרגשה מחורבנת.

כשחלצו את הפקק, מצאו בתוכו את הנברן. אין אסתטיקה בעכבר מת, ואפילו פרוותו כסופה. איימוס שכב בתוך ערימת שבבי גומי ואלומיניום, נִבלתו שלמה ושלווה. אחר כך, במעלה הקו, עוד גילו את האטמים הקרועים, גילו את הצינור עם החור המושלם, ששוליו מבריקים כסכין גילוח ג'ילט.

את הפקק, ובתוכו איימוס הנח על מצע השבבים, הם תלו מעל שולחן הקפה במחסן צינורות שלהם.

הם מוכנים ללכת איתי עכשיו, להוכיח ולהראות לי את הצינור עם החור המבריק.

אמרתי שאני לא שטנץ. אני לא כזה שצריך לראות כדי להאמין. והלכתי משם.

*משה יזרעאלי נולד ברמת רחל - ירושלים, ביתו בעין כרמל. איש גולני, בא מתחומי משק, ניהול וכלכלה. הסיפור הראשון שכתב זכה בפרס תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 1997. בהמשך לכך פרסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" סיפורים נוספים משלו, בהם הנובלה "פנקס קיץ של תכלת" - שפורסמה מידי שבוע בהמשכים. ההצגה "איימוס", בעיבוד הבמאית רות קנר, זכתה ב-1999 במקום הראשון בפסטיבל עכו לתיאטרון ובקיץ 2002 הוזמנה ההצגה "איימוס" ליפן, תורגמה ליפנית והועלתה בטוקיו ובקיוטו. ספרו "איימוס ואחרים" - קובץ סיפורים ונובלה - יצא לאור בשנת 2001 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובסוף שנת 2001 יצא לאור רומן חדש משלו "משפט הצל הכללי" - שקנה לו מעמד של ספר קאלט בקרב מעריצים נלהבים ועורר שיח מקוון מרתק.