סיפורים שהארץ אהב; קברי הגלאטים מאת עוזי צור

קישור לסיפור בין קבוצת מצבות בבית הקברות הנוצרי בטבריה לארוחת בוקר בבית מלון לא רחוק משם מתרחש סיפור שלעולם לא יהיה ספר. המצבה הזקנה ביותר היא של הצעירים ביותר. זוג תאומים בני שמונה ותשעה חודשים שמתו בשנת 1892. אביהם, מיסיונר רפואי יליד סקוטלנד מת בגיל 61 לאחר שריפא במשך 40 שנה בעיר ליד האגם שישו הלך על מימיו. בארוחת הבוקר שקוראת עכשיו מספרת "אחות" על שני ידידיה בליבריה , כומר ורופא בליבריה שנרצחו עם משפחתם. קווי המתאר היחידים של הסיפור המקומי, ההיסטורי, זה שמספר את סיפורו של בן רופא שבא לארץ ישראל, רשומים על המצבה. הסיפור הוא על השאלות, אלו שלנצח יישארו בלי תשובה, שדומות להן אפשר היה לשאול לגבי הסיפור העכשווי. בשני הסיפורים מתים אנשים צעירים, מוקדם מדי בשבילנו, החיים, לא בהכרח בשביל הרופא/כומר גיבורי שני הסיפורים. מי שבוחר להיות רופא/כומר מודע מגיל צעיר למקריות האדישה של החיים. הדרך היחידה שהמספר - ההוא ששומע את השיחה ורואה את המצבות - לא יעלם לחוסר התועלת הטמון בהזדהות עם הבן-חלוף, לא יאבד לייאוש היא לדבוק לעמדת החולמני. מול החולמני ניצבת מציאות שמנסה ללא הרף להסתנן, מחפשת חורים של ערנות דרכם יושלך רימון המוות איטי מספיק בשביל לומר משהו; הספירה עשרים ואחת, עשרים שתיים עשרים ושלוש תדייק יותר מכל דבר חכמה שאי פעם יגיד. אחרי שבדק המספר לעצמו שהסיפור לא יכול להיות ספר הוא מדלג לסיפור הבא שגם הוא לא יהיה ספר. לו היה כותב את הספר היה משקר לעצמו בניסוח משמעות לחיים, במתן גושפנקא לחלל. את המחמאה הזאת המספר לא יעניק לחיים. בגאוותו, המספר יעדיף להפסיק את חייו מאשר להמשיך לספר. הוא יעצור בשלב השאלות ויברח מעמדת המספר לעמדת החולם. שם יכול המספר לשמר את כוחו ובעזרתו לשרוד ואף לנצח; לנצח באהבה- אהבה שיכולה להישאר אלמונית, ולנצח כי הספיק לזהות ולפרק את מרכיבי המוות של האשליה האנושית.

שרטוט אדריכלי: רן מונטה מתוך הסדרה #המאושרבחגים (פייסבוק) קישור לסדרה בטמבלר "סיפורים שהארץ"