פרק א - עקיפת הבוחר

האם נותרה לי האפשרות שלא לכתוב? לא. הכאב גדול מדי, חרה מצטבר במעיים כזה שנדבק לאסלה או מתפוצץ בראש כשנאה. ואני בעניין אהבה, שהחיים ימצצו לי עד רגע מותי. מממ… מזהה אהבה לעונג? יש לי בחירה לבחור נושא כתיבה. הפעם הנושא בחירות. לא צפיתי שאתחיל לכתוב על בחירות 2015 מעמדה דקה ומתנצלת, סמולן לו-פיי. כביום שראש שבטי הלבן ביביהו יצר מהלך בחירות הבזיקה בתוכי הדרישה להשמיע קולי הפוליטי בכתיבה סדורה, ממלכתית. אז ועד לפני מספר ימים דמיינתי רשומות מפי שרירן רדוד רגשית, טוסטרון בעל קול פטרוני. הנזקים שעשיתי השבוע הצליחו לגרום לי להתקפל כג’יני חזרה לבקבוק, להסס לפני כל תנועה והגיה. זה יגיע, אבל לא השבוע. השבוע אני מתחת לשמיכה. בקרוב אתנפח למשולש אבל עכשיו אני על הקו-מכופף, בטל-הקלדה ראש חץ מלקק. נושא ה”בחירות” מכתיב התגייסות והרמת דגל. אם הייתי בן אדם יציב, לא הייתי מוצא עצמי מיוסר ומחורר אנרגטית בגלל מעללי. היה לי את החוסן להפריד בין הדיבור למעשה כבר עכשיו, ברשומה הראשונה הייתי רוכב על אפקט החגים מחייך בשחצנות ומכריז על מסיבת ניצחון בני-אור שתתקיים יומיים אחרי הבחירות. במקום זאת אני חלש גופנית, מטיף מרירות זקנה, קשה לי לצאת מהבית ומבליע את ההודעה לציבור בדבר מסיבת הניצחון על הפחדנים. בסוף, אוננות הויכוח הפנימי מביאה להזדקרות. מה שמחזיק אותה היא האג’נדה: לכו תזדיינו בנוחות מקובעת, סדרתית, בורגנית, מוכרת חמה ולחה. אין כאימא אדמה בוילה במזה”ת! ממנה אי אפשר להעיף אותי, להגלות אותי, הצד המנצח העשיר והבריא זה אני גם כשאני לוזר עני וחולה. גבריאל מנצור, גיבור “צל עולם” מאת ניר ברעם, הוא בן-גילי לערך. בתחילת שנות ה-80, במקום לנסוע לטיול מוצ’ילרי לדרום אמריקה הוא מצטרף לאביו לנסיעה לניו יורק ושם מתיידד עם בעל הון יהודי שממנה אותו כנציגו בישראל.משתמע שלמרות ההסתבכות, שעליה עוד לא מסופר, הצליח גבריאל מנצור לעשות לביתו מספיק. הוא לא טרוד כלכלית ויכול להרשות לעצמו את העונג בבדידות והרהור ממקום מוגן. מתוך שעשוע הוא מסכים להתראיין, לחלוק מתובנותיו ומניסיונו בתככי הון-שלטון ישראלי מקומי. גג הסיפור נפרש מעלי. דמותו של האב, אלברט מנצור, סוראמלית משהו מופיעה בצבעי שחור-לבן של ערוץ 1. בנו, גבריאל הוא ערוץ 2 בצבע. כמה שנים לאחר שגבריאל מטפס בסולם החברתי-כלכלי לוקח אותו אביו לשיחת נפש. האב מרגיש שעליו להזהיר את בנו מהקשר ההדוק עם בעל ההון. האב חושש לבנו שהוא לא מצויד מספיק לקרבות של האלפיון העליון ועלול להיות שעיר לעזאזל. גבריאל לא חושש. אומנם עדין אין לו כסף ומסורת של שליטה באחרים אך הוא מפוכח ורואה נכוחה. כיוון שידוע שאביו צדק (ביג דיל..בעיה לחשוש?) נותרה בעינה קדושת ערך הצעידה בנתיב מנוגד להורים, להיאחז בה כתקווה בהמשך הקריאה. בפקק תנועה בגשר לה-גוארדיה נעתי באיטיות בזירת מאבק בין אור חקי של עננים ושמש חורפית. נזכרתי בכישלוני האחרון בפוליטיקה כשניסיתי להיבחר בכיתה ט’ לתפקיד בתנועת נוער. הבוחרים היו משלושה בתי ספר יסודיים שונים והדבר השפיע על הבחירה. המתמודד מולי היה חרוץ, רציני והיו לו לפחות שניים עשר (מתוך עשרים וששה, רובן בנות) קולות מבית ספרו היסודי. כדי לנצח אותו הייתי צריך לגייס את א’ וארבע בנות חסותה ולהתחנן בפני חמישה תומכים, הזכרים היחידים, שכדי להצביע היו צריכים לוותר על דרבי בכדוריד שנערך באותה שעה. א’ היתה בכיתה מקבילה בבית ספרי. הקרבה לא עזרה לי. הכי גרוע היו המבטים המתחמקים של אלו שלא הודו שהם לא יצביעו בשבילי. נשבעתי שלעולם לא אחזור על החוויה. הפיתרון היעיל להתברגות במעלה הארגון בדרך לנסיעה הנכספת לחו”ל היה לפתוח סניף חדש, או להמציא משרה ארצית ולהתמודד יחיד. חיבתי לפוליטיקאים, אלו שנמדדים בראש וראשונה ביכולת הישרדותם במבחן הבוחר קשורה לכישלוני בבחירות והצלחתי בעקיפת הבוחר.