מקרר חגים; פרק ב - מרחב נוחות
הנסיעה עם קייטן לדרום הארץ היתה הצלחה מסחררת. כשלצורך עריכת החומר לרשומה אני מעמיד וקורא בסדר כרונולוגי את הפסקאות שנכתבו במהלך ארבעת הימים מתקבל מרשם מגוון למטייל בישראל: נופים נפלאים, טיולים רגליים, היסטוריה עתיקה ועשירה, וביקור בנקודות מייצגות של תהפוכות החבל.
בלילה שלפני הסדר השני ירדנו לשדה בוקר. אטמו, א', אשתו שנפגשנו פעם אחרונה לפני יותר מחמש עשרה שנה וט' בתם ערמו את המזוודות במכונית והיו נרגשות לקראת הנסיעה לביקור משפחתי בדרא"פ. קייטן תפס בעלות על הערסל ואני השלמתי פערים עם אטמו. אחר כך הוא עבר למזרון בחדר בורגני בקומה השנייה ותפסתי מקומו על הערסל מול נחל צין. היה יותר קריר משציפיתי ואחרי הזריחה ירד גשם דקיק לזמן קצר שרמז על הסערה שמתחוללת בצפון ומרכז הארץ. עזבנו מוקדם כדי להגיע ברגוע למשימתנו הראשונה: צילום הופעת בוקר של "שאנטי באבא" הרכב סיטאר, קמנצ'ה והקשה (דאף) שפתח את בוקר חמישי בפסטיבל "זורבה הבודהה". ניצלנו קשרינו הטובים עם ההנהלה כדי להחנות בחניית המנחים. עוטסב. העניק לי עוד כוכב על הגעה לאשראם, פעם שניה ללא התראה מוקדמת. כמות האנשים משעשעת ומביכה אותי כאחד. משעשעת – כי התממשות החזון ליצור קהילת הדת החדשה קיבל תוכן צבעוני לעילא ולעילא, מתבקש לאייר קלשונים שדוניים באותיות. מביכה – כי כולם נחמדים ומחייכים. לעיתים הדרך ההוגנת לצאת משיפוט השיפוט הוא להיות נבוך. מוטרדות מסוימת ואי-נוחות שחש בוגר כלפי נעורים יעילה יותר במרחב טיפולי שמתפקד במוצהר כחממה רגשית 24/7 לכל הגילאים. ראיתי את נירוואנה מעבירה את החלק האחרון של שיעור יוגה במתחם של ההופעה. הזכרתי לה שעקב הפטור שיש לי מאירועים לכל המשפחה, ביקורי יהיה קצר. ממש לפני ההופעה, חצי שעה לאחר שעוטסב הציג אותי בפני מפיקת הפסטיבל ופסק ש"היא לא בשבילך" ראיתי אותה מניחה ומדליקה מקלות קטורת בשורת העצים מול הבמה ליד הסאונד. שרקתי לקייטן מנסה לסמן לו שהיי זאת זאתי שדיברתי עליה, שעוטסב אמר שהיא לא בשבילי. הוא לא שומע, תפוס לעדשת המצלמה, מצלם קהל. כולן יפות פה, מתרגלות יוגה כאלה. נראה אח"כ אם הוא התעקש לחפש את המושלמת או ליטף דרך המצלמה את מי שנמצא. אלי.. לא, אלי... אני צועק בשקט שלא תרגיש שאני צועק אליה אבל מספיק שאולי בזוית עינה תבחין במשהו מוכר בשחור, מסמן. יששש...היא באה לשים קטורת שני עצים ממני קרוב יותר לסאונד. פתאום היא מסתובבת, הולכת לטכנאי, אומרת משהו, אולי שהגיע הזמן להתחיל. ההופעה היתה מנוכרת. השתבללות שלא במקומה היא התנהגות מקובלת בקרב נגני מוסיקה הודית מערביים. קהל הבוקר, הורים, זאטוטים, להטוטנים ומתרגלי היוגה חסרי מנוח קיבלו גם אותם באהבה. נעמה, מורת הטנטרה-יוגה הולכת מכיוון הבמה אלי. לידה ילדה צעירה ובחור עם זאטוט על כתפיו. נעמה מחזיקה משהו בידה. היא מזהה אותי ובאה להראות לי מה יש לה ביד. צב חמוד בן יומו נמצא זוחל ליד הבמה לא מודע לסכנה שיש לו מהדבר הזה שנקרא רגליים. חמוד. מתאים לי צב, אם כי הוא נראה לי צב-מים. אם כך מה הוא עשה כל כך רחוק מהשלולית שלו בפינת החי. נעמה ממשיכה הלאה עם הילדה במשימת חילוץ הצב. בסוף ההופעה אני הולך לרובין ועובר דרך פינת החי. הארנבייה חוסלה או שכולם מתחבאים? במקומם אני פוגש את מוסטפה, הכלב הפירנאי שהיגר למדבר, שיחד עם פיזיק חמור הפלא, כימיה אהובתו האתון, פומבה חזיר יבלות צעיר תרנגולים ואפרוחיהם, יונים מוזרות, טווסות, ברווזים, תרנגולי הודו, בעלי צבתות, צבצבים, דגים, עיזות וגדיים מוגן מלטיפות של מאות רוח'ניקים וצאצאיהם. פוגש את דהרמה שנוזף בי על כוונתנו להמשיך ולהיעדר מההופעה בערב. איזה הופעה אני שואל. היילייט טרייב הוא אומר לי ולמבט הלא מכיר שלי הוא מספר שהם הלהקה הכי הכי וששרדה עשה שמיניות באוויר להביא אותם. טוב..יש מצב לשנות תוכניות. בדיוק קייטן מגיע עם הציוד ואנחנו הולכים לראות את הציורים של אדיטי. מממ...הציורים מתהדרים בצורות וצבעים ססגוניים. בוחר אחד שאני אוהב במיוחד שאוכל לצרף לתמונת החתימה של אושו והמנדלה שדריה ציירה עבורי או לתת מתנה לאילה. אאההה...לפי המסרון האחרון שלה היא...מצד שני אי אפשר לדעת עליה. נירוואנה באה. היא מעדכנת אותי שחלק מהחומר שהיא תרגמה לפרויקט האלפא והאומגה, ZB יוגה, נמחק מהמחשב. אני מעמיד פני קול בעודי נוזף בעצמי שלא לחצתי קודם לגיבוי ענן. מצד שני, באווירת הפוזיטיב, עדיף שתקלה כזאת תקרה בהתחלה וחוץ מזה גם לש"י עגנון נשרף כתב העט. קייטן ואני מקנחים את הביקור בחומוס ולאפת סייטן וממשיכים לדרכנו. בתוכנית: בריכות המלח ליד קו הגבול עקבה-אילת. פניה לא נכונה בשדות החציל של קיבוץ אילות ופועלים תאילנדים שסגרו שער שבכלל לא הבחנו בקיומו עיכבה אותנו כשעה. ערבנו ארבעה אנשים בחילוצנו - שניים עם ריח מדורה ולנדרובר שהקפיצו אותי לקיבוץ, הטבח הראשי, שכיר בחדר האוכל הקיבוצי שקושט לפסח עם סיסמאות אביב, שהתקשר למרכז החקלאות, שהסתבר כאחד שמכיר את תופעת האנשים הנכלאים בשדותיו והגיע לפתוח את השער – והסתערנו על הפלמינגו בשקיעה. היה צריך לרסן את רובין כי גם היא רצתה להסתער ודהרה לתוך המלח בעקבות החסידות. את הפלמינגו היא לא הטרידה כי הם שומרים על מרחב נוחות של כמאה מטרים מבני אדם. בכלל מסתבר שהנושא של מרחב נוחות הוא מאוד חשוב בעולם הציפורים. דרך העדשה ליווינו את הכתום והוורוד של הפלמינגו (מאחוז גבוה של בטא-קורטן בסרטנים שמצויים בבריכה) עד החושך. דבר ראשון שעשינו שהגענו היה לעשות סלפי כשמאחורינו HIGHLIGHT TRIBE עורכים בדיקת קול וצליל לכלים. הם ניסו את כלי ההקשה, בס, דיג' וסיטאר, גיטרה חשמלית ושום כלי אלקטרוני. ליקקתי שפתיים. ההופעה הולכת להיות קינוח. כשהם סיימו את ההכנות הלכנו לחפור קצת אתנו-אלקטרו ברחבת הצ'אי-שופ עם דיג'י טורי באבא, עוד אושיה שלא הכרתי עד הערב. מיד אחריו הורתח הקהל, שבושל בעשרות סדנאות מגע ותנועה, תקלוטים והופעות,לערבוב אחרון לפני הלילה, הופעה חיה של פסיכו טראנס, עיסוי למוח ובעיטה בעכוז. ככה אנחנו אוהבים את זה
לא הצלחתי להבין מדוע כה מעט סיפורים קצרים הועלו לדף הסיפורים שלא זכו בתחרות. כל כך הרבה סיפורים נשלחו, כה הרבה התאכזבו, לא מדלגים את הדחייה וגונזים. "גלים קטנים" רונה עוז כהן מספר על קשר בין מסייעת בבית חולים, בחורה מופנמת שנמצאת שם לצורכי מלגה וילד צעיר עם צחוק מדבק שמאושפז למספר ימים ועוזב. עמדת המספרת מול ליאת, גיבורת הסיפור מגוננת. אולי אפילו יותר מדי וזה מעניין. הידע שיש למספרת ושאין לליאת הוא ששליטה היא פיקציה. כשליאת קמה בבוקר, היא נוזלת החוצה מהקונכייה הבטוחה, במיטה מתחת לשמיכה ל"חיים". מטח הפתעות בחייה כסטודנטית ובעבודתה בבית החולים שומר על קצב סביר שמאפשר לה קיום מינימאלי. גם הקיום במרווח הצר הזה ייעלם.
דווקא מסיפורה של גליה, המונולוג הרביעי ב"אהבת עולם"/לאור, מתעוררת בי מועקה. לאחר שאני פוסל מספר סיבות שהיו יכולות לגרום שדווקא סיפורה גורם לתגובה הרגשית (קולה המונוטוני, עננת האבל לאחר מות יהונתן, בעלה) לבסוף הגעתי למסקנה הזמנית שמכיוון שגליה היא צומת קבלה אנושית שאליה מתנקזים חבורת צעירי הממשל הצבאי בעזה שהפכו תוך עשרים וחמש שנים לבגירים סיעודיים-נפשית. המוות של יהונתן חושף את גליה ומאפשר לחבריה מהעבר לחבר שוב את הקשר. הדבר הכי חשוב לגליה הוא לשמור על התפקוד השגרתי, להמשיך את העמדת הפנים שהכול נורמאלי אותו. היא מרגישה שרק כך היא תוכל לאזור את הכוח לקום בבוקר, למנוע התפרקות מוחלטת. היא חשופה ומסכנת את ההגנה שלה, מקריבה אותה עבור עמדת פנים שעדין יש לה חשק לפעול ולצאת החוצה, רצון לקיים קשר עם הזולת. רמת האנרגיה הנמוכה שלה מתמלאת על ידי חבריה מהעבר, שמטילים עליה, לא בכוונת זדון בהכרח את כאבם, סומכים שכנערה דתית מנומסת היא לא תדחה אותם
ושוב מעניש האב את גיבור מוקס נוקס/אדף והפעם למכונת מיון הבצל, דן אותו לבהייה באלפי בצלים חולפים לפניו על סרט נע. הוא כמובן שוקע בפנטזיה. נוף מדברי מתורגם אצלו לחזיון אפוקליפטי. ציטוט: "...במרחב הצחיח, העקר, שרוח מקרית מעירה בו עמודי חול, אין טעם להקשיב, רפאי המדבר יוליכו אותנו שולל, המיתולוגיה העתיקה שלנו, שלומי אמוני הסרט, זרועה סיפורים על נוסעים שהוטעו כחום היום, ילדים שהובלו הרחק מבתיהם ולא שבו, ואחראי המשמרת אמר, תגיד יש לך בעיה באוזניים, בוא, מצאו לך עבודה במקום אחר במיון." [140]
none-most-more by ran moneta
