מקרר חג; פרק ג' - רחיפה אלכסונית

מקשיב לספיישל רוברט ג'ונסון ברדיו הקצה. לשדרן, ירון בן-עמי, שלמדתי מהרשת שהוא זמר בלוז, יש קול ייחודי (מרגיש אותו בתריסריון, אולי בגלל שלא אכלתי כלום והגיע הזמן לאכול?) והוא כמכסה על סיר הפלא ששמו רוברט ג'ונסון, משחרר את קיטור 30 השירים שהספיק להקליט בחייו. הנה מגיע הסוף של ג'ונסון. האגדה מספרת שהוא הורעל בעיירה קטנה, כזאת שכולם יודעים הכול על כולם, בידי חנווני מקורנן שג'ונסון שכב עם אשתו. מוות נוראי שהגיע אחרי שלושה ימי סבל שבהם, לפי האגדה, זעק ויילל ג'ונסון לשמיים את בלוז חייו. אוהב לשמוע בלוז אך מתקשה לשיר/לזייף איתו. יותר מכל סוגה אחרת, קולי נתקע בבלוז. המקום שקולי נסתם שוכן ליד ואולי אפילו על אותה משבצת-חנק כשבטיפול פריימל לא יכולתי לדבר עברית, רק אנגלית, נאקות והמהומים.

מאז שקלטתי את תופעת ההתרגשות שמתרחשת כאשר רעיון טוב נוחת כפרי בשל, מסתדר בראש, אני אורב למצב הגופני. המחשבה עצמה, תאה מבריקה ככול שתהיה, איבדה מחשיבותה. אם אפשר, ועכשיו על פי רוב אפשר, ארשום את ההברקה כדי לעיין בה מחדש לאחר שיתפוגג מצב ההתרגשות, שהנשימה תאט. את הניסוי אני עושה כדי לקלוט על חם את החרדה (הבת-זונה) שאני יודע (כן, אני יודע) שנמצאת מתחת. בגלל הקשיחות וחוסר הרצון לאבד שליטה שכלי מתפתה ברגע ההתרגשות לתור אחר חומרים/עניינים/דברים כדי להיתפס עליהם וכחבל של טרזן לנוע הלאה. כך מצטברים אשכולות של רשמים שעליהם אני נתפס ובעזרתם יונק את תענוגות החיים. מכיוון שיש ביכולתי להרשות לעצמי להתענג עד-לא-ידע משתלטת חרדה קבועה ולא מטופלת על הקרקע, מערערת את החיבור הפיסי שלי עם הרגליים. בגלל עונג הכתיבה, קליטת הרשמים וייצוגם, הופכים אשכולות הרשמים למסלולי המראה חד-סטריים. עש לילה גדול טועה בכיוון וממשי להתנגש בקיר מולו אני כותב, מטר מעיני. מחשבתי מוסחת אליו, מגשימה את המשאלה להזדהות. אם איזה מפעולותיו - ההתנגשות, הפרפור, הרחיפה אלכסונית, הבריחה - מנסה להמשיל עצמי אליו?

עוד שבוע עבר שהעוגן היחידי בו היה שגרת כתיבת הרב-מכר שאותה כפיתי על הנסיעה לחוף הבונים לזולה של מניש ועל יום כיפור. הגעתי לחוף הבונים בלילה. רק בבוקר, ראיתי כמה קרוב החנתי את המכונית למדרון. כשחזרתי בערב, לאחר שכתבתי במהלך היום אצל גלי בפרדס-חנה, התרחקתי מהמדרון כמה שאפשר והפעם נכנסתי לבור. השתדלתי לא להיכנס לדרמה שהרי חלק מהוויית הפיקניק הוא שקיעה וחילוץ. למחרת נייייייייייייייר וה-4*4 שלו משכו אותי החוצה.

toon by pedro alpera

לקט מהשבוע:

תחילה היה בהיר מעל הזולה של בונו, עם מלא כוכבים ואז הגיעו ענני צמר ואור ברקים רחוקים ללא רעמים מכיוון מזרח + גשם קל . במטח השני הברקים היו מעל חיפה והים. מעצלות, ורומנטיקה של התבוננות בדקתי כמה באמת השקש מומיה החדש מחזיק, ולא זזתי מהעמדה בין המדורה והמים. רובין היתה יותר מעשית והצטנפה ליד בונו. והנה עוד זכר עם לב שבור

--

לאחר קפה מנייייייייייייייייש איכותי + סיפורי מוסר על כאלו כמוני שדאגו שאולי שכחו אבל! לא ויתרו, ויגעו, חיפשו חיפשו ומצאו גם אני מצאתי את משקפי הצלילה. איזה אושר. תראי אמא מצאתי. יצאתי לצלילה בריפים קצת יותר דרומה. לראשונה שחיתי עם מקל וזאת חוויה שארחיב עליה בהזדמנות, לא עכשיו בגלל כיפור ויש אחת טין-טין שצריכה להגיע לתל-אביב לבשל לאחיה ולה ארוחה מפסקת. בגלל שאני צדיק הגיע מכיוון השמיים ניייייייר וחילץ אותי מהבור שנתקעתי בלילה ונסענו לתל-אביב. בקושי יצאנו משביל העפר וכבר בעתלית טין טין רצתה לרדת כי חשדה שאני מעליב את אמונתה. 140 קמ"ש שכנעו אותה בטוהר כוונותי וחלונות פתוחים בלי שצריך לשמוע כלום חוץ מהרוח עזרו לי להגיע לתל-אביב, העיר הלבנה והשטוחה שהכי כייף לחגוג בה כיפור

--

תם תרגול ראשון בסקייטבורד גלגשת. מקרטע במורד גבעת הרצל קיבלתי שיעור ראשון מיהודי צרפתי ונשלחתי לתרגל במישור. המישור עוד תפוס בזאטוטים אמיצים עם חולצות סופרמן רוכבים על אופניהם הקטנים

--

בחוץ נשארו מוזרי-לילה ואני, כל כמה שלא אנסה לשלוט ולשמור על קו ישר, חותך אותם אלכסונית עם הגלגשת, כופה מגע-עין. חדור אופטימיות מתקדם על מישור רחוב הרצל. לפעם השנייה יצאתי עם נעלי ספורט, הבנתי שהכפכפים הם הצהרת זלזול. אין לי מגיני ברכיים ורשמתי לקנות או למצוא את אלו שהיו לי לפני כיפור הבא. מגדל שלום למעלה ואספלט שחור למטה יוצרים מסגרת. זווית הראייה בתנועה על לוח עם ארבעה גלגלים בגובה עשרה סנטימטרים מהאספלט מתעתעת ובכל פנייה יש תחושה שהשחור של הכביש ואני נפגש פנים אל פנים ונסגור עניינים

--

קהל פלורנטין כיפור בוקר מורכב מבעלי/ות כלבים, קבוצות תיירים שעושים סבוב רגלי וג'אנקים רעבים מאזור תחנה מרכזית שנודדים מערבה בחיפוש מזון. פניהם המשתאות ותחינתם "אני רעב/ה" מאיימת ומגחיכה כאחד. ככול שמתקדם היום לכיוון הצהריים יוצאים קייטני הים והורים עם ילדיהם עם אופניים, ת'חלס עוד מעט נגמר ובקושי הספקנו

ירון בן-עמי - בלוז בארץ כנען