סופשנחת
מסיבות מנהלתיות רפואיות סופש נוחת עוד יותר מוקדם. בלאו הכי כבר מאתמול גמרתי אומר להתאייד כמה שיותר מהר כדי למחוק מהראש את הילדה בת ה-13 שהתאבדה בתלייה. מוות שמרני כמו פעם, לא משתיית אקונומיקה כפי שהציעו חבריה בקיר או אופנתי כמו למות מסרטן. אני יודע שאחרי שאשכח אותה פעם אחת אשכח אותה שוב ושוב ושוב עד שרק הרשומה על הקיר תישאר לי חקוקה, אני נשבע לשכוח------->
בעתות מצוקה יש להקפיד שבעתיים על הרגלים. בלי להביט על השעון הסתערנו, רובין ואני, על הרחוב בבוקר כדי לקחת "ישראל שלנו" ממאור. אחרי חודש מותר לי. עד אז אני ממציא להם שמות או סתם לוקח את העתון והולך. ברור לי שזה סוג של סטייה לשאול את שם לובש הסרבל האדום, אם היה חשוב למעסיקיו הם אולי היו שמים לו תג-שם, אולי זהו גלגול נטייתו של אבאנמרוד להגיד שלום לכל אדם שנקרה בדרכו. החוכמה בסופ"ש לשחרר סטיות וקבעונות שהרי אצלנו בניו-אייג' #סופשנחת הוא הכלה. אבל עדין לא ישראל היום העניין אלא ארוחת יומולדתה עוד שעתיים של אמאנימה בת 80, עם צאצאי מאפיית קליסקי, המאפייה המשפחתית הראשונה ברחובות. תמרה הביאה יציאה גאונית של מתנה (לא מגלה..מאז שאמא גילתה את פייסוש, אי אפשר להסתיר ממנה כלום לעזאזל) שמצטרפת למתנת סמסונג חדיש שניתנה ביום הרשמי.
הרבה מרץ לשחרר את העבר. אין ככתיבה יומנאית לחוות יחסי כובד של ההווה מול העבר והעתיד. בני האור מישראל היום מביאים בכותרת את סיפורה של אם שילדה תינוק לאחר מות בנה החייל. בשם הסמולנים אני אדוש בקשר בין שלושת הנערות שהתאבדו. השהידיות שלא מחכות ל-72 בתולות, הילדה שלא מאמינה שהחיים הם משהו אחר מהזוועה שאליה היא פוקחת את עיניה מדי בוקר. איך נדבקנו לתירוץ יש משהו כלכלי, המשפחה ידועה לאנשי רווחה. איזה יריקה הן מביאות עלינו.....ממממ
מקלחת
