טמבור גולש ; פרק ח' - איפה סופי עכשיו תורי

אחרי שהזרקתי לעצמי מנת מושגי גלישה רוחביים (לא ממש על הגלישה אלא יותר רקע) אני פנוי רגשית להמשיך עם הסדרה המוזרה הזאת שמעמיקה יותר ויותר עד שפתאום יש לי הרגשה שאולי לא אסיים אותה בסוף שנת 2015, כפי שחשבתי כשהתחלתי לכתוב (כמו את מקרררץ) אלא אמשיך הלאה עד ברלין כי מסתבר שהסיפור ממש לא נגמר. ביום ראשון הייתי אמור להיפגש עם דוד ולראות מה מצב החליפה והגלשן אך כיוון שלא הסתדר דחינו את פגישתנו למחרת. למחרת הוא אמר לי שיוסי בכלל לא מכיר בקניית הגלשן ולכן הוא לא ממש יכול לתת לי את הגלשן עד שלא יקבל הסכמה מיוסי. פייר אנאף, אני שונא לא להאמין וכשהוא אמר שהוא ישאיר ליוסי את מספר הטלפון שלי ויוסי התקשר אלי נכנסתי למצב חוסר אמונה שאותו לא יכולתי להשהות. כך או כך, לא ממש התכוונתי להתעסק עם זה עד שאחזור מאשרם במדבר. בסך הכול היה צפוי שאני אדפק אם כי לא ציפיתי שזה יקרה מהצד הזה ובצורה הזאת אך יחד עם זאת, שום דבר לא נגמר בים. בתרגום הגדרת נערי החוף השמטתי, וזאת הזדמנות לתקן, ציטוט מספרו של גריידי תימונס "נערי החוף של וואיקיקי": אבל האוקיינוס נשאר. לנער-חוף זהו הקבוע. הדבר היחידי שהוא יודע שאליו יוכל תמיד לחזור"."

בעודי כותב נזכרתי בגלשן-רוח שאליהו, בני, עוז ואני קנינו בגיל 17. לא מצליח להיזכר ממי קנינו. זוכר שהייתי מאוד נחוש לארגן את הדיל וישר להיכנס לים ביום סוער. למי היה רישיון נהיגה , נדמה לי שהיה ג'יפ לאליהו ובטוח למשפחת רגוניס. כמה דקות אחרי שנכנסו למים נקרע המפרש, איזו טיפשות ילדותית. הקטע שאני זוכר שהיתה איזו שהיא הקלה מסוימת אצל כולם יותר מאשר אכזבה ועוצמת היכולת לעבור לדבר הבא. לגביי, אני זוכר, היה חשוב לי כל כך לנסות את הפאקן גלשן רוח שכבר עד שהיה לי, היה קל לוותר ולהמשיך הלאה.

הניסיון הבא שלי עם גלשן רוח היה כשחזרתי לארץ איפשהוא ב-1995. זוכר שקיבלתי קורס גלשני רוח במועדון "לב הים" מול הילטון מתנה שהגיעה בעקיפין דרך אהרון מאייפקס. הקורס כלל ארבע שיעורים של שעה וחצי שעתיים והיה סיוט להרכיב את הגלשן. כל שיעור התפלאתי מחדש מה עשיתי אז כשקנינו את הגלשן (או יותר נכון מה התכוונו לעשות כי גלשן הרוח לא החזיק מעמד) מן הסתם התכוונתי ששאר שותפיי יבצעו את פעולת ההרכבה. החיבור עם הגלשן בהילטון החזיק מעמד בערך שנה, הייתה לי כרטיסיה ואף היתה לי חליפה שיום אחד נעלמה ובמקומה לקחתי את זאתי שנשארה אצלי, הוצאה מעליית הגג והושמשה לסיבוב נוסף משנת המקרר, שקיבע סופית את הים כקבוע במסלול חיי. יום קר מאוד אם כי היה יכול להיות לי יותר חם אם לא הייתי מתעקש להסתגר בתוך הבית. יחד עם זאת, מכיר את התופעה כבר מהפעמים הקודמות במדבר, אחרי כול החוץ המדברי, היציאה מהקירות קשה.

יוסי שריד נפטר אתמול בלילה, שמעתי את הידיעה בדיוק כששוטר עצר בכביש 6 על נסיעה וקיבלתי את הדו"ח הראשון שלי בחיים על נסיעה מהירה. עוד לא העזתי להביט כמה כסף זה יעלה לי, כן ראיתי שמדובר בשמונה נקודות, אלוהים/בודהה/קיום רק שלא אצטרך לעשות פאקן קורס נהיגה מונעת. אווירת שריד נמשכה גם היום, אנשים מפרסמים אחלא סיפורים עליו. אמא זוכרת אותו כשהיה בן חמש כי אבא שלו היה מנהל בית הספר שלה. הזיכרון האישי הראשון שלי ממנו הוא שבילדותי ריחמתי עליו שהוא נאלץ לחיות תחת משא הסיפור על אביו שלא אישר להביא את החיפושיות לישראל. את המלל על "כאב מדומה" שצורף לקלטת הוידאו וחולק לחברי הקבוצה שצולמו הצלחתי לכתוב רק אחרי שבאקראי צפיתי בהקלטה של חוג בית שם הוא דיבר עם אנשים בקבוצת גיל דומה להורי. מדבר עם קבוצת גיל דומה כתבתי אחרי שראיתי הקלטה של חוג בית שלו. משהו בצורה שבה הוא דיבר שיחרר פקק שמנע ממני לכתוב אותו עד אותו יום. ביום שני במקום שעור שפינוזה נפגשנו עם רנה בשבעה אצלו בבית בשכונת למד, נפגשתי עם מעריץ צעיר אך יותר ותיק של רנה (לימדה אותו אנגלית כשהיה בן 17), משפחתה ואחרי זה, כשהסעתי את מרינה לביתה (ובחור מוזר בשם אמית שנדחק למושב האחורי) סיפרתי לה את תחילת עלילת "פקידת לילה", היה נורא, עקומת השיפור תאלץ להיות תלולה.

דמיינתי פנטזיה/מדע בדיוני כשהתחלתי בבוקר לקרוא את מכונת הנצח אך הגר ינאי (עונש חינוכי למי שמקבל המלצה בלי לעיין בכריכה:) זרקה אותי להיות דובה, חיילת חכמה ועצמאית, פקידת שלישות שמורחקת ממחנה נידח אחד למחנה נידח אחר. ברדיו מתחילים סיכומי ראש השנה אני חוזר לאלביס לקטנה לכבוד נערי החוף מווייקיקי

BEACHBOYS

המושג "נערי החוף" נועד במקור לתאר גולשים, עובדים, מסתופפים, בטלנים ונוכלים שהסתובבו בחוף וואייקיקי בתחילת המאה ה-20. נערי החוף היו הסיבה והתוצאה כאחת של התפתחות ענף התיירות בהוואי. נער חוף טיפוסי עבד כמציל, לימד גלישה וחתירה בקאנו ובילה את זמנו הפנוי בגלישה, שחייה, דייג ושמיעת מוסיקה. נערי החוף הופיעו בוואייקיקי אחרי שנגמרה בניית מואנה, בית המלון ב-1901. גלישה וחתירה בקאנו פיגום-חוץ כמעט חוסלה במאה ה-19 בגלל מאמציהם של מיסיונרים קאלווניסטים שסלדו מפעילות ילידית שכזאת. לעומתם, סוכני התיירות השתמשו בדימויי ילידי הוואי הטבעיים לסימול רומאנטי של גן עדן טרופי לצרכי קידום מכירות

ב-1911 היו לשני מועדוני קאנו וגלישה, פיגומחוץ והוי-נאלו היו חדרים שפונים לים בוואיקיקי. שני המועדונים הכניסו ארגון בחבורת המקומיים שלימדו וחתרו באופן עצמאי. בשלב מסוים דוד DUDE מילר, קפטיין הוי-נאלו, חתם על הסכם עם מלון מואנה והלביש את נערי החוף במדים. לנערי החוף נאסר לשתות, להמר ולנגוע בתיירות בזמן העבודה.

במקביל החלו לצוץ נערי חוף עם גיטרה ויוקלאלילי על המזח שליד המלון התלבשו בתלבושות חריגות וצעדו בקרקסיות לאורך החוף מעוררים השראה בהנאתם הילדותית ומבדרים את התיירים. חלק מנערי החוף נהגו לצוד גרושות שהגיעו לחופשה. צ'אד גייטס, מדריך תיירות וצייד תיירות שכזה הוא גיבור הסרט "בלו הוואי" של אלביס פרסלי. להיט הסרט "בלוז נערי החוף" מבוצע כשהוא במעצר לאחר קרב שיכורים. מי שהושפעו הכי הרבה מנערי החוף של וואיקיקי היו גולשי קליפורניה שהלכו רחוק בכדי ליצור סגנון דומה של חיי קלי קלות מלאי צחוק. ב- 1927 עם פתיחתו של מלון פינק- סטוקו רויאל הוואיאן נהפכה וואיקיקי ליעד תיירות מספר אחד של אמריקה וסוג חדש של נערי חוף התפתח. במקום להיות שכירים או בדרנים הפכו חלקם למדריכי תיירות עצמאית שקיבלו את משכורתם במעטפות מזומן בסוף העבודה. לאחר מלחמת העולם השנייה ואחרי שהוואי הצטרפה כמדינה החמישים של ארה"ב ב-1959 השתנתה התיירות ויותר תיירים הגיעו לזמן קצר. הדבר הביא במקביל ליותר מקרים של ניצול בידי נערי החוף, הסדרה ברישיון של המקצוע והפחתה בחשיבות המקצוע. מותו של דיוק קוהנמוקו ב-1968 , נער חוף, אלוף אולימפי ושחקן קולנוע נחשב לסיום תקופת הזוהר של נערי חוף וואיקיקי. ב-2013 נפטר בגיל 93 ראביט "הארנב" קקאי, אחרון נערי החוף המקוריים.

Elvis Presley - Beachboy blues.

BLANCK MONDAY יום שני האטום

בחמישי בדצמבר 2005, היום לפני עשר שנים סגר גורדון "גרובי,קלארק, הבעלים של CLARCK FOAM, מפעל ליצור גלשני מקשה אחת, סגר ללא הודעה מוקדמת את שערי המפעל בלאגונה ביץ' וניער בסערה את תעשיית הגלשנים. הוערך שבזמן הסגירה ייצר קלארק 90% מדגמי גלשני הפוליאוריטן בארה,ב ו-60% מהתצרוכת העולמית. המפעל ייצר 1000 חתיכות מקשה אטומות, לוחות הבסיס שמהן מייצרים את הגלשן, במשך שבעה ימים בשבוע לאורך כל השנה. קלארק לא הודיע לאף אחד על תוכניותיו. הוא הפתיע את כולם לאחר ששלח בפאקס מכתב בן שבעה עמודים ללקוחותיו, יצרני הגלשנים. קלארק לא סיפק הסבר ממשי. במכתבו הוא הזכיר את רשויות כמנהל הפיקוח על בטיחות העובדים ורשות הגנת הסביבה אך לא ידוע על בעיה מסוימת שהיתה לו אז או אחר כך. קלארק הכריח את עובדיו להרוס את ציוד המפעל וגרם ליצרני גלשנים לחפש נואשות אחר תבניות של הדגמים החביבים עליהם. קלארק, שהיה לו מוניטין שנע בין גאנגסטר חביב ורודן, נעלם ורק לאחרונה נודע שלאחר שביקר בסין הוא העריך שרוב ייצור הבלאנקים יעבור לשם. כיום שולטת על השוק US BLANK שמעסיקה רבים מעובדיו לשעבר. שנה אחרי סגירת המפעל פירסם ווילהם פיניגן בניו-יורקר ספור כיסוי האירוע בשם BLANK MONDAY על משקל יום שישי השחור.

Duke Kahanamoku Surfing 1939 color Stand Up Paddleboard SUP

Rabbit Kekai, Duke Kahanamoku, Grady Timmons, Gordon "Grubby" Clark, אלביס פרסלי, Dude Miller blue Hawaii , William Finnegan,