פוסטים אחרונים

erטמבורברלינichbin

פרק ב׳: מתחת לעור

השמש בול לחלון מדרבנת אותי לצאת לריצה. חזרתי להתמכר למצב ההתרסקות הגופנית בקילומטרים האחרונים והריפיון של ההגעה לדירה. רצתי עד לספריה ע’’ש האחים גרים, ניסיון שלישי והפעם מוצלח להגיע אליה. היה יום נהדר, הורדתי את הכפפות והכובע ורצתי בצד של השמש, שהיה מלא באנשים, הלוך ושוב כשאני אשכרא יודע מהו הכיוון למרות שרוב הדרך היתה חדשה לגמרי. יש שני סוגי ריצה, אחד במצב בלבלה כמו בשישי או בלילות חולין והשני בבקרים, סאחי, כמו היום. שני המצבים יוצקים מפת ברלין מעוותת משהו אך עמידה לטלטלות הזיכרון . הדירה, שפונה לצד מזרח, היתה אפלולית כשהגעתי ושקטה באופן מחשיד. הסתבר שנפלה הרשת. בחוץ תמיד שקט. אני לא מצליח להבין איך כל כך הרבה אנשים גרים ביחד וכמעט תמיד שומעים כלום. ואני מקשיב, מנסה לתפוס. מוזר להרגיש כאילו אני הבן אדם הכי רועש פה. דווקא כשנכנסתי לאמבטיה נשמעה נעימה מחרישת אוזניים כשל אוטו גלידה, קפצתי בבהלה ועד שהבנתי מאיפה זה מגיע, נשמעה אותה נעימה מהשכנים, ואז שוב אצלי ושוב אצל השכנים. אההה ה חשבתי לעצמי, גם אצלם יש פרחחים ורחצתי את מצפוני שאולי מדובר בקריאה לעזרה של אדם תקוע, אחד שחווה את התסריט הכי מפחיד שיש לי פה בברלין, שבו אאבד את המפתחות, מילא של הבית אבל של הבנין, שזה הכי גרוע, כי אי אפער לשכפל אותו. כעבור כמה זמן צווח הטלפון. גם צליל הטלפון לא נעים לאוזן, סוג של שריקה רמה וחדה. הטלפון מתסכל אותי כי אני לא שולט בתפעולו ולחיצה על לחצנים מסוימים משמיעה הוראות חדות בגרמנית לא מובנת. בניסיון השלישי הצלחתי לענות. בטלפון היה מרטין, שוכר הדירה המקורי. מסתבר שלדירה יש מחסן וצריך לתלות על דלתו שלט מזהה, כי אחרת עלולים לפנות אותו. מרטין סיפר לי שהוא למטה והעדפתי לו לשאול אם הוא הפוחז שלחץ מוקדם יותר באינטרקום, יש לי הרגשה שכן. ירדתי למטה לפתוח לו את הדלת, הוא חנה על המדרכה ממול הבניין והתווכח בגרמנית עסיסית עם עובר אורח שלא אהב שחוסמים לציבור את המדרכה. ירדנו למרתף שדלתו היא הדלת האדומה המסתורית מימין לדלת הכניסה לחדר המדרגות. כמעט מעדתי כשצעדתי בטבעיות קדימה לגרם מדרגות צר ותלול. המחסן התגלה כאולם בטון צונן בגובה תקרה נמוך מחולק לכלובי מתכת מסורגים בגודל של 2*2 מטר. תוכן התאים גלוי והם מסודרים בהקפדה גרמנית. כשחזרתי לדירתי עלה במדרגות אחד מדיירי הבניין, בחור צעיר שגר בקומה האחרונה, זהיתי לפי משיכת רגליו בכבדות, אחד מחמשת צלילי הבניין, סממני חיים שחוזרים במהלך היממה בבניין מחוץ לדלת.

שבת לילה:

נגלה לי יעוד חיי, להיות שופר של רעיון ברליניזציה של גושדן פלשתין ירושלים גמ. זה אומר להתברלן כאוות נפשי עם מוסיקה שמשודרת מהגוש ולהמשיך לכתוב. משמעת האימון היא רצף אני מרצף את עצמי. מצבי רוח מוחקים משפטים ומתחילה ההתכנסות לגוף

#ichbinטמבורברלינer פרק ב קדימון

vardhanlezuz.org.il

Johnny Cash feat. U2- The Wanderer

האפשרות שנפתחת בזמן תייר לשלוט במציאות הישראלית בהינף קליק, יכולת להנות מכל פירות התרבות ללא צורך במגננה, לצרוך בזמני כאוות נפשי דרך הרשת בלי לוותר על קהילה, משפחה, שפה, להיות רק במצב רווחה מזקק את חומת ברלין הקטנה שלי

dj dilla

עשור לפטירתו

#ichbinטמבוררלינer

אחרי שעירית הבהירה שלה ולבנה, גדעון שמבקרים בברלין אין שום עניין לראות את הסופרבול, נשארתי לבד עם ההחלטה לצאת ולראות את המשחק בפאב, יחסית שכונתי. סיכמתי עם דודי שאתקשר אליו משם ונצפה במשותף לפי מסורת שאנחנו מקפידים לקיים כשזה אפשרי, ועכשיו, דרך הרשת, צפייה שיתופית היא משחק ילדים. בשביל להתחמם לקראת המשחק עליתי על אתר פיראטי. לאחר פרסומת אחד בלבד עברתי את חווית הסטרימינג הראשונה שלי באיכות מעולה וללא הפרעות. טוב, זה היה לא צפוי וביטל את הצורך. רצון? רציתי יותר לראות מהבית מחליף תנוחות בין רצפה לכורסא, שולט לגמרי בפינוקי, עם ליקר alte mich'l ובאדוויזר שחורה אלכוהולית. רק השנה, 50 שנה לסופרבול, 4 שנים צעיר ממני ויחייה הרבה אחרי, כשלמדתי כיצד מותג האירוע וניצל את ההתפתחויות הטכנולוגיות של הצילום ושיחזרתי כיצד הוטבע במוחי הבנתי איך 30 שנה שנינו, דודי ואני, מצייתים במשמעת עיוורת לכוח המתפרץ של הספורט הזה דרך מסגרת המסורת. באחת מכתבות ההכנה שקראתי ניתח ניר צדוק את תחושת המובדלות שהפוטבול יוצר, חליפת האסטרונאוט העל אנושית, ההפרדה המוחלטת בין מצבי הגנה והתקפה, ותחרות הקוורטרבקים שמתקיימת ללא מגע בינם. לא יכולתי שלא להיזכר באורין, אחיו הבכור של הל, גיבור infinty jest שניחן ביכולת בעיטה מופלאה והוא כמלכה דבורה מוגן על ידי שאר הקבוצה לבצע את תפקידו היחידי*לבעוט.

ביונסה בהפסקת המשחק

פרצי כתיבתי ההיסטרית, אותו שלב קבעוני במצבי המתחלפים שבו אני משרבט פיסות זיכרון קשיחות, הם מלאי תודה והלל לאחרים שתרמו ותורמים למצבי המופלא באותו רגע . חשיבות המצב, שיתרונו וכוחו הוא ארעיותו, לא פוחתת לאחר מכן, כשהרגע נעלם, שהרי מדובר בעקבות ללא נודע כפירורי הלחם של הנזל וגרטל. מושא התודה השבוע היא נועה ידלין וספרה ’’בעלת הבית’’ שמתלבש לי כנעל מתאימה לברלין 2. בחלק השני של הספר התרגלתי לגיבור הספר אסא פוגל, אני לא אוהב אותו אבל הוא מזכיר את עצמי, התנהגותו משיקה לשלי, שאני לא יכולֹ לשנוא אותו, זה יהיה מגוחך. יש שני קטעים שחלחלו לחיים שאחרי הקריאה. הראשון הוא התאהבותם של אסא וגרושתו שהחלה בנפילה שלו מספר שניות לאחר המבט הראשון והמשיכה כשהיא באה לבית חולים לוודא שהוא לא חושב שהיא דחפה אותו. נזכרתי בקטע כשגיא חג׳ג׳ השמיע ברדיו הקצה את karmacoma של ’’מאסיב אטאק’’, שיר שלא שמעתי הרבה זמן ושימש עתה פס קול ראוי, לא צפוי לצלילה לרצפה. הקטע השני הוא תיאור של אסא מתיישב ליד המחשב, מקום המפלט היחידי שנותר לו לאחר שגרושתו סיפרה לי מידע שמזעזע אותו על הסיבה להפללת אמו: ’’בבית התיישב אל המחשב ככלי מלא בהבטחות לנחמה, כמו רשימת אנשי הקשר בטלפון רק אינסופי, וגלש ושוטט במין סגנון חדש שפיתח בימים האחרונים וכבר הספיקה ידו להתרגל אליו, של הימנעות מתוחכמת מכל מה שעשוי להיות קשור לאמא שלו, שזה הרבה מאוד, ובכל זאת עמדה הרשת במשימה וסיפקה בקלות את האשליה שיש עולם שלם, מלא, שדבר אינו חסר בו, גם מחוץ לאמא שלו, מין יקום מקביל, חי ותזזיתי כדרכה של הרשת ועל נדמה מעודכן, אותנטי, ובו פשוט לא קרה כלום.

עכשיו קרה לו מה שהיה קורה לו לפעמים אחרי חצות, באחת, שתיים, לפעמימ אפילו שלוש בלילה, בעיקר אחרי הפרידה כשהיה פתאום ער לבדו בכאלה מין שעות ואט אט עם התקדם הלילה היה הולך ומשיל מעליו את המעטפת הנורמאלית, את העור של של הנפש, זה שמאפשר לאנשים להסתובב בעולם הזה ומונע מהם להכאיב לעצמם, לעשות שטויות, ובכסות הלילה וכאילו כדי לגרד עוד את התיעוב העצמי ואת העליבות ואת השעמום...והנה אתה מוגלה לארץ שמותר בה הכולֹ, משום שאדם המביט לבדו בעצמו יכול לשאת, כך מתברר, הרבה מאוד דברים.’’ (ע’’מ 148)

Massive Attack - Karmacoma

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now