erטמבורברלינichbin

פרק ד– אפור קולטריין

השבוע סיימתי לקרוא את ’’להבין קומיקס’’ של סקוט מקלאוד ואת ’’לא רציונלי ולא במקרה’’ של דן אריאלי. האירוע הכי משמעותי השבוע היה התחלת שמיעת infinte jest בגרסת הקול. באותה הזדמנות הצטרפתי לקבוצת ’’חורף אינסופי’’ שקוראת במשותף את הספר, הפגישה ביום שבת. הספר של אריאלי הציג לי זווית רחבה של פעולת הדחיינות וחשיבות המאמץ הקבוע לנסות למצוא לה פתרונות יצירתיים. דחיתי כבר מספר חודשים את תחילת הקריאה השנייה כי, כי, כי... לא עלה על דעתי שלקריאתי השנייה פתוחה לי דרך חדשה לספוג את הספר. נדמה שסתם לא חשבתי ולא שחשבתי ופסלתי . בכלל חיפשתי לשמוע משהו של פינצ׳ון ומשם זרמתי חזרה כסלמון דרך סוגת הרומן האינציקלופדי, ראש בראש פינצו’ן לוואלאס. כנראה לאחרונה מלאך בשירות הכלל העלה ליוטיוב את גרסת האאודיו שמוקראת נפלא על ידי שון פרת. זאת בדיוק המקריות שפינצ׳ון היה טוחן עליה וואלאס מחרר במשפט, ואני מה אני בן אדם.

’’להבין קומיקס’’ כלֹ כך מובן ובהיר עד שנדמה שלהיכרותי עם ממליץ הספר, מורה חייל בצה’’ל, בקומיקאזה דיזינגוף סנטר, נוסף רובד היסטורי אישי. לפתע, אותם אירועים מופרכים שקדמו לו (לבוש בחליפת סופרמן, (ממשחק את ’’שי פרעה’’ בפסטיבל הקומיקס למשל) כמסע אישי למציאת קול פנימי במעלה יצירה. החלטתי לכתוב על הנכס/רותו מודן כשאחזור.

את הספר של אריאלי (קישור לביקורת של יובל דרור) רציתי לקרוא הרבה זמן כך שמאוד שמחתי לראות שלניג’ן יש אותו ואת ספר ההמשך שלו. פיצוחים למוח, אפשר לדלג ועוזר לי לא לבלוע את ’’בעלת הבית’’. נקודת הדחיינות, שבו פותח אריאלי את ספרו מרתקת בהקשר למנהלות החיים ולכתיבה. בכתיבה לובשת הדחיינות צורה של הסחת דעת בלתי פוסקת מהרשת, פייסבוק, הארץ וכיו׳׳ב. כל פעם שחושב ליצור חיץ צץ הטיעון שזאת רוח הדברים של התקופה וכדי לחוות ולכתוב עליה עלי להיות חשוף. אין לי בלוק כתיבה, להיפך, פר מילה כותב יותר רצף ויותר לפרסום אבל... אבל...למשל, כתיבת רשומה מתארכת כמעט כפול. מה יצר את שינוי המגמה שדווקא היום, כן כתבתי וקידמתי משמעותית את הרשומה (סתמתעניינ:)

אריאלי מתאר את המוח כמכונה חשמלית, לה קורבזייה משתמש בשם העצם מכונה, על כל חפץ שבן האדם משתמש. כסא הוא לא רק כלי ישיבה, הוא גמ מכונת ישיבה. לעומת נימתו הידידותית של אריאלי, לה קורבזייה חותך במשפטיו את מכונת החשיבה שלי. קורא אותו לאט לאט. אין מה לרוץ איתו. משפטיו קצרים ומדגימים את אורח חשיבתו. עכשיו אני מבין את משיכתי לאותם כלי ענק, משאיות עם מנופים במתחמי בניה, בתי חרושת ומכוניות מרוץ. מלה–קורבזייה אני לומד שוב שנוח הוא נכון

gif by rasalo

אסור שקפדנות נימרודית תקפח את ייצוג נימת התזזית ברצף היומנאי. כשעובר למצבי הנוח, לעמדת היוצר, גופי הופך לחימר, תחושת בעלותי עליו מפסלת אותו כרצוני, קוראת את שריריו, עצמותיו, מפרקיו. כשרץ, נפרשת העיר תחת רגלי. כל כך נוח לרוץ פה. העיר מזמינה ואני בא וככול שבא אליה היא מתרחבת לצידי. ברלין מאפשרת לי להיות איזה מעבד נתונים נע רוצה להיות. לפעמים מבודד לעצמי, לפעמים לצלילים בשדרה ולפעמים צולל בעינים עצומות עד שהפחד ליפול גורם לי לפקוח אותן שוב.

בעלת הבית/נועה ידלין חלק ד׳. דווקא באירוע אצל משפחת פלד, חברים קרובים ושותפים עסקיים, מתפרץ ויכוח בין אביבה, אמא של אלישבע ואלישבע. הסביבה החברתית היא מרחב האינטימיות, לא סלון הבית. להבדיל מחברות שבהן מסגרת משפחתית היא קודש/מקלט באליטה הצברית, שכבת החברים של אלישבע ובן עמי פוגל היא חומה בצורה שמאחוריה אפשר ובטוח להוריד מסכות ולהביט על הממשי שנגלה. סבתא אביבה, ישובה ב’’כורסא נוחה, זרה לדשא,’’ תוקפת את בתה מתחת לחגורה לפני כולם ומאשימה אותה ברחמים עצמים. זאת האשמה קשה אך היא כאין וכאפס לעומת האשמות החמורות שבתה מתמודדת ובפועל היא לא נכונה. אלישבע ובן עמי מסתגרים בביתם, אלישבע מגיבה נקודתית בחיפוש תמיכה, לא מאמללת את ילדיה בסיפור ולמרות שלא נאמר, היא גם לא מטריחה את אמה במיוחד. יש לה גרסה משלה שבה היא מאמינה ודבקה. בהיפוך ’’פולני’’ קלאסי, סבתא אביבה מפילה עליה את האחריות על אי הנעימות שבתה גורמת לה/ם שמאלצת אותם לשמוע את גרסתה. אביבה פורצת את חומת השתיקה ומשליכה על בתה את אי הנעימות מהפרשה. ומעשנת ומחוררת את הגנת בתה, לא נעים לשמוע אך חוקי בכללי המשחק, מנערת אביבה את השחקנים בדרמה. הויכוח מגיע לאחר שמתפרסמת כתבת תחקיר שחושפת את השיטה שבה התנהלה השחיתות שבה אלישבע מואשמת. בכתבה צוטט קרוב משפחה בעילום שם ומביא דוגמא לגאוותנות האם. בעוד המשפחה עסוקה בלברר מי המצוטט, הודפת אלישבע את האשמה כחסרת שחר. אסא, שהמצב שנקלעה משפחתו מכריח אותו להיוולד מחדש כאח בכור, מבוגר אחראי, בלי שהתבקש נאלץ להיות עד לאמו מכחישה האשמה שברור לו ולכולם שהיא נכונה ונתפסת בקלות בהכחשה. גאוותנותה של האם היא על תרבותה, על הידע והקשר שלה למה שעיצב את עולמה. בעוד שהמשפחה דנה על ’’זיכרון דברים’’ כדוגמה לספר ש’’חובה לקרוא’’ וילדיה של אלישבע לא קראו מספר יורם, השותף, על ההשפלה שחש כשלא הכיר את ’’35 במאי’’ ספר הילדים הקלאסי של אריך קסטנר (קישור למיכאל הנדלזלץ על הספר). הבחירה בשני הספרים מעניינת; קסטנר היה מחנך דגול להורים, לא פחות מכותב לילדים ו’’זכרון דברים’’ הוא על מבוגרים שלא הצליחו ולא יצליחו להתאושש רגשית ממחדלי כשלון חינוכם.