פוסטים אחרונים

erברלינichbin

פרק ה – זמן תייר אוזל

בהיותי חניך צעיר בדת הדור החדש סיפרו לי שיש 11 שאלות שבודהה לא ענה להן, מה זה חיים, מהי האמת, מהו יופי וכיו’’ב. לא התחבטתי. יש השאלה שמסקרנת אותי: מהי המציאות. היססתי בנימוס, ניהלתי שיח נציגי ונציגות צדק, סבל, משמעות. אבל... פרק הזמן שהקדשתי לניסוי, תהיה וטעיה כיצד היא (מי זאת היא:) ארוך יותר.

מוחדנאריאלי החדש שלי לא יכול היה למצוא כרית נוחה ממני. בשלב הזה של חקירת מציאותי הגופנית הברלינאית חייב להניח כהסבר כללי את היותי ב’’זמן תייר’’ והתברלנותי המהירה כסיבה לצלילה, גלישה במדרון ביום אפור, לתוך גופי. הירידה בלחץ דם ובמהירות הדופק, מותירים אותי בתנוחה אחת למשך זמן ארוך, הרבה מעבר לממוצע שלי בישראל בזמן תושב.

לא ברור לי לאן הלכו הזיות הצבע והאפקטים הגרפיים, למה החלק במוחי שאוהב כל כך לטעות ברחבי המוח שובת, אבל מה נלין, זאת המציאותJ

מוחדנאריאלי שלי בימי שישי, שאז, תנוחתי הקבועה היא לזוז, בודק את נטייתי לפרק לעצמי את הצורה בריצה. אני מרגיש שזה מרושע מצידו להתמקד בכאב בצד ימין של ברך ימין, שמשלב מסוים בריצה לא מאפשר לי לקפל את הרגל, אבל לא דנים על סבל עם מוח של שרוף. כדי להתקדם עלי להפיל את מלוא הכובד ההתקדמות על רגל שמאל, מכריח את האגן להשתתף בהרמת הרגל. בתיאוריה, הסבל. מוחדנאריאלי מצא את הקשר בין מאמץ הריצה והופעת הכאב כשהמסלול מוכר וידוע לעומת ריצה ללא התמצאות. אחת התופעות המעניינות שמוחדנאריאלי מצא היא שכיחות מחוות ’’איפה המפתח’’ (טפיחה על הכיסים באשרור שהמפתח נמצא) מיד שצצה תחושת הבלבול.

פחד איבוד המפתח זינק לראש טבלת פחדיי בברלין, עבר בגדול את איפה הטלפון, איפה הארנק וכו’. על אגדת מפתח הבניין שאסור לאבד ואם מאבדים צפויים לתהליך ארוך ומייגע וקנס כבד נעמס הפחד להינעל בחוץ, בקור, לבד. שמתי לב שעכשיו , כשיש את אורי ואשתו כמישהו להתעלק עליהם בזמן צרה, פחות מפחיד אותי התסריט אך עדיין, אוחז (בכוח, אופפפפפ תשחרר, תשחררר) את מפתחות הדירה ביד אחת ורק אחר כך טורק את הדלת וכאמור, טפיחות הלחץ על כיס המכנסיים.

**

בחלקו השני של יומי הספרותי, אחה’’צ בהיר וקר, התחמם ליבי לאחר שנדברתי עם דורון topix וסכמנו לברלן את יומבלום הקרוב, 16 ביוני 2016. זאת חדשה נהדרת ל’’בתלם משחקי חברה’’, חברת ההזנק של מותג חיי המשגשגים. חנות הספרים topics מעבר לפינה, מערבית לתעלה מעוצבת שונה ופונה ישירות לקהילה שמחפשת אחרות. חגגתי כהרגלי בשלוש שעות תרגול רפואי במקצב רדיו קמפוס, ראיתי ’’היום שהיה’’ וקיבלתי תזכורת מספר 10 מתוך 12 מפיתוח מוחדנאריאלישלי למלחמה בדחיינות שראש חודש קודש לשחרר פה על הקיר

**

בשלב השני של יומי, כשאני קבלן זוטר של מנתי היומית, כל אחד ממני משועבד לה למספר שעות עד שסערתה חולפת, הכי אוהב לצלול בתנועה. ברלין סידרה לי את הראש וממנה ברורים לי חיי מפה והלאה: צמצום צרכי ומציצת גופי עד סוף חיי. עתה, כשבורלנתי ושודרגתי במוחדנאריאליחדש, ניתן ליישום בגלוכנבאלי.

בניתוח נסיבות עולה שניתן להתייחס לתופעת צרכים מצומצמים וגוף מצוץ כאל משהו שמשקלטת, קלטת כרכיבת אופניים או שירת אוברטון ועכשיו, זוז.

הישראלי הנודד שבי מדייק בצריכת ישראל היומית, מאזן התברלנותי לנוחותי. אני אוהב להגר, שכחתי, וואללא שכחתי, אבל בסדר:) גילוי הסמיילינג הראשון הרעיש אותי ואת בן זוגי בן עשר לעשר וחצי, שעוני. גיגלתי עם זנב לטאת הסיפור לזמן תייר 106, חובה לטמבלר לילה בוגר

המשך שחרור תחילת חודש,

topics

TO FORTUNE/ Robert Herrick

TUMBLE me down, and I will sit

Upon my ruins, smiling yet ;

Tear me to tatters, yet I'll be

Patient in my necessity.

Laugh at my scraps of clothes, and shun

Me, as a fear'd infection ;

Yet, scare-crow-like, I'll walk as one

Neglecting thy derision.

בעלת הבית/נעה ידלין: בסוף החלק החמישי, אחד לפני אחרון, עושה אסא את הדבר הנכון ומגיב בצורה תומכת לאמו. אלישבע פוגל, שכל חייה הייתה מעשית, משתפת אותו בגרסה שלה למרמה שנתפסה ומבקשת אשרור רגשי למהלך יחסי הציבור שעשתה, מהלך ששלושת ילדיה תמכו בלית ברירה. היחצ’’ן חושף את הבדלי הגישה של אסא מול אחותו ואחיו הצעיר. אסא מתגלה לעצמו כילד טוב ותמים, שהאמין שמדובר בעלילה, ושאמא שלו, שמעולם לא גילתה עניין בכסף, לא גנבת. הנגזרת מכך היא ששני אחיו הצליחו שוב להיות יותר ממנו. הוא, המצליח פחות משני אחיו, נכשל שוב. לאסא מהווה הגילוי, כהרגלו, סיבה להתעמק ולנסות שוב להבין את ההיגיון של מה קורה סביבו כולל ההטייה הרגשית שלו לטובת אמו ולגשר בין שתי הרמות שמצופות ממנו לפעול: ילד ואמו, אזרח בוגר ואשה שנתפסה בקלקלתה. תחושתו מוחרפת עד ששיחה עם אמו גואלת אותו. עד אז אסא ממומקד ברצונו ובאי יכולתו לדבר עם אמו ורק אחרי שבא על סיפוקו, נשאר לו מרווח רגשי להבין מה עובר עליו. העובדה שהצליח לעשות את הדבר הנכון, לא בזבז זמנה על ויכוחי סרק, תמך באמו שתעשה את הדבר הנכון בלי להתפתות לבדיית חפות האם, משחררת אותו ממצוקתו. הסיפוק מלווה בתחושת הנבזות ומשלים לאסא את מערכת יחסי בן עם אם/זונה. בלעדיות יחסיו עם אמו מוגנה בבטחה ומכך, בלעדיות מקומו בעולם. אסא כבר לא מתחרה עם בן הזקונים החכמולוג או עם צמאון תשומת הלב של ילדת הסנדוויץ׳.

’’הוא אמר, אז מה עושים, והיא אמרה, עושים.

הוא אמר, אוקיי, זה לא היה עושים שהיה אפשר להגיד אחריו או לשאול משהו, והיא נחה לרגע או אולי הירהרה, ואז אמרה, קראת גם את הכתבה השנייה? וקולה היה שונה פתאום, מלא ציפייה, כמו של ילדה שזקוקה לו, לא מבקשת לפטור את בנה בזריזות ובקיצור, והוא אמר, כן, והוסיף, כתבה נהדרת, והיא אמרה, נכון? והוא אמר ממש ממש. היא אמרה, מה, תן איזה אינסייט, אני פשוט רואה את זה יותר מדי מבפנים, מעניין אותי איך זה נתפס החוצה, והוא אמר, לא יודע, פשוט רואים שהכתבת הוקסמה ממך, שגמ אם היא באה לזה בקטע של עוד ריאיון, היא ממש לא יצאה משם ככה. וכשאמר את זה הרגיש קצת גאון, איזה דבר מבריק להגיד, איזו דרך לצאת מזה, אבל גם קצת נבזי, ובכל זאת לא היו לו שום נקיפות מצפון.’’ (עמ׳ 303)

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now