erברלינichbin

בכתיבה) פרק ו׳ – שיבה ופרידה)

כה מתוקה ברלין אלי, שלא יכולתי להפסיק לצעוד אותה, לתפור לאורכה ורוחבה בנתיבים שבהן רצתי לפני חופשת הסקי בשבוע האחרון שלפני חזרתי לארץ. נמנעתי מלרוץ בגלל שחסתי על השרירים הדואבים מהסקי אבל זה היה סתם תירוץ, לא בא לי. אין לי מושג למה. מזג האוויר הפסיק להיות נחמד והשהייה בחוץ, לא בריצה אלא כהולך רגל מן המניין נהייתה מאתגרת. הוצאתי את רשימת הקניות שלא נגעתי בה מאז שהגעתי וכשהיה קר מדי, נכנסתי לחנויות או מרכז קניות שאת כתובתו הכנתי מראש כדי לקנות מה שרציתי. כפפות למשל, נעליים, מגפיים. כמובן שבסופו של דבר דחיתי את הקניה לשנה הבאה ולא קניתי כלום חוץ מגבינות ואקווה-ויט. קניתי נקניקים אבל לא אישרו לי את הקנייה בגלל שכרטיס האשראי לא היה חתום. מנהלת הקופה נעצה בי מבט זועף כשבאדישות שילמתי מזומן ממה שהיה לי וסירבתי להיבהל מהצגת תפסתי אותך גנב כרטיס אשראי שכמותך. מבחינת תזונה חיסלתי שני קרם פרש מדי יום, סוגים שונים ממבחר מגוון שמצאתי על מדף עמוס בכל סוגי השמנת. מצאתי סופסוף את המילקי הזול אבל לא היתה לי מצלמה לסלפי עם אותו ביליג פודינג מהולל. התוספת לקרם פרש היו אננס או/וגם דובדבנים מומתקים, שצנצנת מהם היתה תמיד במקרר בשבעת השבועות בברלין.

תזונת המוסיקה שלי בלילה חזרה להיות אותן רשימות השמעה מהשבוע הראשון, כשהגעתי: קראוט רוק, פינק פלויד וסימפוניות של מוצרט (התקדמתי ביצירת רשימה עד הסימפוניה ה-40, יש מצב שאמנע ממוצרט בקרוב, ואולי לא:) הפסקתי לכתוב בשעות היום עם מוסיקה ואני די מסוקרן לראות עם ההסדר יחזיק מעמד. ההפרדה בין מוסיקה לכתיבה עזרה בכתיבת רב המכר אבל, בעובדה, אני בפיגור רציני עם הכתיבה. כל תירוץ הכי קטן משמש להסחת דעת.

נפגשתי שוב עם גדי ותרגלנו את האשרמג'וטסו בפארק ליד קרשטט ברחוב קרל מרקס. היה יום שמש יפיפה. מרגש לראות את הברלינאים יוצאים/נוהרים לרחוב משעה שהם מבחינים ברמז לשמש מחלון ביתם. הולכים, ישובים בספסלי הפארק או סביב השולחנות במדרכה. באחר צהריים האחרון הלכתי לצלם את גיפ טרפטאו פרק שתיכננתי. היה סופשנחת ולא ייסרתי עצמי כשגילית שהגעתי ללא טעינה באייפון. סיכוני המקצוע. השאלתי תמונות הרבה יותר טובות משבלאו הכי הייתי מצלם מהטמבלר. קרדיטים למטה (לומד לוותר על אנאליות בלשית וחתירה לאמת המוחלטת לבעלות על התמונה)

זהו, תם ונשלם "בעלת הבית". אסא ואני עשינו סאלטה הזדהויות באוויר. אני חושב על כל ילדי עברייני הצווארון הלבן שאני מכיר דרך העיתונות. לא בעניין של רחמים אלא כסקרנות. הבנים של הירשזון, אחד עבריין תנועה שגרם לתאונה קטלנית והשני, הולל מאבד כספים סדרתי. האם יכול להיות שהאבא התחיל לגנוב בקטן כדי לחסות על הפסדי הבן ואיבד שליטה. הילדים של אולמרט בטוח היו ממודרים ומוגנים מלדעת מהרמאויות של אבא שלהם. ומה עם ילדים של הורים לא מפורסמים: הבן הצעיר של עזרא שלא סולח לו על הגירושים מלילי והבן המבוגר שלא סולח על שהאבא סיכן את הדירה. אבא של גיל שסיבך את כל המשפחה ונפטר. ככול שאני חושב מתברר שהרשימה לא קצרה. כבר לא נעים לי לכתוב, שהגוגל לא ישטנקר לי.

נרדם עם INFINTE JEST לך תדע כמה זמן עוד ייצא לי לקרוא/לשמוע. כשמתעורר, אחרי מספר שעות מועט, משחק מעט עם ספר הקול ביו-טיוב, משווה ועורך את גרסה מספר 2 של "דה-קופ ולה-זוז", צולל לאובססיה. לפחות לא נואש לקבל הכרה של קורא ממנחי קבוצת הקריאה. הם בטח מוקפים

מופרעים כמוני מקובעים מחושמלים לספר