טמבורחג פרק ג'- המפעם פעם

פסקול הנסיעה, ג'אז 88 ערן סבאג/חיים של אחרים וחן אלמליח בפינאלה מזה"תי בישל אותי לפסקול אשרם. בלילות שלאחר אירועים גדולים זרוקים צעירים ישנים בכל מיני פינות לצידי השבילים. חוץ מרחש פסיעותי יש צלילי צרצורים, שריקות ציפורים, הפוגות דממה, גניחות אהבים וירי יחידות צה"ל שמתאמנות באזור. נכנסתי לשק"ש על מזרון פצוע-זורבה והפקרתי עצמי למתקפת כוכבים. חשבתי על קלות ההתמכרות למחזוריות הלם מעבר-למציאות- גיאוגרפית-שונה, שלי ושל חובבי טיולים ונסיעות-עבודה במכונית ומטוס. כוכב שביט החזיר אותי למושג 'פלא' שדנו בחוג שפינוזה ולפליאה, רגש ששפינוזה החשיב כרגשה משנית בלבד. לי מנצנצים השמיים מצומת טללים. כשחוצה אותו פותח את החלון, מאט, וממנו אני, הידוע כמתפלא מקצועי, בפליאה...עד ההיעלמות לשינה מתוקה במדבר.

#טמבורחג פרק ג' המפעם פעם

Joca Perpignan - Manso Balanco - Céu de Aruanda

רעות, ובכלל במשפחה לא נוהגים להתקשר בבוקר ואם כן, סימן שיש הפקה או בעיה. לא היתה הפקה, משמע שיש בעיה או הפקה שלא ידעתי עליה. גם זה קורה, אך לא הפעם. היא הודיעה שהמפעם פעם, אמא בדרך לאסף הרופא עם אבא והיא באמצע שיעור. טוב, אמרתי והתקשרתי לאמא תוך כדי שאני סורק את רשימת הדברים שעלי לבצע לקיפול מהיר. בסוף היא עונה. היא באמבולנס בדרך למיון, אין כל כך הרבה זמן לדבר אבל הכול בסדר. יחסית כמובן. אני אומר לה שאגיע עוד כשלוש שעות. היא אומרת "לא, מה פתאום, לא צריך" אבל אלו דיבורים בעלמא. שתיסע לאט, אל תמהר, הנה אפילו נהג האמבולנס אומר שלא תמהר"

מוקטי וקייטן שחזרו לפני שבוע מהודו מצטרפים אלי לנסיעה. תחילה הם פוקחים עין על נהיגתי ואחר כך הם נרדמים ואני עושה תחרות עם עצמי איך לנסוע מספיק חלק כך שלא יתעוררו. בתדלוק על כביש 6 הם מתעוררים ובשארית הנסיעה אני מרצה להם, ביחוד לקייטן, עירקי פתח תקוה, את משנתי הכלכלית ומדוע, בגלל יהודים ממוצא עירקי וחשיבה כלכלית עירקית, משגשגת כלכלת ישראל. אפילו על שיוויוניות ונתינה דיברנו וכשהורדתי אותם בצומת בית דגן הם נתנו לי סבונים אהובים מהודו. כשהגעתי לבית חולים פגשתי את אבא, אמא ורעות. מצב רוח סביר ואולי אפילו משועשע. לקחתי את אמא חזרה הביתה, בדרך אספנו בדיקות. היא שונאת לעשות בדיקות אך, להבדיל ממני, לא מוכנה לדלג עליהן. על השטיח שלהם, לשאון המזרקה, התחלתי לקרוא את "התעוררותו של פיניגן" ונרדמתי מיד בפסקה הראשונה.

למחרת הגעתי למשמרת בוקר. אמא לא רצתה להיות בצפירה ואני מת על צפירות בפאבליק. לחובבי רפואה כמוני להגיע לבית חולים זה כמו מלחמה לחייל מורעל. אני רושם, בזיכרון או בפתקיה אייפונית מילים חדשות. מה הכוונה במושג "הלב סובל" אני שואל את פרופ' בלאט, מנהל המחלקה והוא מסביר לי בסבלנות

‎Vardhan Le Zuz feeling motivated at ‎‎אסף הרופא‎‎‎. May 5 at 10:28am · Rishon LeZion · החדשה הטובה היא שהמפעם של אבא ביצע מלאכתו שבגללה הושתל בגופו. פעם ובזמן, כמו גדול. בדרך לאקו עמדנו בצפירה. כמובן. יום השואה נוח לאישפוז ואווירת ביה״ח מעודדת הרהורי כפירה.

שבת

09:19 בלילה אבא לא ישן, בגלל המולת מאושפזים חדשים או מהתרגשות על ביקורי נכדיו בערב. אז עכשיו אני יושב ונתן לו השראת שינה, מומחיות ידועה של מותגי הבריאות והחיים שלי. אני קורא טיוטה ממאמר מרגש שכתב אלי רפול על גילוי אומנות בגלריות שצמודות לבית כנסת בברלין. הפסקאות על משטר הלימוד בישיבת פוניבאז׳ מדרבן אותי למשטר את הקבעון החדש ל׳התעוררותו של פינגן׳ : עשר דקות ביום אנד איי קאן מייק איט. עדכון סטטוס ויאללה לבלוע את איל מגד/סוף הגוף, שבטוח יעזור לי בנאום לאומה שעוד לא חיברתי לפרק האחרון של סדרת החגים ‫#‏סופשנחת‬ ‫#‏טמבורחג‬ פרק ג׳- המפעם פעם. קדימון